בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבוא לכללי הטקס - גרסת קום המדינה

"שר הטקס" הראשון של ישראל היה מיכאל סימון, בעל גינונים ייקים למכביר שניסה להתאים את "חוקת הנימוס" הבינלאומית למציאות הישראלית

2תגובות

בביתו של יואב סימון, מורה משכונת גילה בירושלים, שמור אוצר ארכיוני לאומי, שמתויק ב-15 קלסרים ישנים, חלקם קרועים, מתפוררים, מצהיבים ומחלידים. הקלסרים עמוסים במסמכים, בתמונות ובגזירי עיתונים ישנים, ומתעדים אירועים נבחרים משנותיה הראשונות של המדינה.

את הקלסרים ירש מסבו, ד"ר מיכאל (פריץ) סימון, "ראש הטקס" הראשון של מדינת ישראל, שמת ב-1976. סימון הסב היה האיש האחראי על יישום הפרוטוקול ועל התאמתה של "חוקת הנימוס הבינלאומי" למדינת ישראל הצעירה. הוא היה מעין במאי העומד מאחורי נשיאים, צירים ושגרירים, ולוחש על אוזניהם. את התחום עליו היה אמון הגדירה אנציקלופדיה בריטניקה כ"כלל כללי ההתנהגות שיש לנהוג לפיהם בכל מגע רשמי, הן מגע אישי והן קשרי־כתב, בין ראשי מדינות או נציגיהם".

סימון, שנולד בברלין ב-1901, למד היסטוריה, תולדות האמנות ופדגוגיה, והוסמך לד"ר לפילוסופיה על עבודתו בנושא "החינוך הגופני כגורם בחינוך הלאומי". לארץ ישראל הוא עלה ב-1924, והצטרף לסגל המורים בבית הספר הריאלי בחיפה. בהמשך, לפני שמונה ל"ראש הטקס", היה מזכירו של בן גוריון ואחר כך של משה שרת ושירת כאיש הסוכנות במצרים.

כייקה טוב, הוא דאג לשמור היטב את המסמכים שליוו את עבודתו ב-20 שנותיו במשרד החוץ. הוא שמר את הניירות האישיים שכתב בכתב יד עגול ויפה; את ההתכתבויות הפנימיות, המברקים והדו"חות עם הלוגו של משרד החוץ; את התמונות של בן גוריון, משה דיין, משה שרת, חיים ויצמן ושלל דמויות נוספות שנכנסו לספרי ההיסטוריה המקומית שלנו; ואינספור מסמכים אחרים משגרת יומו של פקיד בכיר במשרד החוץ של ישראל בשנותיה הראשונות.

הארכיון הציוני המרכזי

באחד הקלסרים מסתתרת כתבה קצרה שפורסמה ב"הארץ" ב-5 במאי 1949, ותיעדה את אירועי יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, שצויין יום לפני כן. לסימון, ראש הטקס, היה תפקיד מפתח בארגון האירועים. במשימה הלאומית הוא עמד בהצלחה רבה, כפי שהעיד זקן הסגל הדיפלומטי, שגריר ארה"ב ג'יימס מקדונלד. "גם על ידיעותיכם בנוהג הדיפלומטי השגתם שיא, כאילו הייתם מדינה בת 100 שנה", אמר לסימון בתום האירועים.

על הצלחת הטקס שארגן סימון העיב כישלון אחד, אותו תיאר בכתב ידו באחד הדפים בקלסר במלים הבאות: "המצעד שלא צעד ובכל זאת צעד". גם לכיתוב זה נלווה גזיר עיתון מצהיב מ"הארץ", שפורסם ב-13 במאי 1949. סימון תועד בכתבה כמי שהופיע כעד ב"וועדה לחקירת ענין המצעד הצבאי בתל אביב ביום העצמאות תש"ט".

במלאת שנה לעצמאותה של ישראל תוכנן להתקיים מצעד צבאי ברחובות תל אביב. מלאכת הארגון הוטלה על צה"ל, שעדיין לא היה מיומן בהפקות מסוג זה. "הארץ" דיווח, כי כ-300 אלף איש הגיעו לתל אביב מכל קצוות הארץ ביום העצמאות הראשון. "ניכר היה, שהמוני העם ברחובות העיר ביקשו לעצמם פורקן להרגשת החג שאפפה אותם ולגל השמחה שהציף את הלבבות, אלא שלא נמצאה יד שתכוון את הקהל ותפלס נתיב לשמחתו באפיקים תרבותיים, אמנותיים ועממיים כאחד", דווח בעיתון.

ההמונים שבאו לחזות במצעד הצבאי נתקלו ברחובות סתומים, בקהל שניסה להתפרץ לבמה ובאובדן שליטה וסדר מצד הממונים. "האנדרלמוסיה ששררה בשטח במת ההצדעה ובסביבתה המיידית ריתקה את עיקר תשומת לבם של הממונים של הסדר", נכתב ב"הארץ". "בשטח במת ההצעדה היתה התנהגות הקהל בלתי ממושמעת ולעתים הגיעה כדי התפרעות בחיתוך חבלי חסימה בסכינים, התפרצויות לדירות פרטיות בקרבת הבמה כדי להשקיף מלמעלה על המצעד וכו'".

התברר, שלא רק אזרחים פורעי חוק תרמו לכישלון האירוע. "מצער הדבר, שבין הקהל המתפרץ נמצאו במספר רב חיילים לא בתפקיד, אשר לקחו חלק בהפרעות הסדר. כן היו כמה תופעות מצערות של קציני צבא ופקידי ממשלה גבוהים אשר תפשו על הבמה מקומות לא להם וסירבו לפנותם לפי דרישת הסדרנים, ובזה הוסיפו בזיון על אנדרלמוסיה", נכתב ב"הארץ".

ועדת החקירה, בה העיד סימון, המליצה על שורה של צעדים. "הוברר לנו שהתוכנית ליום העצמאות לא הורחבה כיאות לחג המדינה ולחגיגות עם, בשל שיקולים של חוסר תקציב וקוצר זמן", נכתב בדו"ח שלה. "יש לשוות לחגיגות אופי עממי וכללי יותר, על ידי קיום תוכנית מגוונת ומושכת, שתקיף את המוני העם (כגון: קונצרטים, תערוכות, הופעות ספורט, תהלוכות לפידים ועוד) ותשרה עליהם אווירה תרבותית של חג לאומי".

שלוש שנים לאחר מכן, סימון התלונן שדבר לא השתנה.

במכתב, ששיגר לשלמה ארזי, מרכז ועדת יום העצמאות, העלה סימון טענות קשות. "אינני חושב, איפוא, שהחוג הנוכחי של עסקני יום העצמאות, שהוא, דרך אגב, לא השתנה כמעט זה ארבע שנים, מוכשר למלא את התפקיד שהוטל עליו מטעם הממשלה". בסוף המכתב הוא ביקש לשחררו מהשתתפות ב"מועצת יום העצמאות" והסביר: "לא אביא לה כל תועלת".

תפקידים ומשימות לא חסרו לד"ר סימון גם מעבר לארגון חגיגות העצמאות. ממשרדו בקריה בתל אביב, בחדר מלא בספרי היסטוריה ובספרים הדנים בהלכות נימוס, הוא ניצח על תזמורת שלמה של גינונים דיפלומטיים.

"על משרד החוץ אומרים בצדק, שהוא המשרד היחיד בקריה שאפשר להשוותו למשרדים דומים בארצות אחרות. ידו הברוכה של מנהל הטקס, ד"ר סימון, ניכרת בכל", נכתב ב"עולם הזה" בספטמבר 1948. "הווי של עניבות, מקטרות, בגדי שרד ושבעים לשון אופף אותך על כל צעד ושעל. מדברים אליך באדיבות ובלשון דיפלומטית ואפילו השוטר העומד ליד השער מסביר לך פנים ומשיב לכל אורח בלשונו. מכוניות מהודרות הולכות ובאות ופולטות אישים ידועים, נציגים דיפלומטים ועיתונאי חוץ לגן הנוי ולחדרי ההמתנה המסודרים. אין פלא שבמשרד הזה שומעים שבעים לשון, מאנגלית במבטא אמריקאני ועד לרוסית ופולנית".

אירוע מכונן שעל ארגונו שקד סימון היה קבלת הפנים לנשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, שהגיע לארץ בספטמבר 1948. באחד הקלסרים הוא תייק את המסמך בעל הכותרת "קבלת פני ד"ר וויצמן", שחובר ב–13 בספטמבר 1948.

לפי התכנון המקורי של סימון, "כשד"ר וגברת וויצמן יצאו מהאווירון בשדה התעופה בתל אביב, יצדיע משמר כבוד צבאי. גב' אחת תמסור זר פרחים לגב' וויצמן. ד"ר וויצמן ופמלייתו יסעו לבנין העירייה במשמרת כבוד של שלושה רוכבי אופנוע צבאיים או משטרתיים ושני ז'יפים עם משמר של משטרה צבאית".

ואולם, שר החוץ, משה שרת, ביקש להכניס כמה שינויים לתוכנית. בפנותו לסימון הוא כתב: "הובטח לד"ר וויצמן אווירון בעל 4 מנועים וייתכן שאווירון מגודל זה לא יוכל לרדת בתל אביב... וזה עלול לשנות את כל התוכנית".

סימון הוסיף לאחר מכן: "אם בכל זאת האווירון ירד בתל אביב, מציע שר החוץ שבמשמרת הצבאית תשתתף גם פלוגת חיילות ושאחת החיילות תמסור את זר הפרחים לגב' וויצמן. כמו כן חושב שר החוץ שד"ר וויצמן יהיה עייף מאוד אחרי טיסה ארוכה והוא מציע לוותר על קבלת הפנים בעירייה ובמקום זה להזמין את ראש העיר ואת סגנו לשדה התעופה”.

בסופו של דבר הצדק היה עם שר החוץ. ויצמן נחת "אי שם בדרומה של ישראל", כפי שתועד בקלסרים של סימון, אחרי טיסה של 10 שעות מז'נבה. במטוס היה גם סימון, שיצא לקבל את פניו של הנשיא וללוותו לארץ. היה זה מטוס הנוסעים הישראלי הראשון. על המטוס, של חברת "אל על", צויר מגן דוד ונכתב עליו: “מדינת ישראל – שרות התעופה".

כשרצה, ידע סימון להשתמש בלשון שאינה דיפלומטית. מכתב ששיגר לקונסול ישראל בווינה, א. אשל, ב–1952, הוא דוגמה טובה לכך. הקונסול התלונן על מה שתיאר כ"יחס הרע של ישראל כלפי דיפלומטים זרים".

סימון, שקלסריו מלאים בתיעוד של תרומתו לפיתוח הקשרים הדיפלומטיים של ישראל, לא נותר חייב. "אינני מתפלא ששמעת רעה על ארצנו מדיפלומטים כגון צרפתי, ברזיליני ואיטלקי. אני מבטיח שלא תשמע דברים כאלה מפי צירי ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה או הולנד", כתב.

"השגריר הצרפתי, שעזב אותנו תודה לאל, היה אויב מובהק שלנו, איש וישי לשעבר שלא החמיץ הזדמנות להשמיץ אותנו בקרב הסגל הדיפלומטי ומחוצה לו", הסביר סימון. את הציר מברזיל תיאר כך: "מאד חביב ומכניס אורחים יוצא מן הכלל, אולם בזה מסתיימות פעולותיו הדיפלומטיות וכמובן מבלי לקפח את נוחיותו הפרטית. אלה הם הדברים היחידים אשר בראשו". על הציר האיטלקי כתב: "הוא סנוב אריסטוקטי, הבז לכל, כולל לעמו ולארצו”.

את מכתב התשובה סיכם סימון: "לשלושתם אין כל קשר לחיי הארץ והם גם לא השתדלו להכיר אותה ואת מפעל הבנין שלנו, בניגוד לצירים אחרים, אשר רכשו להם ידידים בעיר ובכפר. אינני נלבב, איפוא, מביקורת זו. כי כל מה שנעשה, את הטיפוסים הללו לא נשנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו