בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אם מאה הילדים" הונצחה ברחוב בתל אביב

בתה של לנה קיכלר, שהצילה יתומים יהודים בתום השואה, חנכה אתמול רחוב על שמה. היוזמה באה מקרב הילדים שהצילה, שהם כבר בני יותר מ-70

8תגובות

26 שנה אחרי מותה, נחנך אתמול (רביעי) בתל אביב רחוב על שם לנה קיכלר זילברמן, המורה והסופרת מפולין שהצילה יותר ממאה ילדים יהודים יתומים בתום מלחמת העולם השנייה, והביאה אותם לישראל.

היוזמה להנצחתה של קיכלר זילברמן באה מכמה מ"הילדים" שהצילה, אשר פנו לעירייה בשנים האחרונות בבקשה לקרוא רחוב על שמה. אתמול אחר הצהריים התקיים הטקס ליד השלט החדש, בפינת רחוב סעדיה גאון במרכז תל אביב.

בטקס נכחה גם שירה, בתה הביולוגית היחידה של לנה, שבאה במיוחד מארצות הברית. לצדה, נכחו בטקס חלק מהילדים שהצילה אמה – היום כבר בשנות ה-70 וה-80 לחייהם. אחד מהם, יוסף קומם, יליד קאליש שבפולין, היה אחד הפונים לעיריית תל אביב בבקשה להנציח את קיכלר. ”אין לי ספק שיש לה מעריצים רבים. אני מודה לעירייה בשם מאה הילדים – אלה שחיים בינינו וגם אלה שנפרדו לבית עולמם", אמר לפני כמה חודשים, כשנודע על הכוונה לקרוא את הרחוב על שמה.

סיפור חייה של לנה עוצר נשימה. היא נולדה ב-1910 בעיירה וויליצ'קה ליד קרקוב בפולין, למדה בגימנסיה עברית והיתה מורה. את המלחמה שרדה בזהות בדויה, בהתחזות ובבריחה. חייה ניצלו כשקפצה מהרכבת שנסעה למחנה ההשמדה בלז'ץ באוגוסט 1942, לאחר חיסול עיירת הולדה.

באביב 1945, סמוך לתום המלחמה, היא הגיעה לקרקוב, בודדה. בתה מתה זמן קצר לאחר הלידה. אחותה נרצחה. בעלה עזב אותה. היא פנתה לבית הוועד היהודי, כדי לברר על גורל משפחתה. שם, בקומה השנייה, היא מצאה עשרות ילדים ניצולי שואה, בני 3 עד 15. "הם היו עזובים וגלמודים, אומללים ונדכאים, מבוהלים וחולי נפש", סיפר לימים. היא החליטה לאסוף אותם ולצאת איתם למסע שיסתיים בארץ ישראל. לצדם, סיכנה את חייה כשאספה ילדים מגטאות וממחנות, שוטטה במנזרים ובין בתים נוצריים, וחילצה מהם את הילדים הנטושים.

תחילה הקימה להם מוסד בזקופנה שבדרום פולין, שם החלה לשקם אותם בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק. אלא שהתושבים המקומיים התנכלו להם. "קיווינו שלאור קרני השמש ואויר ההרים ולאור אהבתנו ומסירותנו ישובו הילדים לאיתנם וישכחו את עברם האיום. אך כוחות הזדון לא כלו מקרב התושבים. וכעת שאנו דיברנו אל הילדים על אהבת האדם - היינו מוקפים ים של שנאה", כתבה לנה במאמר שפורסם ב-1949 ב"דבר". "אויבנו לא יכלו לסלוח לנו את הטאבו הכבד - שנשארנו בחיים. והם אמרו להשלים את מעשרי הרצח של הגרמנים ולהשמיד אותנו. בנשק בידם יצאו 'הגיבורים' ללחום נגד ילדים יתומים, חולים ופצועים. הם תקפו את בתי הילדים שלנו בלילות, ירו בנו, זרק רימונים", כתבה.

בעקבות התקפות אנטישמיות אלימות, היא יצאה עם הילדים למסע מסוכן, בו חצו את הגבולות והגיעו לצרפת, שם שהו שלוש שנים. ב-1949 הצליחו להגשים את חלומם, ועלו לישראל. הילדים נקלטו בקבוצת שילר ליד רחובות.

"הילדים שהגיעו איתי הם יתומים מאב ומאם. והקטנים - אלה שנולדו בזמן המלחמה - חסרים גם שם משפחה ואפילו גילם המדויק אינו ידוע. אין הם יודעים שום דבר על הוריהם. המילה הורים היא בשבילם מושג מופשט. הם לא ידעו מה זאת משפחה אמיתית. הם הכירו רק צורה משפחתית אחת - משפחה של מאה ילדים ואם אחת", כתבה ב"דבר".

דניאל בר און

לאחר שהילדים התאקלמו בישראל כתבה: "ילדיי ראו אור. הם נהנים מחופש מלא... הוחזרו להם שבתותינו ומועדינו, חגי האדם והאדמה. הוחזרו להם אוצר לשוננו ואגדות מסורתנו הנפלאה. שבה אליהם הילדות התמימה, היפה, השאננה, שלא ידעוה בימי צרתם. הם זכו לאושר, שלא ידעוהו דורות של ילדי ישראל במשך אלפי שנות גולה. הם זכו לחיות במולדת שלנו".

בתל אביב הכירה לנה את מרדכי זילברמן, שבא לארץ ממשפחה עשירה מוורשה. "הוא היה רווק מאוד אלגנטי וחתיך. היה לו אופנוע ומכונית ספורט עוד בפולניה", סיפרה בתם היחידה, שירה. שירה נולדה ב-1957, כשלנה היתה בת 47 ומרדכי בן 55. “היא נורא רצתה ילד משלה. שלוש פעמים היא איבדה ילד בהפלה. ואז הרופא אמר לה – 'את בהריון, אל תתני לאף אחד לגעת. היא היתה בשמירת הריון במיטה במשך כל ההיריון. בחודש התשיעי אבא שלי אמר לה - 'את חייבת לצאת לרחוב, כדי שכולם יראו שאת בהריון ולא יחשבו שאימצת את הילדה', ואז שניהם יצאו לכסית, וישבו שם כדי שכולם יראו את הבטן", אמרה שירה.

כשנכנסה לנה לניתוח הקיסרי כתבה צוואה, שם ביקשה שאם תמות בלידה בתה תועבר לקבוצת שילר. "היא האמינה ששם אזכה לחינוך הטוב ביותר שאוכל לקבל", אמרה בתה.

למרבה המזל, לנה נותרה בחיים גם אחרי הלידה. המשפחה גרה תחילה בתל אביב, שם שירה לימדה בסמינר למורים וגננות. בהמשך עברו לגבעתיים, שם הקימה את התחנה הפסיכולוגית העירונית הראשונה בארץ. בשנים הראשונות התחנה פעלה בדירתה הפרטית של לנה.

ספרה, "מאה ילדים שלי", יצא לאור ב-1958 היה לרב-מכר ותורגם לשפות רבות. ב-2003 הפך גם לסרט תיעודי בבימוי עמליה מרגולין ואושרה שוורץ. בסרט נפגשו הבמאיות עם הילדים שבגרו, ושיחזרו איתם את הזכרונות.

"את הסיפור הזה קראתי בנעוריי, כמו ילדים רבים אחרים. היה לו אפקט מכונן עלי", אמרה אתמול שוורץ. "צללנו לתוך פרשיית חיים מופלאה ויוצאת דופן לחלוטין, של אישה שעשתה מפעל חיים של אדם אחד". בסרט נשאלה קיכלר מה היתה התורה החינוכית שלה, והשיבה: "עם ילדים קשים צריך להתנהג ברכות".

אחרי השרות הצבאי, בתה של לנה עזבה את ישראל ונסעה לארצות הברית, שם היא חיה עד היום. היא מודעת לאירוניה ההיסטורית, שנובעת מכך שאמה עשתה הכל כדי לעלות לישראל ולהביא לכאן ילדים, ודווקא היא – בתה היחידה – בחרה לחיות בחו"ל. "התגלגלתי לזה. נסעתי עם בעלי ללמוד שם. זו לא היתה תוכנית מבוקרת", היא אומרת. היום היא חיה בניו-יורק ועוסקת באמנות. “זה לא הפריע לה שאני גרה בחו"ל. ממש לא".

לאורך השנים שמרה לנה על קשר הם "הילדים" שהצילה. לפני שלוש שנים, במלאת מאה להולדתה של קיכלר, נפגשו 50 מהילדים שהצילה בבית לוחמי הגטאות. אתמול, לטקס חנוכת הרחוב על שמה, באו כבר הרבה פחות. הזמן עשה את שלו. שניים מהם היו אדית צירר ויוסף קומם. לצדם, באו משפחות של "ילדים" שכבר הלכו לעולמם ואנשים מקבוצת שילר.

ב-1987 הלכה לנה לעולמה בגיל 77. "היו שלושה דברים משותפים לאופן בו היא גידלה את הילדים מהשואה ואותי", אומרת בתה שירה. "אהבה, הבנה ותמיכה. עד היום חלק מהילדים של לנה שומרים איתי על קשר. הם רואים בי את אמא שלי – באף, בעיניים ובפנים".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו