בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדיקת "הארץ": ארנונה מעסקים יוצרת פער של מאות אחוזים בין חזקים לחלשים

ההכנסות מאפשרות ליישובים להשקיע בחינוך, בתרבות ובתשתיות. קבוצה של ראשי ערים חזקות ומועצות אזוריות מכנסת "מפגש חירום" ומזהירה: אל תפגעו בתקציבים שלנו

45תגובות

המועצה האזורית עמק המעיינות עוטפת את בית שאן. המועצות שדות־נגב ומרחבים עוטפות את נתיבות, ואילו באר טוביה צמודה לקרית מלאכי. המרחקים בין היישובים השונים זניחים, ודאי בהשוואה לפערים בהכנסות מארנונה שלא למגורים, המסתכמים במאות ולעתים באלפי אחוזים. זהו מקור ההכנסה העיקרי של הרשויות, המשמש גם כמנגנון להנצחת הפערים ביניהן: מועצות אזוריות בראש, אחריהן ערי פיתוח, ולבסוף יישובים ערביים. תמונה דומה אפשר לגלות גם במרכז הארץ, בפערים שבין תל אביב לערים השכנות. "בכל מקום שתזרוק אבן, תגלה עיוות ואי־צדק", אומר בכיר באחד ממשרדי הממשלה. "לכולם ברור שדרושה חלוקה מחדש של ההכנסות מארנונה. יש לכך את מלוא ההצדקה החברתית והכלכלית — וזה לא קורה בגלל לחצים חזקים מאוד של רשויות מבוססות".

מיד לאחר החגים צפוי להתחדש המאבק סביב התוכנית לתקצוב דיפרנציאלי של שירותי חינוך ורווחה ברשויות המקומיות — אחד הצעדים שנועדו לתקן את החלוקה הלא־שוויונית של ההכנסות מארנונה. הקבוצות ברורות: מצד אחד אנשי משרד האוצר ופורום ראשי הרשויות לצדק חלוקתי, בראשות ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. מצד שני, פורום 15 הערים העצמאיות, המועצות האזוריות ומרכז השלטון המקומי. הראשונים מסבירים כי תקצוב אחיד, ללא קשר לאיתנות הכלכלית של כל יישוב, רק מעמיק את הפערים; האחרונים מזהירים מפגיעה בתקציביהן ומהתנערות של השלטון מאחריותו לתקצוב הרשויות.

שני הצדדים מתבצרים כעת. כך קיבלו לפני כמה ימים ראשי הערים בפורום ה–15 הזמנה ל"מפגש חירום בנושא התקצוב הדיפרנציאלי", בה הם נקראים לעשות "מאמץ עליון ולהשתתף במפגש חשוב זה", אשר ייערך בבניין עיריית תל אביב. במפגש ייקח חלק גם שר החינוך, נפתלי בנט. בסביבתו אומרים כי הוא נפגש גם עם התומכים בתקצוב הדיפרנציאלי, אך נדמה כי דיון פומבי בחסות ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ראש המועצה רמת־נגב שמואל ריפמן, ויו"ר מרכז השלטון המקומי חיים ביבס, המובילים את ההתנגדות לתוכנית, משמעותי מעט יותר.

ובעוד הוויכוח מאיים לפלג את השלטון המקומי, דווקא קולו של שר הפנים, סילבן שלום, טרם נשמע. לדברי אחד מראשי הערים, זהו דפוס מוכר: לפני כמעט עשור הגיש שלום, אז חבר כנסת באופוזיציה לממשלת אהוד אולמרט, הצעת חוק לחלוקת הכנסות בין מועצות אזוריות לערים סמוכות — ולא קידם אותה, בדומה לח"כ אחר שהצטרף להצעה — בנימין נתניהו. אם עד סוף אוקטובר לא תושג הסכמה בין משרד האוצר למרכז השלטון המקומי על התוכנית, אמור אותו נתניהו להכריע בוויכוח.

נתונים שנאספו לאחרונה בממשלה מגלים את הקשר המובהק שבין ההכנסה העצמית של רשות מקומית — הקובעת למעשה את רמת השירותים לתושבים — לבין התמהיל שבין ארנונה למגורים לכזאת המבוססת על מסחר, תעשייה ושימושים אחרים. לפי הנתונים, המתפרסמים כאן לראשונה, בשלושת העשירונים הנמוכים ביותר, שיעור הארנונה שלא למגורים עומד על 17% בממוצע מסך ההכנסות של הרשות. לעומת זאת, בעשירונים 8–9, בהם נכללים היישובים המבוססים, קופץ השיעור ל–48%, ואילו בעשירון העליון והחזק ביותר — רוב ההכנסה, 64%, היא מארנונה שלא למגורים.

להשלמת התמונה יש להוסיף את ההנחות בארנונה למגורים, שכל רשות מחויבת להעניק לזכאים על פי קריטריונים סוציו־אקונומיים שקבע משרד הפנים. סכומי ההנחות ברשויות החלשות גבוהים לאין שיעור מאשר ברשויות החזקות. אין כמובן שום פסול בהנחה עצמה, אך היא מצמצמת עוד יותר את ההכנסה העצמית של הרשויות העניות.

"אף רשות מקומית לא מרוויחה מארנונה למגורים", אומר גורם הבקיא בעולם המופלא והמסתורי של הארנונה. "לעומת זאת, לרשויות המקומיות יש הרבה פחות הוצאות על עסקים ומסחר, והתעריפים שלהם גבוהים הרבה יותר. לכן, ככל שביישוב יש יותר עסקים — כך ההכנסה העצמית לנפש גבוהה יותר. המשמעות היא פערים אדירים ברמת השירותים שמספקות הרשויות לתושבים — בחינוך, בשירותי ניקיון, בפסטיבלים ואירועי תרבות או בכל תשתית אחרת".

לדברי מקור נוסף, כיוון שמינהל התכנון (שעבר לאחרונה ממשרד הפנים לאוצר) הוא המאשר את תוכניות הערים, הרי שב"במתן אישור למועצה אזורית להקים פארק תעשייה או לרשות חזקה להוסיף אלפי מטרים של מסחר — הוא פוגע אנושות בעיר פיתוח או ביישוב שצמוד למטרופולין. תפקידו של משרד הפנים לאזן בין הכוחות והגורמים השונים, והוא נכשל בכך כבר הרבה שנים".

הפערים בהכנסות העצמיות בין הרשויות המקומיות נובעים בעיקר מהכנסות מארנונה עסקית, המושפעת בין השאר מגבולות שטחי השיפוט. במקרים רבים, אלה נקבעו לפני עשרות שנים, ובמידה רבה נשמרו מאז. הדבר בולט במיוחד כאשר בוחנים את המועצות האזוריות וערי הפיתוח שבקרבתן. את ירוחם ומצפה רמון עוטפת המועצה האזורית רמת־נגב. ההכנסה לתושב לשנה מארנונה שלא למגורים בשלוש הרשויות היא 1,430, 3,010 ו–7,370 שקלים בהתאמה (החישוב מבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ–2013).

הלאה. לפי בדיקת "הארץ" ההכנסה מארנונה עסקית לתושב בנתיבות עומדת על 460 שקלים לשנה, בהשוואה ל–1,375 שקלים במועצה האזורית שדות־נגב ו–5,978 שקלים במועצה האזורית מרחבים, שעוטפות אותה. הפער בין קרית שמונה למועצה האזורית גליל עליון עומד על 74%, בין שדרות לשער הנגב — 115%, בין בית שמש למטה יהודה — 125%, בין קרית מלאכי לבאר טוביה — 247%, בין חצור הגלילית לראש פינה — 618%. הפער הגדול ביותר, כך נדמה, הוא בין רהט, בה מקבל כל תושב 117 שקלים לשנה מארנונה עסקית, בהשוואה ל–2,650 שקלים לתושב במועצה האזורית בני שמעון, העוטפת את העיר הבדואית. ההסכם אשר נחתם בתחילת החודש להעברת כ–14 אלף דונם מבני שמעון לרהט אמור לשפר מעט את המצב, אך ספק אם ימחק את ההבדלים.

גם במרכז הארץ הפערים גדולים למדי. כך למשל הארנונה העסקית לתושב בבת ים היא 952 שקלים, בהשוואה ל–1,705 שקלים בראשון לציון ו–4,817 שקלים בתל אביב. לערי הפיתוח, לרהט או לבת־ים אין כמעט אפשרות לספק שירותים החורגים מהרמה הבסיסית ביותר (ולא פעם גם זה מושג רק במחיר של פגיעה בתחום אחר), שלא לדבר על לצמוח. בניגוד לדעה המקודמת במרץ על ידי רשויות מבוססות, לא מדובר בגזירה משמים אלא במדיניות תכנונית, עליה אחראים אנשים בשר ודם — בדומה אולי לכוחות שמאחורי החלוקה הלא־שוויונית של הארנונה הממשלתית, כפי שפורסם ב"הארץ" לפני שבועיים.

נתון נוסף, שהופיע בהצעת האוצר לתקצוב דיפרנציאלי, מחדד את ההבדלים בין הרשויות. "מענק האיזון" שמעבירה הממשלה נועד לאזן את הפער בין הוצאות להכנסות בכל יישוב ולהבטיח סל שירותים בסיסי לתושבים. בכ–200 מתוך 257 רשויות קיים פער כזה, שנסגר — באופן חלקי צריך לציין — באמצעות מענקי האיזון, המסתכמים ב–2015 בכשלושה מיליארד שקלים. 60 רשויות אינן מקבלות את המענק, כיוון שההכנסות שלהן גבוהות מההוצאות, כפי שנקבעו בנוסחה המשמשת לחישוב המענק. ה"עודף" הזה, כשישה מיליארד שקלים, "נשאר כיום בידי הרשויות, באופן שמשמר את הפערים ביניהן", כפי שנכתב במסמך האוצר. מפירוט מענקי האיזון של משרד הפנים מתבררים שני דברים, שלא זכו לתשומת לב רבה: האחד הוא, שקיים פער בין התשלום בפועל לרשויות בגירעון, לבין הסכום הנדרש שמשרד הפנים עצמו קבע; והשני הוא, שתל אביב אחראית לכשליש (כשני מיליארד שקלים) מהעודף הכלל־הארצי, לא מעט בזכות הארנונה שלא למגורים.

הקואליציה בין חולדאי ופורום ה–15 לבין ריפמן, יו"ר המועצה האזורית רמת נגב ויו"ר מרכז המועצות האזוריות, איננה מפתיעה. אלה הכוחות שייפגעו מכל שינוי בחלוקה הקיימת של הכנסות מארנונה. בראיונות בעבר השתמשו שניהם בטיעונים דומים. לגישתם, ייתכן ויש מקום לבדיקה נקודתית של חלוקת הכנסות אבל רק במקרים יוצאי דופן, שלא לומר בימים זוגיים בלבד, אבל בוודאי שאין מקום לחשיבה מחודשת, כלל־ארצית או עקרונית. ואם בכל זאת יוחלט על מהלך כזה, נדמה כי השניים מבקשים שהצדק יתחיל הרחק מהם — לא ברשויות החזקות ולא במועצות האזוריות.

הכלים העיקריים של משרד הפנים לבדיקה נקודתית, הם ועדות לשינוי גבולות או לחלוקת הכנסות. על פי פירוט הנמצא באתר משרד הפנים, מאז 2011 הגישו כ–140 רשויות בקשות להקמת ועדות כאלה. רק בכ–38% הסתיימה עבודת הוועדה. "גם אם בסופו של דבר הוועדות ממליצות על חלוקת הכנסות, מדובר בפתרון שהוא טלאי על טלאי", אמר גורם שעבד במשרד הפנים. "יתרה מזאת, המלצת הוועדה לא בהכרח מחייבת את השר: יש מרווח גדול של פעולה או הימנעות ממנה, בגלל עתירה לבג"ץ או לחצים פוליטיים. ויש גם מקרים שאף אחד לא מתלהב לעסוק בהם, כמו של רשויות ערביות".

ריפמן מציג תמונה שונה לגמרי. במכתב ליו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, בו התלונן על הצעת החוק של ח"כ יוסי יונה לחלוקת הכנסות מארנונה בין המועצות האזוריות לערי הפיתוח שלידן, הוא הדגיש כי מדובר ב"סוגיה מורכבת" ודחה את הצורך בהסדרת הנושא באמצעות חקיקה. לדבריו, יש דוגמאות רבות ל"הסכמים והסכמות" בין המועצות האזוריות לרשויות השכנות, ויש גם "דיאלוג והסכמה עקרונית עם מרכז השלטון המקומי".

בשנה שעברה התראיין ריפמן לנייר עמדה שכתב משה קריף, איש "הקשת הדמוקרטית המזרחית", על ערי פיתוח ומועצות אזוריות. המסמך הוגש לקרן "כצנלסון", אחד הגופים האידיאולוגיים של מפלגת העבודה, וככל הידוע מעולם לא נערך בו דיון. דבריו של ריפמן בראיון עשויים להסביר את המורכבות לה התכוון: "תפיסת העולם שלי אומרת שעל קרקע ומים לא מוותרים. מי שרוצה לחלק את מפת ארץ ישראל מחדש ולפתוח את שאלת הגבולות של הרשויות, יש לכך השלכות מעבר לוויכוח בין המועצה האזורית רמת נגב וירוחם, או בין קרית שמונה למועצה אזורית גליל עליון. חלה חובת הזהירות, יש אוכלוסיות שונות, קהילות שונות, ערבים בגליל ובדואים בנגב. אני חושש ממצב שבו מחר... המועצות המקומיות בגליל ינגסו בצורה משמעותית בקרקעות של המדינה, של המועצות האזוריות. אומרים לי שכתוצאה מכך אני ימני וגזען. אין לי בעיה עם זה, כי אני מאמין בזה".

פקיד בכיר המצוי בעניין, אמר ש"בעולם אוטופי, היה צריך לקחת את הארנונה שמשלמים משרדי הממשלה ואת הארנונה העסקית, ולחלק בין הרשויות לפי עקרונות ברורים, שקופים וצודקים. למרבה הצער, אין לזה סיכוי. גם לא לפתרון פחות דרמטי כמו קרן חיצונית שתחלק רק את כספי הארנונה הממשלתית. זה לא בשיח של אף אחד. יש לא מעט בעיות בשלטון המקומי, אבל הפערים הם העניין הצורם ביותר — שאיננו מטופל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו