בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המנהיג האמריקאי השחור שהתחמק מביקור בישראל

מסמכים שנחשפים במלאת 45 שנה לרצח מרטין לותר קינג מציגים את חיזורי ישראל אחר מנהיג "העדה הכושית" ואת תירוציו בתגובה להזמנתו לביקור

21תגובות

לקונסול ישראל באטלנטה, זאב דובר, היה לפני 50 שנה רעיון מעניין: כדי לקרב את מדינת ישראל ל"עדה הכושית", לדבריו, הציע למשרד החוץ לשלוח ספרים על יהדות ועל ישראל "לספרייה של כל קולג' כושי". לצד זאת המליץ דובר להזמין ל"מכללות הכושיות" מרצים אפרו-אמריקאים "אשר ביקרו בארץ ומצויים בתולדותינו". כך, קיווה, תוכל ישראל לתרום ל"החדרת אופייה המתקדם של התנועה הלאומית להתחדשות החברתית-תרבותית של העם בישראל – לתודעת חוג זה".

הדברים מופיעים בתזכיר תחת הכותרת "קשרים עם העדה הכושית", ששלח הקונסול לשגרירות ישראל בוושינגטון ב-9 בנובמבר 1962. התזכיר הוא חלק ממבחר תעודות שעוסקות בקשרי ישראל עם הקהילה השחורה בארצות הברית ובניסיונותיה – הכושלים יש לומר – להביא את המנהיג השחור מרטין לותר קינג לביקור בארץ.

את המסמכים האלה חשף לאחרונה ארכיון המדינה, במלאות 45 שנים לרציחתו של קינג. בעיון בהם יש עניין גם לקראת ביקורו בישראל של מנהיג אמריקאי שחור אחר – הנשיא ברק אובמה.

הדיון הפנימי שהתקיים בישראל ביחס למרטין לותר קינג נחשף במסמך בסיווג "שמור", ששלח הקונסול באטלנטה לשגרירות ישראל בוושינגטון באוגוסט 1962. בדיוק שנה לאחר מכן הוביל קינג את הפגנת הענק בוושינגטון שבה נשא את נאומו ההיסטורי "יש לי חלום".

אי–פי

הקונסול הישראלי באטלנטה כתב כי הוא "מחשיב מאוד יצירת קשרים עם המנהיגות הכושית", אך ציין: "אין לדעתי השעה כשרה לביקורו בארץ". בנימוקיו הסביר שקינג מייצג את "האגף המיליטנטי של התנועה לשוויון זכויות" ושגופים חשובים "אינם שלמים עמו ומתנגדים לדרכו". עוד הוסיף, כי לצד הפרסום העולמי שקנה לו קינג, הוא גם הקים עליו "חוגים מתונים של כושים".

הקונסול העלה חשש כי הזמנתו של קינג לישראל תעורר "תגובות שליליות חריפות", והמליץ: "מכל מקום, אל לנו להיות המדינה הראשונה המעניקה לקינג כביכול מעמד בינלאומי". הוא אף הזהיר שביקורו של קינג בארץ עלול לפגוע בקשריה של ישראל עם מדינות בדרום ארה"ב, אשר חשות מאוימות מהמנהיג הקיצוני הדומיננטי. בסוף התזכיר המליץ "לגנוז העניין לשעת כושר" והוסיף: "מאמצי ההידברות שלנו עם הגורמים השונים בעדה הכושית חייבים להיעשות...ללא הבלטה הפגנתית".

במכתב הבא ששלח בעניין זה לממונים עליו במשרד החוץ, בנובמבר 1962, הציג הקונסול תמונה מורכבת יותר: מצד אחד, לקהילה השחורה אין עדיין חשיבות או השפעה ממשית בארה"ב – ולכן ישראל לא צריכה לצאת מגדרה כדי לחזר אחריה. מנגד, הוא הבחין בתסיסה שהחלה בציבור זה והזהיר שאל לישראל להתעלם ממנה.

“חשוב שנגדיר לעצמנו מה הן מטרותינו המיוחדות כלפי ציבור זה ולהציבן בפרופורציה המתאימה", כתב. הוא הוסיף וטען כי האפרו-אמריקאים הם רק כ-11% מכלל אוכלוסיית ארה"ב ו"על אף שיעור הילודה הגבוה יישארו מיעוט. יתר על כן, שנים רבות עוד תחלופנה עד שמיעוט גזעי זה יתאושש מהנחשלות הכלכלית וההשכלתית שהן תוצאות ההפליה".

את דבריו של הקונסול יש לקרוא במשקפיים התואמים את רוח התקופה שבה נכתבו. היום הם עשויים להיראות גזעניים ומתנשאים: "המאחד ומתניע את הכושים הם דחפים של התגוננות מפני הפליה וכל הכרוך בכך. אין לחזות שהכושים כציבור יהפכו בעתיד הקרוב לגורם בעל משקל מדיני וכלכלי העולה בקנה אחד עם יחסם המספרי מתוך כלל האוכלוסייה. גם בשל הרמה ההשכלתית והחומרית הממוצעת הנמוכה וגם מפני שלחצי המציאות הביתית עומדים בראש דאגותיהם, תופס העניין בנעשה בעולם הגדול מקום משני בסולם העדיפויות של שאיפת הקיום".

עם זאת, הקונסול הזהיר כי "אסור לנו להתעלם מציבור גדול זה" והמליץ "לטפח המגע עם כל שדרותיו יותר מאשר אי פעם בעבר". עיקר דאגתה של ישראל צריך להיות מופנה ל"הכשרת קרקע לעתיד", כדבריו.

רויטרס

בין היתר הציע הקונסול להדגיש את הקווים המקבילים בין ההיסטוריה של היהודים ושל השחורים כמיעוטים נרדפים, אך הוסיף כי "מטרתנו הראשונית חייבת לדעתי להיות השלמת חור בהשכלה והבהרת הקשר הנצחי בין העם היהודי והארץ שלו".

למכתב צירף רשימה של עשרות מכללות אמריקאיות שהן לומדים סטודנטים שחורים. "בדרום ארה"ב מרוכזים הכושים במכללות מיוחדות משלהם, דבר המאפשר לנו גישה מיוחדת לציבור זה ללא החשדה של 'הפליה' מצדנו כפי שהיא עלולה להיווצר עקב פנייה מיוחדת ונפרדת לסטודנטים הכושיים במכללות מעורבות", כתב.

בשעה שממשלת ישראל עדיין לא גיבשה סופית את עמדתה כלפי קינג, היו גופים אחרים בארץ שמיהרו להזמינו לביקור. הסתדרות העובדים הכללית אף קיבלה את אישורו להזמנה – אך מסיבה בלתי ידועה הוא ביטל את בואו. בשנים הבאות חזר הדפוס הזה כמה פעמים – גורמים בישראל הזמינו אותו, הכומר נענה לכאורה ברצון – אך הביקור לא יצא אל הפועל.

בשנת 1964, לאחר שנודע על זכייתו בפרס נובל לשלום, נפגשו עמו נציגי ממשלת ישראל. סגן ראש הממשלה, אבא אבן, נפגש עמו בוושינגטון והזמין אותו לביקור. קינג הביע את הסכמתו, אך לא נקב במועד. חמישה חודשים לאחר מכן, במארס 1965, שגריר ישראל בוושינגטון, אברהם הרמן, הזמין את קינג בשם ממשלת ישראל, לבקר "בכל מועד שיחפוץ". גם הזמנה זו נותרה על הנייר בלבד.

בדצמבר באותה שנה נפגש קינג עם שמעון ילון, קונסול כללי של ישראל באטלנטה. בתחילת הפגישה ציין קינג שזה ארבע שנים יש לו "הזמנה פתוחה" לבקר בישראל אך לצערו הדבר לא יצא אל הפועל.

חצי שנה לאחר מכן כתב קינג לשגריר ישראל בוושינגטון כי הוא "מובך מאוד" מכך שלא השיב לפנייתו במשך חודשים רבים. את הנתק תירץ בדברים הבאים: "רק אתמול אחת המזכירות שלי גילתה מספר גדול של מכתבים שבטעות הוכנסו לקלסר בשם 'מכתבים לתיוק'... המכתב שלך, למרבה הצער, היה אחד מהם... אני מבטיח לך, שלא היתה כאן רשלנות, אלא רק לחץ שנבע ממשרד עמוס בעבודה ומצומצם בעובדים".

אבל למרות ההתנצלות הוא סיים את המכתב בהסתייגות: "בשלב זה אני לא יכול לתת לך תאריך, אבל אני מקווה שהלו"ז שלי יירגע בקרוב ואז אוכל לקבל את ההזמנה לבוא לישראל", כתב קינג לשגריר.

שינוי מגמה הסתמן ב-1967. ראש הממשלה לוי אשכול כתב לקינג שהוא שמח לשמוע על ביקורו הצפוי בישראל והציע לערוך אותו בחסות הממשלה. במאי 1967 השיב קינג בחיוב על ההזמנה וציין כי ישמח להיפגש אישית עם אשכול. "תודה על הזמנתך לבקר בארצך הנהדרת", כתב לו. מלחמת ששת הימים סיפקה לו תירוץ לבטל את הביקור פעם נוספת. פחות משנה לאחר מכן, באפריל 1968, נרצח קינג.

אפשר להבין מדוע ישראל התאמצה להביא את קינג לביקור – בואו של חתן פרס נובל יכול היה להשפיע על מעמדה בארה"ב ובאפריקה, שם קינג היה נערץ. על השאלה למה קינג לא נענה להזמנות אין תשובה חד-משמעית. "למרות שקינג גילה אהדה לישראל והצהיר על זכותה להתקיים בשלום, הרי שלנוכח הדחיות וההתחמקויות שלו מביקור בה, ייתכן שלא רצה להזדהות עם ישראל תוך כדי מאבקו לשוויון זכויות של השחורים בארה"ב", כתבו שלמה מארק וחגי צורף מארכיון המדינה. "ייתכן שתרמה לכך גם העובדה שבמהלך שנות ה-60 החל מעמדו להתערער בקהילה האפרו-אמריקאית, עם עלייתם של גופים רדיקליים יותר שהיו מזוהים עם עמדות אנטי-ישראליות, כמו מלקולם אקס והפנתרים השחורים", הוסיפו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו