בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פולין החזירה למאות יהודים תוארי ד"ר שהנאצים שללו

בין אלה שזכו בתואריהם מחדש גם אלפרידה וקרל דנציגר, זוג רופאים יהודים, שברחו אחרי ליל הבדולח לישראל. השבוע באו בתם ונכדם לאוניברסיטת ורוצלב בפולין לקבל מחדש בשמם את הדיפלומות שנשללו מהם לפני 75 שנים

7תגובות

אוניברסיטת ורוצלב בפולין היא מוסד מכובד ומפואר, שפועל, בגלגולים שונים, מאז 1702, והצמיח תשעה חתני פרס נובל. הרשימה כוללת את הפיסיקאי אוטו שטרן (יהודי), עמיתו, מקס בורן (יהודי מומר), הפיסיקאי ארווין שרדינגר (אוסטרי), הכימאי אדוארד בוכנר (גרמני) וההיסטוריון תיאודור מומזן (גרמני שנאבק באנטישמיות).

אתמול (חמישי) נערך במוסד הזה אירוע יוצא דופן, בו השיבה האוניברסיטה הפולנית 262 תארי דוקטור ששללה מבוגריה, בהם יהודים רבים, תחת שלטון גרמניה הנאצית. את המחווה הסמלית המאוחרת עשתה כעת בעקבות מחקר של סטודנט גרמני, שנבר בארכיון שלה, ומצא עדויות לפרק אפל זה בעברה.

"זה נושא מורכב וקשה. למה שהפולנים יכפרו על חטאי הגרמנים"? אמר ל"הארץ" הסטודנט הגרמני, קאי קראניך. "היתה לי בעיה, כגרמני שבא לפולין, לדווח להם על הכתם השחור הזה בהיסטוריה שלהם. הייתי צריך להיות זהיר".

באתר האינטרנט של אוניברסיטת ורוצלב אין זכר לשנותיה כמוסד נאצי, תחת הכיבוש הגרמני, בימים בהם נקראה אוניברסיטת ברסלאו, כשמה הגרמני של העיר. ברסלאו היתה בירתו של חבל הארץ שלזיה, שחלק משמעותי מאוכלוסייתו גרמני. העיר היתה בשטח גרמניה לפני המלחמה ועברה לפולין לאחריה.

חרף איזכורה של "היסטוריה בת יותר מ–300" של אוניברסיטת ברסלאו/ורוצלב, מדלג הטקסט באתר בקלילות בין המאה ה–18, בואכה המאה ה–19 היישר אל "אחרי מלחמת העולם השנייה". מה שנותר בתפר הזה היה מוקד העניין של קראניך, שמצא בארכיון של האוניברסיטה 262 שרידים לשנותיה הנאציות.

"זו בעיה גדולה, כי זו לא אוניברסיטה גרמנית — מאז 1945 זו אוניברסיטה פולנית", אמר קראניך. "מצד אחר, הם עדיין גאים בחתני פרס נובל מתקופתם כמוסד גרמני, כך שההפרדה לא לגמרי נכונה ובכל מקרה — ראוי שייעשה כאן צדק".

ברשימת הבוגרים שתאריהם נשללו הוא מצא כמה סיפורים מעניינים, כמו זה של החשמן ג'ורג' מונדליין, שנאלץ להיפרד מהתואר "דוקטור של כבוד" מהאוניברסיטה אחרי שאמר שהציורים של היטלר גרועים ואוטו לנדסברג, שהיה שר בממשלה הראשונה שקמה בגרמניה אחרי המהפכה של 1918.

שני שמות שצדו את תשומת ליבו היו של בני זוג יהודים, רופאים בהכשרתם — ד"ר אלפרידה וד"ר קרל דנציגר. את נכדם, ההיסטוריון וחוקר השואה פרופ' גדעון גרייף, איתר קראניך בישראל. אתמול הגיע גרייף לטקס מישראל יחד עם אמו, ביאטריס (בטי), שמתקרבת לגיל 90, ובאה לקבל בשמם את התואר שנשלל שלא כדין מהוריה.

"זה תיקון עוול וכבוד אחרון", אמר גרייף ל"הארץ". "עוול לא יכול להישאר עוול לנצח. היהודים האלה עשו רבות בשביל מכורתם, ובתור תודה קיבלו נידוי, גירוש, סילוק ממקום העבודה, עלבונות ושלילת כל הזכויות שלהם".

סיפורם של סבו וסבתו החל בתחילת המאה שעברה, כשאלפרידה דנציגר (לבית גולדמן) החליטה ללמוד רפואה. העובדה שהיתה אשה לא הרתיעה אותה. גם העובדה שהיתה חלק מהמיעוט היהודי בגרמניה לא היוותה מכשול. אחרי הכל, שני אחיה, ארנסט ומקס, הקריבו את חייהם למען המולדת, בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה בשירות הצבא הגרמני.

ד"ר אלפרידה דנציגר, שנולדה ב–1894 בעיר פרידלנד בחבל שלזיה, למדה רפואה באוניבסיטת מינכן וסיימה את הדוקטורט באוניברסיטת ברסלאו ב–1920. הנושא של עבודת הדוקטורט שלה היה "טיפול בשחפת הבטן בילדים". בהמשך פתחה קליניקה לרפואת ילדים בעיר הקטנה בריג, וניהלה את תחנת "טיפת חלב" המקומית. חלק מזמנה הקדישה להקניית ידע רפואי לנזירות ולגננות.

באותה תקופה היו הנשים מיעוט בקרב העוסקים ברפואה בגרמניה ומספרן של הרופאות היהודיות אף היה קטן יותר. בבריג הכירה את בעלה, אף הוא רופא יהודי. ד"ר קרל דנציגר, שנולד בהינדנבורג ב-1884, למד אף הוא רפואה בברסלאו וכן באוניברסיטאות וירצבורג והיידלברג. את הדוקטורט הוא קיבל בברסלאו ב–1913 על עבודתו בנושא "שברים בעמוד השדרה והלסת". במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין רפואה וקיבל פעמיים את עיטור "צלב הברזל". ב–1922 וב–1926 באו לעולם שתי בנותיהם: אילזה־לורה וביאטריס.

החיים הטובים נגמרו עם עליית הנאצים לשלטון ב–1933. תחילה נשללה מהם הזכות לעסוק במקצועם. ד"ר קרל, הרופא הפנימי, פוטר ממשרותיו בקופת החולים ובשירות בתי הסוהר בבריג. ב–1934 עברה המשפחה להינדנבורג, מאחר ושם עדיין היו בתוקף "חוקי המיעוטים" של חבר הלאומים, שמנעו לזמן מה את החלת החוקים האנטי־יהודיים שחוקקה הממשלה הנאצית.

ואולם, בליל הבדולח ב–1938, נעצר ד"ר דנציגר ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד. אשתו, אלפרידה, רופאת הילדים, נסעה למטה הגסטאפו בברלין, כדי לנסות ולהביא לשחרורו, אך למרות מאמציה, אומץ לבה והסיכון הרב שלקחה, הוא לא שוחרר. הוא שהה בכלא כמה חודשים וסבל מרעב, מכות והתעללויות, כשאר האסירים היהודים. במובנים מסוימים, אומר נכדו, פרופ' גדעון גרייף, "הוא מעולם לא השתחרר מבוכוונאלד".

עם שובו, כשירד מהרכבת, אומר גרייף, בתו אילזה־לורה, לא זיהתה אותו. "היא לא הכירה את האיש התימהוני, המלוכלך וגלוח הראש, שעמד בקצה הרציף ונראה כמו נווד. היא לא הכירה את אבא שלה". כשהתאחד עם משפחתו אמר ד"ר דנציגר רק משפט אחד: "עלינו לעזוב את גרמניה אפילו דרך האוקיינוס — ברגל".

למשפחה יהודית־גרמנית, שאהבה את גרמניה, היה בכך גט כריתות סופי. התחנה הבאה היתה ארץ ישראל, אליה הגיעו ערב מלחמת העולם השנייה ב–1939. גרטרודה גולדמן, אחותה של ד"ר אלפרידה, שנותרה לסעוד את אמן הקשישה, נרצחה כעבור ארבע שנים באושוויץ.

הנאצים המשיכו לרדוף את בני הזוג גם מעבר לים. ב–1940, אחרי שנשללה אזרחותם הגרמנית, שללה גרמניה הנאצית גם את תואר הדוקטור שלהם. לפי ההיגיון הנאצי, אדם שלא ראוי להיות אזרח גרמניה, לא יוכל להחזיק בתואר אקדמי מאוניברסיטה גרמנית.

בתל אביב נאלצו בני הזוג דנציגר בתחילה לעבוד כאחים, בשל מדיניות ממשלת המנדט הבריטי נגד מתן רשיונות לרופאים העולים מגרמניה. רק ב–1943 קבעו סוף סוף את השלט "ד"ר אלפרידה וד"ר קרל דנציגר" על דלת ביתם ברחוב בן יהודה בעיר.

לצד עבודתם בקליניקה פרטית שפתחו, כרופא פנימי ורופאת ילדים, הם עבדו גם בקופות חולים — ד"ר קרל ב"מכבי" וד"ר אלפרידה בקופת חולים כללית. אלפרידה אף התנדבה לטפל בעולים חדשים במעברת גלילות ("ג'ליל").

עברית הם לא דיברו גם אחרי עשרות שנים בארץ, אבל בגרמניה סירבו לשוב ולבקר. ד"ר דנציגר סבל מסיוטי לילה במשך כל חייו. "כל לילה הוא ניעור בזעקות אימים אותן אני זוכר כילד מלינותי התכופות אצל סבי וסבתי", נזכר פרופ' גרייף. על הקשר עם המולדת ממנה נאלצו לברוח שמרו השניים באמצעות שידורי הטלוויזיה והרדיו בגרמנית, "דויטשה ולה", שנקלטו ברחבי העולם.

ב–1962 מת קרל בתל אביב וב–1976, מתה אלפרידה. תיקון העוול שנגרם להם ולרבים אחרים, מגיע באיחור, אחרי שאוניברסיטאות גרמניות אחרות כבר השיבו את התארים ששללו מבוגריהן החל משנות ה–90. העובדה כי אוניברסיטת ברסלאו נהפכה למוסד פולני, הקשתה על השלמת המהלך.

פרופ' קשישטוף רוחנביץ', היסטוריון באוניברסיטת ורוצלב, אמר לעיתון הפולני "גזה ויבורצ'ה": "אנחנו גאים במסורת רבת שנים של האוניברסיטה שלנו, אולם אנו גם זוכרים את החלקים השחורים בהיסטוריה שלה, וצריך להתמודד איתם. צריך לזכור את הפרופסורים שנפלו קורבן לנאצים. צריך לעשות צדק".

לא כולם בפולין תמימי דעים עמו. "אוניברסיטת ורוצלב מתנצלת... פולין מתנצלת על פשעי הנאצים", נכתב בביקורתיות בפורטל הפולני השמרני־קתולי "פרונדה". "גרמניה — היא זו שצריכה לדאוג לעשיית צדק, לא פולין, שנחרבה ונכבשה בידי הנאצים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו