בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליס הרץ-זומר, ניצולת השואה המבוגרת בעולם, מתה בגיל 110

הרץ-זומר, שנולדה בפראג ב-1903, הכירה את קפקא וניגנה בטרזינשטאט. בראיון ל"הארץ" אמרה: "רק כשאת מבוגרת כל כך את מודעת ליופי של החיים"

27תגובות

אליס הרץ-זומר, ניצולת השואה המבוגרת בעולם, מתה היום (ראשון) בגיל 110 בלונדון. זומר, שנולדה בפראג ב-1903, היתה פסנתרנית. סרט תיעודי חדש על חייה, "The Lady in Number 6: Music Save My Life", מועמד השנה לאוסקר. "רק כשאת כל כך מבוגרת את מודעת ליופי של החיים", אמרה בראיון ל"הארץ" מביתה בלונדון לפני ארבע שנים, כשהיתה בת 106. "אנשים צעירים לוקחים הכל כמובן מאליו, בעוד שאנחנו, המבוגרים, מבינים את הטבע. מה שלמדתי, בגילי המתקדם, הוא להיות אסירת תודה. יש לנו חיים יפים. יש חשמל, מכוניות, טלגרף, טלפון, אינטרנט. יש לנו גם מים חמים כל היום. אנחנו חיים כמו מלכים. התרגלתי אפילו למזג האוויר הגרוע בלונדון", הוסיפה.

היא נולדה כאחת מצמד תאומות למשפחה יהודית חילונית ומשכילה בפראג. מלבד אחותה התאומה, מריאנה, היו לה עוד אחות ושני אחים. כבר כשהיתה בת שלוש גילתה את אהבתה למוזיקה, שליוותה אותה עד יומה האחרון. בית הוריה היה גם סלון תרבותי, ובו התארחו סופרים, מדענים, מוזיקאים ושחקנים. את אחד מהם, הסופר פרנץ קפקא, זכרה היטב - הוא היה חברו הטוב ביותר של פליקסולטש - העיתונאי, הסופר והפילוסוף שנישא לאחותה אירמה.

"קפקא היה איש קצת מוזר... הוא נהג לבוא לבית שלנו, לשבת ולדבר עם אמא שלי, בעיקר על הכתיבה שלו. הוא לא דיבר הרבה, אלא אהב את השקט ואת הטבע. לעתים קרובות טיילנו יחד. אני זוכרת שקפקא לקח אותנו למקום יפה מאוד מחוץ לפראג. ישבנו על ספסל והוא סיפר לנו סיפורים. אני זוכרת את האווירה ואת הסיפורים הקצרים יוצאי הדופן שלו. הוא היה סופר מצוין, עם סגנון יפה, כזה שקוראים בלי מאמץ", אמרה. "ועכשיו, מאות אנשים מכל העולם לומדים את קפקא וכותבים עליו דוקטורטים", הוסיפה. צפו בפרומו לסרט התיעודי על חייה של הרץ-זומר:

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היא היתה בת 11. חמש שנים לאחר מכן החלה ללמוד באקדמיה המוזיקלית הגרמנית של פראג, והיתה לתלמידה הצעירה ביותר במוסד. בתוך זמן קצר היתה לאחת הפסנתרניות המפורסמות ביותר בעיר, ובתחילת שנות ה-30 היתה מוכרת גם ברחבי אירופה. מקס ברוד, האיש שפירסם את קפקא, הבחין מיד גם בכישרונה של הפסנתרנית וכתב לעיתון כמה ביקורות על הופעותיה. "מוזיקה היא העולם שלי, אני עשירה יותר מכולם בזכות המוזיקה", אמרה.

ב-1931 נישאה למוזיקאי ליאופולד זומר. שש שנים לאחר מכן נולד בנם היחיד, רפאל. ב-1939 השתלטו הנאצים על צ'כוסלובקיה. בשביל זומר זו היתה תקופה קשה במיוחד. כחלק מרדיפת היהודים, אסרו עליהם הנאצים להופיע בציבור והיא נאלצה להפסיק לנגן בקונצרטים ולהשתתף בתחרויות. תחילה עוד התפרנסה מהדרכת נגינה בפסנתר, אבל הנאצים אסרו על יהודים ללמד לא-יהודים, וכך הפסידה את רוב תלמידיה. "הכל היה אסור", סיפרה, "לא יכולנו לקנות מצרכים, לנסוע בחשמלית או ללכת לפארק".

ב-1942 עצרו הנאצים את אמה החולה, סופי, שהיתה אז בת 72, ורצחו אותה. "זו היתה נקודת השפל של חיי. זו היתה קטסטרופה. הקשר בין אמא לילד שלה הוא דבר מיוחד. אהבתי אותה. קול פנימי אמר לי, 'מעכשיו רק את יכולה לעזור לעצמך. לא בעלך, לא הרופא, לא הילד'", אמרה. "ובאותו הרגע ידעתי - אני צריכה לנגן את 24 האטיודים של פרידריך שופן. האטיודים האלה הם האתגר הגדול ביותר של כל פסנתרן. זה הפאוסט של גתה או ההמלט של שייקספיר. רצתי הביתה ומאותו רגע והלאה התאמנתי שעות על גבי שעות. עד שפינו אותנו", הוסיפה.

עופר אדרת

ב-1943 נשלחה זומר לגטו טרזינשטאט עם בעלה ובנה, שהיה בן שש. בטרזינשטאט התירו הנאצים ליהודים לקיים חיי תרבות, בניסיון להציג לעולם מצג שווא שלפיו היהודים זוכים לתנאים נאותים. זומר הופיעה עם קבוצת מוזיקאים מקומית. "היינו חייבים לנגן, כי שלוש פעמים בשנה הצלב האדום בא... הגרמנים רצו להראות לנציגיו שמצבם של היהודים בטרזינשטאט טוב. כשידעתי שיש לי קונצרט, הייתי שמחה. המוזיקה היא קסם. הופענו באולם של המועצה לפני קהל של 150 בני אדם - זקנים, מיואשים, חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוזיקה. בשבילם המוזיקה היתה האוכל. אם לא היו באים - מזמן היו מתים. גם אנחנו".

בספטמבר 1944 נשלח בעלה ליאופולד לאושוויץ. הוא הצליח לשרוד שם, אך מת ממחלה זמן קצר לפני תום מלחמת העולם השנייה, במחנה דכאו. מלותיו האחרונות, כשנפרד ממנה בטרזינשטאט, הצילו את חייה. "ערב אחד הוא בא ואמר לי שלמחרת אלף גברים יישלחו בטרנספורט - והוא ביניהם. הוא השביע אותי לא להתנדב ללכת בעקבותיו. יום לאחר הטרנספורט היה טרנספורט נוסף, תחת הכותרת 'נשים הולכות בעקבות בעליהן'' - נשים רבות התנדבו לנסוע. הן מעולם לא פגשו את בעליהן. הן נרצחו. אם בעלי לא היה מזהיר אותי, הייתי נוסעת מיד".

במאי 1945 שיחרר הצבא האדום את טרזינשטאט. כעבור שנתיים עלתה זומר עם בנה לארץ ישראל, שם התאחדו עם המשפחה: אחותה התאומה מריאנה, שנישאה לפרופ' אמיל אדלר, ממייסדי בית החולים הדסה (בנם, פרופ' חיים אדלר, הוא חתן פרס ישראל לחינוך); ואחותה אירמה ובעלה פליקס ולטש (נכדם הוא השחקן אלי גורנשטיין). "אני לא שונאת את הגרמנים... זה היה דבר נורא, אבל האם אלכסנדר הגדול היה יותר טוב? רוע היה ויהיה תמיד. זה חלק מהחיים שלנו", אמרה ל"הארץ". ב-1962 ישבה במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים. "אני חייבת לומר שהיו בי רחמים עליו. יש לי רחמים על כל העם הגרמני. הם אנשים נהדרים, לא גרועים יותר מאחרים", סיפרה.

עופר אדרת

בישראל חיה זומר כמעט 40 שנה והתפרנסה מהוראת מוזיקה בקונסרבטוריון בירושלים. "זאת היתה התקופה הטובה ביותר בחיי", אמרה. ב-1986 עברה זומר לגור בלונדון, בעקבות בנה הצ'לן ומשפחתו. היא המשיכה לנגן וללמוד יצירות חדשות ועד מותה הקדישה שלוש שעות מדי יום לנגינה. בנה רפאל מת מהתקף לב בישראל בתום סיור קונצרטים, בהיותו בן 64.

"הלידה שלו היתה היום המאושר בחיי ומותו היה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי", אמרה. "אני אסירת תודה לפחות על כך שלא סבל במותו. אני ממשיכה לראות את הבן שלי מנגן, בטלוויזיה. הוא חי. לפעמים אני חושבת שבאמצעות הטכנולוגיה אפשר יהיה לדחות את המוות".

על השאלה מה הסוד שלה לחיים ארוכים, השיבה: "במלה אחת: אופטימיות. אני מסתכלת על הטוב. כשאת רגועה, הגוף שלך תמיד רגוע. כשאת פסימית, הגוף מתנהג באופן לא טבעי. זה תלוי בנו אם אנחנו מסתכלים על הטוב או על הרע. כשאת נחמדה - אנשים נחמדים אליך. כשאת נותנת - את מקבלת". כשנשאלה על המלצות לתזונה, אמרה: "ההמלצה שלי היא לא לאכול הרבה, אך לא להיות רעבים. דגים או עוף והרבה ירקות". כשנשאלה אם אינה פוחדת מהמוות, אמרה: "ממש לא. לא, לא, לא. הייתי אדם טוב, עזרתי לאנשים, אהבו אותי, יש לי הרגשה טובה... כולם רוצים להגיע לגיל מבוגר. אבל להיות מבוגר זה להיות חולה תמיד. לגוף כבר אין יכולת להתנגד למחלות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו