בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה תמיד מאשימים את המורים?

ספר חדש בארה"ב מנסה לענות על שאלות כמו מהו חלקה של המדינה בכשלונות בתחום החינוך ואיך עובדי ההוראה עצמם פוגעים בתדמית המקצוע

35תגובות

למה אנחנו אוהבים לשנוא מורים? מדוע במקום לדון בדלדול המשאבים הציבוריים בחינוך, בפערים המתרחבים, בשכר הנמוך ובתנאים הקשים, אנחנו רואים אותם כמקור לכל הבעיות, או כאפשרות לגאולה של מערכת החינוך? האם המורים הם האחראים הכמעט בלעדיים למצבה? – את השאלות הללו שואל ספר חדש המתפרסם בארה"ב, "מלחמות המורים".

הספר סוקר את 175 השנים האחרונות בראי מקצוע ההוראה והקרבות עליו. הכותבת, דנה גולדסטיין, טוענת כי מקצוע ההוראה הוא השנוי ביותר במחלוקת בארה"ב. גולדסטיין מתחקה אחרי אירועים מכוננים במערכת החינוך האמריקאית ורפורמות חינוכיות, ומזהה שרבות מהן עסקו בשיח של הצערת המערכת, תוך מתקפה על המורים הוותיקים, ה"עייפים" או ה"שחוקים".

בספר, מזהה גולדסטיין גם כי השיח על החינוך בארה"ב ממוסגר פעמים רבות כפאניקה מוסרית, אותה היא מתארת כאירוע בו מעצבי המדיניות והתקשורת מתמקדים בקבוצה או מעמד מסוים ומציירים אותם כמייצגים של בעיה רחבה ועמוקה בחברה. בהמשך, אותה קבוצה עוברת תהליך של דמוניזציה ומוצגת כבעיה עצמה.

קשה שלא לראות את ההקבלה לאירועים בחברה הישראלית מהעת האחרונה, כמו למשל פרשת המורה שתמונות עירום שלה נחשפו על ידי תלמידים שנכנסו למכשיר הטאבלט שלה, אותו שכחה בכיתה. מיד עם חשיפת הפרשה, התרבו הקריאות הדורשות ממנה להתפטר, גם בתוך המוסד החינוכי שבו עבדה. אותו מוסד לא נקט אמצעי ענישה כנגד התלמידים, אך לטענת המורה, דרש ממנה לצאת לחופשה קצרה ואף להתפטר. המורה הוצבה במרכז הפרשה, ומעטים עסקו בסוגיה החברתית־מוסרית שמעלה השימוש בטאבלטים בכיתה. היו מי שהעדיפו להאשים את המורה, על שצילמה את עצמה בעירום.

גם פרשת אדם ורטה עשויה להיות דוגמה לפאניקה מוסרית, שהתעוררה סביב התבטאות של מורה יחיד מול כיתה. בעוד בשיח הציבורי אולי אפשר לסבול, לעתים, את הטענה שצה"ל אינו צבא מוסרי - בפרשת ורטה התקומם ציבור שלם על כך שמורה העז לומר את הדברים לתלמידיו. הוויכוח הופקע ממסגרת הכיתה והפך לסוגיה לאומית, כשהשאלה האם ראוי לפטר את המורה עומדת במרכזו, למרות שפיטוריו לא היו פותרים את הסוגיה המורכבת שהתעוררה.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית ומרצה במכללת לוינסקי, סבורה שההסבר המרכזי לתופעה נעוץ בזהות המגדרית של המורים: "המורים הם קודם כל בעיקר נשים, מורות. ההאשמה היא של 'המורים', ולא אומרים מורות, בצורה מסוימת כדי לכבס את העניין, כי אם אומרים מורות זה מגדרי ולא פוליטיקלי קורקט. המורות הן ציבור חלש פוליטית, וקל להאשים אותן, לפגוע בהן, לקפח אותן ולזרוק עליהן את כישלונות מערכת החינוך".

הרצוג, שערכה קובץ מאמרים העוסק בנושא, שנקרא "על גב המורות", מוסיפה כי גם בישראל ישנן התקפות על מורים ועל הכשרת המורים, התקפות שגברו מאז שנות ה–90. לדבריה, "הצגת מערכת החינוך במונחים של כישלון המוסבר באשמת המורים שהם נשים, מאפשרת לטשטש את ההשלכות שיש למדיניות העקבית של פגיעה במערכת, בשכר המורות, בפיטורים מאסיביים שלהן, ובתשתית הארגונית והאדמיניסטרטיבית של סייעות ומזכירות. החיבור בין שני אלו, הקיצוצים ודימוי הכישלון בהישגים לימודיים, אינו מקרי. הנטייה להאשים את המורים בכישלון המערכת, כישלון המוצג כמובן מאליו, אינה מפתיעה לנוכח העובדה שמדובר, כאמור, בציבור חלש פוליטית. חולשה זו, שהיא גם חולשת כלל הנשים בישראל, מאפשרת להאשים את ציבור המורות בדלות ההישגים של התלמידים ואפילו בדימויו הירוד של החינוך ב'דעת הקהל'".

ד"ר ארנת טורין, ראש החוג להוראת תקשורת במכללה האקדמית גורדון בחיפה, מוסיפה כי "יש לזכור שהמורים הם אחד מארגוני העובדים הגדולים והחזקים במדינה. הרבה פעמים, כשיש רצון להכפיש איגודים, מכפישים את עובדיהם. אלה נשים מאורגנות באיגוד עובדים חזק יחסית, מהמעמד הבינוני".

טורין, שכתבה ספר העוסק בייצוגי מורים בתקשורת ובקולנוע, מצביעה על סיבה נוספת: "ההורים רואים את המורים, לא את המדינה וזרועותיה. אותה מדינה היא זו שהכניסה 40 תלמידים לכיתה, אבל המורות הן אלה שצריכות לעמוד ולהעביר תהליכים מורכבים מאוד ולעורר סקרנות, כשמרווח הנשימה של ילד הוא קטן מאוד, והכיתות גדולות וצפופות. המורות הן שק חבטות קל כי הוא עומד מול העיניים".

ד"ר טורין מסבירה עוד כי לייצוגים בתקשורת השפעה מכרעת, שכן "בתי ספר מגיעים לכותרות בעיקר סביב סנסציות קרימינליות, כמו מעילות בכספים, הטרדות מיניות ותמונות עירום. אנחנו רואים מעט מיקוד בנושאים אחרים. הסיבה היא שנושאי חינוך הם מורכבים ותהליכיים וקשה לייצר מהם ידיעה חדשותית". לדבריה, "השאלה היא מה קורה הלאה – כאשר עולה סוגיה שיש לה את הפוטנציאל לעורר דילמה חינוכית, הומניסטית ופילוסופית. איך היא מטופלת ומה אומרת דעת הקהל? צריך לזכור שמוסדות חינוך הם שמרנים, מורים הם אוכלוסייה קונפורמיסטית בהרבה מובנים, וניתן לראות את זה בכך שרובם נשואים למשל, או בכך שהמורים לאמנות ותיאטרון לא מסתדרים בחדר המורים עם המורים האחרים. בתי ספר, כמוסדות שמרנים שמשתלבים עם מוסדות שמרנים אחרים, מתקפלים לפי הסטטוס קוו. אז מורות שהן 'שוטות' ומצטלמות בעירום או מורים כמו אדם ורטה שמנהלים דיון על מוסריות של צה"ל, לא נמצאים בתוך הקונצנזוס - ויואשמו בשל כך".

ד"ר אריה קיזל, ראש החוג ללמידה והוראה באוניברסיטת חיפה, סבור גם כי הציפיות מהמורים גבוהות מדי לעתים: "מצד אחד יש השתוקקות למנהיגות חינוכית, רצון שהמורים יובילו אותנו, שיהיו ראש המחנה. החברה מצפה ממוריה שיהיו מורי דרך ולא רק מורי ידע. ההורים משתוקקים לראות באסיפת ההורים הראשונה דמות גבוהה יותר, אפילו מבחינה רוחנית. אלו ציפיות מוגזמות ולכן עוצמת האכזבה. יש לנו ציפייה ממורים שיהיו אנשים ערכיים מאוד ומוסריים מאוד, ואני חושב שכתוצאה מכך יש אכזבה".

עם זאת, קיזל סבור שיש גם צד חיובי בזרקור הגדול שמופנה אל המורים. לדבריו, "הייתי שמח אם המורים היו לוקחים את ההזדמנות שהחברה זורקת עליהם, גם להעלאת שכר, אבל גם להערכה ולהנהגה". הוא מוסיף כי "המורים כקהילה מקצועית פיתחו בעשורים האחרונים שיח של קהילה מקצועית במצוקה. במקום להיות המובילים, הם תפסו את תפקיד הקורבנות. הם רואים את עצמם כמטופלים של המערכת. המורה יודע שהוא עושה עבודה חשובה, אבל לא מרגיש שהוא עושה עבודה חשובה. רוב האנשים יגידו שזה באשמת החברה. זו תזה נכונה בחלקה, אבל החצי השני הוא שגם המורים היו שותפים בהנמכת עצמם. הם קנו מהר מדי את התזה שהם מסכנים ואומללים. רואים את זה כבר בהיותם פרחי הוראה: כבר אז, בניגוד למשל בקהילות של מתמחים ברפואה או משפטים, הם חסרים את האלמנט של גאווה מקצועית".

קיזל מדגים זאת בכך שמורים ותיקים נוהגים לומר למורים צעירים, שנכנסו למערכת ועובדים לצדם, לברוח מהר. "מורים ותיקים אומרים למורים החדשים – 'מה השתגעת? איך עשית את זה לעצמך? תברח מכאן מהר'. איזו קהילה מקצועית ותיקה אומרת את זה לצעיריה? תארו לכם שרופא ותיק היה אומר את זה לרופאים צעירים".

א', מחנך ומורה לאזרחות ממרכז הארץ, מצביע על גורם נוסף לניכור כלפי מורים. לדבריו, "חל שינוי ביחסי הכוח, ולפעמים זה מאבד פרופורציות. ברגע שהחינוך נעשה אובייקט, יש להורים ולתלמידים תודעה צרכנית, שבה המורה נותנת או לא נותנת לי את המוצר שאני אמור לקבל, ואם היא לא עומדת בציפיות האלה היא נותנת שירות רעה, ולכן עליי להתלונן עליה. היום הגישה של הורים היא שאם המנהלת לא מתערבת כאן ועכשיו, בית הספר לא יודע לטפל בבעיות. המסחור של השיח יוצר מרחק בין מורה לתלמיד".

א' הוא חבר בתנועת המורים, התארגנות צעירה יחסית של מורים צעירים מרחבי הארץ, שחלק ממטרתה היא להביא לכך שמורים ישפיעו יותר על המערכת. לדברי א', "חלק גדול מהבעיה הוא שרוב הדיבור על תיקון החינוך לא נעשה על ידי מורות ומורים. בדרך כלל באים אנשים מבחוץ, עמותות חינוכיות, בעלי הון, אנשי היי טק, אנשי צבא ועוד. מקבלי ההחלטות הם לא מורים. יש מרחק גדול בין מי שמחליט החלטות לבין מי שצריך לבצע ולחיות אותן. תנועת המורים מבקשת לעמוד מול מי שמקבל את ההחלטות ולהגיע לעמדות הנהלה וקבלת החלטות במערכת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו