טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

ההתנגדות לאימוץ בידי להט"בים מוכיחה: המדינה מפגרת אחרי החברה

למעט מקרים בודדים, הציבור בישראל מגלה אהדה הולכת וגוברת להומואים ולסביות. נימוקי המדינה נגד אימוץ ילדים בידי זוגות חד-מיניים מראים כי החברה החיה כאן מקדימה אותה בשנות דור

תגובות

אחת הסוגיות היותר מעודדות בשיח הציבורי הישראלי — ואין רבות מדי כאלו — היא היחס האוהד יחסית לזוגות בני אותו מין ולמשפחות להט"ביות. לא רק בשכונות המבוססות ו"הליברליות" בתל אביב הפכו להט"בים וילדיהם לבני בית רצויים. גם בשכונות הדרום, בערי הפריפריה, ביישובים הקהילתיים. ילדי להט"בים מתרוצצים בגני הילדים, בגינות ציבוריות, במתנ"סים ובקייטנות, וגדלים ככל הילדים.

פעם בסניף רמי לוי באזור תעשייה כלשהו עצר אותי ואת בת זוגי סדרן נחמד, ושאל אותנו בחשש מסוים מה יקרה אם ילדינו לא ירצו להיות הומואים. עניתי לו שכשם שהורינו סטרייטים ואנחנו לא — נאפשר גם אנו לילדינו לבחור בנים או בנות זוג בהתאם לרחשי לבם. הוא לחץ לנו יד בחום ואיחל לנו הצלחה. אני מספרת את הסיפור הזה לא כדי ללעוג, חלילה, לאותו בחור אלא כדי לתת דוגמה כיצד רצון טוב ולב פתוח יכולים להפיל מחיצות של בורות וחוסר היכרות.

"האם יש הומואים ולסביות בהתנחלויות?", שאלתי פעם את אחד האבות המייסדים של גוש אמונים. "בוודאי שיש", אמר לי, "כרגע אנחנו לא מכירים אותם מספיק. יעבור זמן, וגם כאן אצלנו זו תהיה נורמה", השיב לתדהמתי.

מסקנתי, בת למשפחה פרולטרית מהפריפריה, ובוגרת כמה וכמה טיולים ברחבי הארץ ומפגשים עם אנשים מרקעים שונים, היא שלמעט פשעי שנאה בודדים, כמו הירי בבר נוער או רצח שירה בנקי, הציבור בישראל מגלה אהדה הולכת וגוברת לנושא, ולהט"בים נתקלים בישראל יותר ויותר בנכונות לקלוט אותם ולדעת עליהם יותר מתוך רצון להושיט יד. האוכלוסייה בישראל נתונה בקרע בלתי ניתן לאיחוי בשלל נושאים, אבל משעה שלהט"בים התחילו להקים משפחות הם זכו לקבלה מרשימה, בטח על רקע היות ישראל מדינה בעלת חוקי דת, ואוכלוסייה מסורתית גדולה.

ואחרי ההקדמה הזאת, שהיא אמת לאמיתה, ישנו החוק שמייצר מציאות חוקית מפלה, שלא היתה מתקבלת נגד אף מיעוט, ונפרץ רק על ידי מאבקים מתישים של יחידים ויחידות בבתי המשפט. לא יעזרו המחקרים השונים או ריבוי הילדים שמסתובבים בינינו: יולדת יכולה לסחוב מהרחוב את ההומלס הראשון שהיא רואה מחוץ לבית החולים ולרשום אותו כאבי התינוק או התינוקת שילדה, ואילו זוגתה, איתה היא חיה שנים רבות, איתה תכננה את הרחבת התא המשפחתי, ואיתה תישא בנטל גידול הילדים על כל המשתמע מכך — לא תקבל מהמדינה זכויות וחובות ההורות אלא בתום תהליך מפרך יחסית. ממעמד זה האפליה הולכת ונמשכת. מי שיש להם מודעות ואמצעים להשיג הגנות משפטיות לתא המשפחתי שלהם — עושים זאת. ומי שלא, נמצאים בסכנת פגיעה קשה בתא המשפחתי, בעיקר בעתות משבר כמו פרידה, מחלה או מוות. במקרים אלו בראש ובראשונה נפגעת טובת הילד, שנולד למציאות מסוימת.

תשובת המדינה לעתירה נגד אפליה של זוגות ידועים בציבור ושל זוגות בני אותו המין בהליך אימוץ שמחוץ לתא המשפחתי, מנותקת באותה מידה, ואף יותר, מהמציאות.

התשובה באה לאחר שנים של עיסוק בנושא, שבמהלכן התכנסה גם ועדת גרוס ונחשפה לדעות ומחקרים שונים, לרבות עמדתו של פרופ' צבי טריגר, מרצה וחוקר המתמחה בין היתר בתחום מגדר ומשפחה, שטען כי "אין תימוכין מחקריים או עובדתיים לכך שטובת הילד להימסר למשפחה הטרוסקסואלית על פני משפחה הומו לסבית, וכי מדובר בגישה שמרנית שאין לה מקום היום".

תשובת המדינה לא מנסה אפילו להתחמק. היא קובעת ששינוי כזה, ככל שיקרה, צריך להתקיים בבית המחוקקים ולא בין כותלי המשפט, אולם "לגוף הדברים", נכתב, "עמדת גורמי המקצוע במשרד העבודה והרווחה — כפי שצוין לעיל — כי אין מקום לקדם שינוי של הדין בעת הזאת". את רוח הדברים של פרופ' טריגר והמציאות המתהווה, הכריעו טיעונים בנוסח "יש לאפשר ילד לאימוץ רק למשפחות אשר הן לא נחשבות בחברה הישראלית כמשפחות חריגות". אפשר לשאול שאלות שונות כגון האם מסירת ילד שחור למשפחה לבנה אינו יוצר חריגות כלשהי, שלפחות משתווה לתסביך הנורא של משק בית עם שני הורים בני אותו מין, אבל עם עמדה כה אטומה קשה אפילו להתחיל להתווכח עניינית. גם העובדה שאימוץ על ידי בני זוג מאותו מין כבר חוקי ברוב מדינות העולם המערבי כנראה לא משנה. ישראל אוהבת לחשוב על עצמה כסטארט אפ ניישן, אך הקידמה נעצרת כשגורמי הרווחה צריכים לזוז מהמשבצת שבה הם תקועים.  

בתשובת המדינה נכתב גם כי "עקרון העל החולש על דיני האימוץ, ולאורו נבחנים כל השיקולים הצריכים לעניין תוך הסגת האינטרסים של המעורבים האחרים (בפרט ההורים הטבעיים וההורים המיועדים), הוא עקרון טובת הילד" (ההדגשה במקור).

תשע שנים, מאז התגלגל עניין האימוץ לפתחו של היועמ"ש דאז מני מזוז, נדרשו למדינה להחליט כי אותה טובת הילד הנחשקת אינה תלויה באופיים, מזגם ורצונם של האנשים שמגדלים אותו, אלא בהעדפה המינית שלהם. כמה חושך על פני תהום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות