בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיפסטר הפולני גילה את שורשיו היהודיים וירש בניין גדול בוורשה

דייר אחד איים שישרוף את הבניין ואחר כינה אותו "הומו יהודי" אבל קשישטוף גוטקובסקי, הבעלים של בניין שהוחרם על ידי הנאצים והולאם על ידי הקומוניסטים, מנסה לשלב את עושרו החדש עם ערכיו הישנים ואינו מפנה איש מביתו

60תגובות
קשישטוף גוטקובסקי וחברתו אנה, על גג הבית שירש קשישטוף מסבתו בוורשה, החודש
עופר אדרת

לפני שנתיים הופרה השלווה בבניין רחב המידות ברחוב זלוטה מספר 62 בוורשה. קשישטוף גוטקובסקי ואידה זגז'ייבסקה, זוג פולנים כבני 30, נכנסו בשערי הבניין ובפיהם בשורה יוצאת דופן. "נעים להכיר, אנחנו בעלי הדירות החדשים שלכם", אמרו לעשרות הדיירים ההמומים.

"הם פחדו שבאנו לגרש אותם", נזכרה בחודש שעבר זגז'ייבסקה, מורה לריקודי טנגו במקצועה. "באופן טבעי הם היו חשדנים בהתחלה", אמר קשישטוף, היפסטר שלא מוותר על סנדלים גם כשיורד שלג, ומתפרנס מניהול מחנות קיץ לילדים. "נכון, אנחנו הבעלים החדשים ויש לנו הסיפור שלנו, אבל גם לדיירים יש הסיפור שלהם", ניסתה זגז'ייבסקה לתמצת במשפט אחד סיפור היסטורי מורכב וטעון בן מאות שנים.

הבית שירש קשישטוף מסבתו בוורשה, החודש
עופר אדרת

בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים בפולין על יהודים שמצליחים להחזיר לרשותם בניינים שהיו שייכים למשפחותיהם לפני השואה. אין נתונים מדויקים על היקף התופעה, בין היתר משום שאין חוק ולא גוף ייעודי שמטפל בכך מטעם ממשלת פולין, אלא כל מקרה נידון לגופו בבתי המשפט. הדרישה כי הממשלה תסדיר בחוק פיצויים לרכוש מהסוג הזה, נתקלה עד כה בסירוב, בטענה כי פולין עצמה היתה קורבן של המשטר הנאצי והסובייטי שבא אחריו.

בשנות ה–50 וה–60 הלאימה ממשלת פולין הקומוניסטית נכסים של יהודים שנושלו מהם במהלך המלחמה, ושיכנה בהם דיירים חדשים. עד היום גרים פולנים בבניינים ובדירות שהיו בבעלות יהודית, וחוששים מהיום בו יידרשו להתפנות. המצב הזה יוצר עוינות ומלבה אנטישמיות.

בעבר תביעות להשבת רכוש נתקלו במכשולים רבים, ביורוקרטיים ואחרים. אך אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי והצטרפותה של פולין לאיחוד האירופי, השתנתה האווירה וכיום שומעים יותר ויותר בתקשורת הפולנית על נכסים שהושבו לבעליהם היהודים. יאן שפיבק, חבר מועצת העיר ורשה ויהודי־פולני בעצמו, העריך בשיחה עם "הארץ" כי זוהי "תופעה מתפשטת, שנהפכה לתעשייה". שפיבק מנהל בשנים האחרונות מאבק נגד שחיתות בכל הקשור להשבת נכסים, ומספר על אנשי עסקים, מאעכרים ונוכלים, שרוכשים בזול מיהודים תמימים ברחבי העולם את הזכות לרשת את רכושם, ומשתלטים כך על בניינים שהיו בבעלות יהודית.

חומת הגטו בחצר
עופר אדרת

קשישטוף גוטקובסקי גילה שהוא יהודי לפני כעשור. הוא למד אז אנתרופולוגיה באוניברסיטת ורשה והתעניין ב"היסטוריה האלטרנטיבית" של העיר, כדבריו. במיוחד נמשך אל היהודים שמילאו פעם את רחובותיה. כשסיפר לאמו על מאמר שעסק בפולנים צעירים שגילו מחדש את יהדותם, היא לקחה נשימה עמוקה וסיפרה לו שהיא יהודייה ואמה, ברונקה, היתה ניצולת שואה. "הייתי בשוק, הרגשתי כמו אדם־נבחר", אמר גוטקובסקי. הוא חיפש מסמכים על משפחתו ב"מכון להיסטוריה יהודית", פקד את בית הקברות היהודי של ורשה בחיפוש אחר מצבות נשכחות ואפילו הצטרף לקהילה היהודית המקומית.

בשנים שחלפו מאז הוא מצא קרובי משפחה נשכחים ברחבי העולם. ככל שהעמיק לחפור התגלו לו עוד ועוד פרטים על סיפורה המיוחד של משפחתו מצד אמו, משפחת קאאבק, שהתפרנסה ממסחר בטקסטיל. כך גילה כי לפני מלחמת העולם השנייה רכשה משפחת אמו את הבניין ברחוב זלוטה 62. בחלק מהדירות היא גרה בעצמה ואת האחרות השכירה. עולמה של המשפחה נחרב ב–1940, עם גירושה לגטו, שחומתו עברה בחצר הבניין.

היחידים מהמשפחה ששרדו אחרי השואה היו סבתו של גוטקובסקי ואביה, מארק. הסבתא, "אשה מאוד חכמה ומושכת", כדברי נכדה, החלה ללמוד רפואה בסתר עוד בגטו והצליחה לברוח לפני הגירוש לטרבלינקה. אחרי המלחמה השלימה את התואר באוניברסיטה של לודז' ועבדה כרדיולוגית. אביה, שהיה קצין בצבא הפולני, נפל בשבי הגרמני, הסתיר את מוצאו היהודי ושרד.

את הזיכרונות, הטראומה והאובדן, הותירה ברונקה מאחור. כשניסתה לקבל בחזרה את בית המשפחה ברחוב זלוטה 62, זרקו אותה הרשויות של פולין הקומוניסטית מכל המדרגות. הבניין הולאם אחרי המלחמה והמדינה שיכנה בו אנשים קשי יום, בעודה עסוקה בשיקום הריסות העיר.

השנים חלפו. ברונקה מתה. המשטר הקומוניסטי נפל ולדברי גוטקובסקי, "אנשים החלו לומר לי, 'זה הבית שלך, תעשה עם זה משהו'. אבל זה נשמע לי סוריאליסטי וחסר סיכוי". ובכל זאת, לפני כשנתיים, בתום תחקיר ארכיוני והליך משפטי, הוא הפך הבעלים של הבניין, שיש בו 40 דירות וכ–80 דיירים.

לו היה איש עסקים ממולח, ודאי היה נוהג כמו אחרים במקרים דומים: מפנה את הדיירים (שגרים במקום בשכירות ממשלתית מסובסדת), מוכר את הבניין וחי בעושר. "העיר מלאה סיפורים כאלה", הוא מעיד. אבל גוטקובסקי ובת זוגו החליטו לנהוג אחרת. תחילה עברו בעצמם לגור באחת הדירות בבניין ואחר כך ניהלו משא ומתן פרטני עם הדיירים, בניסיון למצוא פתרון שיאפשר לכמה שיותר מהם להישאר לגור שם.

"ניסינו להרגיע, להראות להם שלא באנו לגרש אותם באמצע החורף כדי למכור את השטח, אלא אנחנו גרים פה בעצמנו, רוכבים על אופניים ולא נוהגים במכוניות יוקרה ואפילו סובלים בדיוק כמוהם מהתשתית הרעועה כאן", הוא אומר.

על הנייר הוא מיליונר, אבל הבניין, לדבריו, הוא יותר ממקור הכנסה: "זו פיסת חומר שמחברת אותנו להיסטוריה. העובדה שהמשפחה שלי, שגרה בבניין הזה במקור, סבלה, לא מצדיקה גרימת סבל לאנשים שגרים כאן היום. אנחנו לא רוצים להכפיל את הטרגדיה של המקום הזה".

המשימה לא קלה. חלק מהדיירים הגיבו בתוקפנות כלפי הבעלים החדשים, אחרים התחננו שלא יעלו להם את שכר הדירה כי אין להם איך לשלם אותו. דייר אחד איים שיצית את הבניין, ואחר סולק לאחר שהתגלה כי ניהל עסקים מפוקפקים בדירה. כאשר העיר גוטקובסקי לדייר שסירב להחליש את המוסיקה מחרישת האוזניים שבקעה מדירתו, הדייר כינה אותו "יהודי הומו".

כאילו לא די בכל אלה, גוטקובסקי גילה שהבניין שירש הוא גם אתר עלייה לרגל של משלחות הנוער לפולין — מישראל ומהעולם כולו. מדי יום פוקדים את חצר הבניין מאות מבקרים, שמבקשים להצטלם ליד השריד מחומת הגטו שנמצא שם. גוטקובסקי נקרע בין חובתו לשימור ההיסטוריה המשפחתית והלאומית, ובין דאגתו לרווחת הדיירים, שמתלוננים על הרעש. "כבר היה מי שהציעו לי להעביר את החומה למוזיאון, או לחסום את הגישה מהחצר. כל מיני רעיונות לפתרון 'הבעיה היהודית'", אומר גוטקובסקי.

לפני חמש שנים ביקר בישראל בפעם הראשונה עם "תגלית". אחרי שהתוכנית נגמרה, המשיך באופן עצמאי לטיול בשטחי הרשות הפלסטינית. גם השנה ביקר בישראל, והפעם עשה עם חברתו מסע אופניים חוצה ישראל. רק דבר אחד מעיב על הביקורים כאן: "מתחקרים אותי במשך שעות בשדה התעופה, בגלל שטיילתי גם בגדה. הצגתי להם את תעודת החבר שלי בקהילה היהודית של ורשה, אבל זה לא הרשים אף אחד".

עלייה לישראל לא עומדת כרגע על הפרק: "סבתא שלי יכלה לעזוב את פולין ולבוא לישראל, אבל החליטה להישאר. היום אני מכבד את הבחירה שלה ומרגיש שגם אני צריך להישאר. הבית הזה הוא פרס על הבחירה הזו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו