טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"30-20 לקוחות במשמרת, אסור לצאת מהחדר, זה כמו גסטפו": עדויות מבית בושת

שנה לאחר שניתן פסק דין שעיכב סגירת בית בושת כדי למנוע את דחיקת העובדות לרחוב, חושפות נשים שעבדו בו את אחורי הקלעים של החיים בפס ייצור לשירותי מין: מהפחד התמידי, דרך הענישה ועד ההדחה לשקר בבית המשפט

תגובות
בית הבושת ברחוב יצחק שדה תל אביב, בשנה שעברה
דודו בכר

כששמעה את הנקישות החזקות על הדלת, ב–4:45 לפנות בוקר, ידעה נוי חדד מי נמצא מחוץ לדירתה והחליטה בנחישות איך לפעול. היא מיהרה לאסוף את הטלפונים הניידים שברשותה, מאחד מהם הספיקה להוציא את כרטיס הסים ולהשליכו לאסלה, את האחרים הטביעה במי הניאגרה, משל היו חומרים אסורים שמהם רצתה להיפטר. ואולי לא היה זה בכדי. מעבר לדלת המתינו שוטרי ימ"ר תל אביב, וכשחדד מיאנה לפתוח הם פרצו פנימה ועצרו אותה. או אז גילו את הראיות שניסתה להשמיד, כדי שלא ישחקו תפקיד בחקירתה. 

חדד, בת 39, הנשואה לאשה ומגדלת עמה שני ילדים, נעצרה ביום שני, 12 ביוני. לא חלף זמן רב ושמה כבר הופיע בכתב אישום חריג בהיקפו, שבראש סעיפיו סרסור בנשים בזנות וניהול והחזקה של שני בתי בושת בתל אביב. את האישום בעבירות אלה "חלקה" עם שרית יצחק־אגרנובה (בת 40) ובן־זוגה דוד אגרנובה.

בסך הכל הוגשו בפרשה אישומים נגד עשרה בני אדם, שמונה מתוכם נשים (מרביתן פקידות בבתי הבושת). סעיפי האישום כוללים גם פרסום שירותי זנות, חיים מרווחי זנות, שיבוש מהלכי משפט והלבנת הון ועבירות מס בסכום שנע בין 35 מיליון שקל ליותר מ–100 מיליון שקל.

זירת האירוע המרכזית היא בית הבושת שפעל בבית מספר 36 ברחוב יצחק שדה בדרום תל אביב. רק שנה קודם לכן, במאי 2016, עלה שמו לכותרות בהקשר מעט שונה. לאולמו של איתי הרמלין, שופט בית משפט השלום בתל אביב, הגיעה בקשת המשטרה להוציא צו סגירה למקום.

פשיטת המשטרה על בית הבושת - דלג
פשיטת המשטרה על בית הבושתדוברות המשטרה

לדיון בעניין באו 14 נשים בזנות שהביעו את מחאתן על כך. הן אמרו שהמקום פועל ללא סרסורית, ושהן עוסקות בזנות מבחירה, ממניע כלכלי, והוצאת הצו עלולה לדחוק אותן לזנות רחוב. אחת מהן אף העידה כי אינה אוהבת לעבוד בעבודה רגילה המחייבת אותה לעבוד חמישה ימים בשבוע, ולכן מעת לעת היא עוסקת בזנות. 

הרמלין קבע אז, בפסק דין תקדימי, כי החזקת בית בושת לא תיחשב עבירה אם נשים בזנות יפעילו אותו. יתר על כן הוסיף כי בשל "הפגיעה בחופש העיסוק שלהן" וכדי לאפשר להן להתארגן, צו הסגירה ייכנס לתוקף רק כעבור 90 יום. 

אלא שעדות של אשה שעבדה בזנות באותו בית בושת שופכת אור על העדויות שנשמעו בבית המשפט, על מערכת הלחצים שקדמה להן ועל החיים בדל"ת אמות ביצחק שדה 36.

אווירה של איומים ולחץ על הנשים להתייצב בבית המשפט ולצדד בפעילות בית הבושת איפיינה את הימים ההם, סיפרה אז אסי (שם בדוי) למשטרה. "יצחק שדה זה מקום קשה כמו גסטפו", אמרה, כפי שמתגלה מתמלילי חקירתה שהגיעו לידי "הארץ". "תמיד בדיונים מגיעות מלא בנות כי הן מפחדות שאם הן לא יבואו יעשו להן משהו, כי כל הפרטים שלהן שם, והן לא רוצות שהילדים שלהן יידעו".  

אסי עצמה עבדה שמונה חודשים באותו בית בושת והשלטת הפחד החלה עוד לפני המשפט. "צריך להיות שם משש בערב עד שש בבוקר, ובימי חמישי־שישי משעה שש בערב עד שעה שבע־שמונה בבוקר", תיארה. "אסור היה לי לצאת מהחדר כל המשמרת". 

השליטה בפרטים הקטנים לא הסתיימה באיסור לצאת מהחדר או לקבל קצת זמן חופשי. "אני צריכה להיות שם חצי שעה בדיוק עם כל לקוח, והלקוח גומר פעמיים", אמרה. "בכל משמרת היו לי 20–30 לקוחות. כל קליינט משלם שם 250 שקל, מזה 100 שקל הולך אלי ו–150 למקום".

אסי עבדה בזנות שנים ארוכות, אך נדמה כי החוויה ביצחק שדה היתה הקשה מכולן, מעין חיים בפס ייצור לשירותי מין. בעדותה סיפרה גם על הקנסות שהוטלו על הנשים בזנות במקום. "מי שמאחרת לעבודה מורידים לה שעות", אמרה. "זה כמו גסטפו שם", שבה וחזרה על התיאור.

נוי חדד, שרית יצחק־אגרנובה ודוד אגרנובה בדיון בהארכת מעצרם, ביוני
דודו בכר

ראש הפירמידה 

גם אם לפי כתב האישום פעלה עם שותפים, במעלה הפירימדה נמצאת חדד. העובדה כי בראש עומדת אשה משקפת שינוי בתעשיית הזנות בישראל: מספר הולך וגדל של נשים משתלבות במערך בתי הבושת כפקידות, מנהלות, מנהלות בכירות ואף סרסוריות. פעמים רבות מאחורי אותן נשים עדיין מסתתר עולם הפשע הגברי במהותו, הגורף את הכסף הגדול (בלי להסתכן במאסר), אך לא תמיד, וחדד היא דוגמה חיה לשינוי. היא גם מייצגת שינוי נוסף: כניסה של נשים לסביות לתחום הסרסרות. 

חדד היא ילידת הארץ, שהתייתמה מאביה ושכלה את אחיה בצעירותה. כילדה למדה בבית ספר ובהמשך עברה לפנימייה. אין לה תעודת בגרות והיא לא התגייסה לצבא. לפי חוות דעת שהוגשה לבית המשפט, ששופכת אור על דמותה, הסתבכותה עם החוק החלה כבר בגיל צעיר מאוד, כשנעצרה עקב גניבת רדיו־טייפ. משם הידרדרה. "היא החלה את דרכה בתעשיית הזנות כ'פקידה'", אומרת אשת מקצוע באחד מארגוני הסיוע. "בהדרגה החלה לגלות חשיבה עצמאית, תעוזה ותחכום ולסלול את דרכה לראש הפירמידה של ניהול בית הבושת". 

ואכן, בית הבושת שפעל ביצחק שדה היה מהגדולים בישראל. לקומת מרתף שחולקה לתשעה חדרים קטנים, מטבחון וחדר נוסף ששימש חדר המתנה נכנסו ויצאו גברים מסביב לשעון. שבעה ימים בשבוע הוא פעל, שתי משמרות ביום, בין שלוש לתשע נשים במשמרת.

את הנכס היא רכשה ב–2011 לאחר שבית בושת ותיק שפעל במקום נסגר. "במשך שנים זה היה אזור ידוע בתחום הסחר בנשים והזנות", סיפרה דיקלה (שם בדוי), שורדת זנות, ל"הארץ". "חדד הפעילה אז מקום קטן וסולידי, וכשבית בושת זה נסגר היא זיהתה את הפוטנציאל ורכשה את הנכס במטרה להפעילו מחדש בעצמה. קסם לה שלמקום יש כבר מוניטין. היא ראתה את ההזדמנות שגלומה בהפעלת מקום גדול עם שם מוכר בסצינה של הזנות". 

על פי כתב האישום, בית הבושת במקום פעל מאוקטובר 2013 ועד ספטמבר 2016. "המקום היה המוני, אגרסיבי וסואן", תיארה דיקלה. לדבריה, לאורך השנים עבדה במקום אך התקשתה להתמיד בו. "הגיעו המון שיכורים וסטלנים, עובדים זרים, הרבה גברים שבאו בחבורות, היו המון מופרעים ותמיד התפתחו ריבים ועימותים", סיפרה.

כמו אסי, גם דיקלה מתארת שגרה קשה בין כותלי בית הבושת. "הנשים בזנות היו פעמים רבות כמו שבויות שלה", אמרה. "היא הציעה להן הלוואות ובאופן הזה יצרה תלות בה. הרבה פעמים את רואה סרסוריות שמנסות להיות חמות ואמהיות מתוך רצון ללכוד את הנשים בזנות מבחינה פסיכולוגית. חדד לא היתה דמות אמהית וחמה. היא היתה אטומה, מרוחקת ומנוכרת. היא היתה אשה מחוספסת וקשוחה, מאוד עניינית, סמכותית, כוחנית ומניפולטיבית".

ואולי עדות למניפולטיביות הזו ניתנת בסעיף אחר בכתב האישום. עולה ממנו כי חדד הכינה חוזה שכירות פיקטיבי לנכס ביצחק שדה, שעליו החתימה "איש קש" — אדם בשם צביקה שירי, הלוקה במוגבלות נפשית. על פי אותו חוזה, שירי שכר את המקום בעבור 17,750 שקל בחודש. בפועל שולמו לו 500 שקל מדי חודש כדי שישתף פעולה עם התרמית. חדד ושרית יצחק־אגרנובה תידרכו את שירי ואת הנשים בזנות במקום כי במקרה של פשיטה משטרתית, עליהם לספר ששירי הוא בעל בית הבושת ומנהלו. 

כשהחל ההליך המשפטי לסגירת בית הבושת ב–2016, חדד רקמה תוכנית נוספת שלפיה שירי יספר בבית המשפט כי היא ביקשה ממנו לפנות את הנכס, אך הוא סירב בתוקף. "אתה רק עולה, אומר כן השופט, זה אני הייתי", הנחתה אותו. על פי כתב האישום, בתמורה לעדותו השקרית הציעה לו חדד כי אחת מהנשים בזנות שעובדת תחת מרותה תעניק לו שירותי מין ללא תשלום. 

כדי לא להותיר דבר ליד הגורל, נכתב, חדד אף תידרכה את הנשים בזנות למסור עדות שקרית בנוסח: "יצחק שדה... זה המקום הזה שמה בעלת הנכס כל הזמן צעקה על צביקה תצא מהמקום, תעוף מהמקום והוא לא רצה לצאת". 

אולם עדותה של אסי במשטרה מציגה את הגרסה הזו באור אחר. "יש שם שתי בעלות בית והן אף פעם לא מגיעות למקום", תיארה. "הן רק בקשר עם הפקידות והמקום הוא שלהן". 

בעדותה התייחסה גם להסכם הפיקטיבי עם שירי. "יש שם אדם בשם צביקה שהוא כאילו בעל הבית, אבל הוא לא באמת בעל הבית, רק משלמים לו כסף שיגיד שהוא בעל הבית. יש גם שתי פקידות במקום", הסבירה. "אני לא יודעת מי לוקח את הכסף של המקום, אולי הפקידות או שבא מישהו בבוקר ולוקח". 

כתובת חדשה

כתב האישום מתאר כיצד ניסתה חדד להרחיק את שמה ככל האפשר מבית הבושת, ומצוין בו כי הנחתה את הנשים בזנות שתחת מרותה להכחיש בבית המשפט כל היכרות עמה. היה עליהן לומר כי מדובר בעסק של השכרת חדרים ולהציג את עצמן כמנהלות המקום. הכוחניות כלפיהן באה לידי ביטוי בכך שהיא מואשמת בהטרדת עדה ובשיבוש מהלכי משפט. בין השאר הורתה לנשים בזנות שלא יענו למספרים חסויים על מנת שלא יצליחו לזמנן למסור עדות.

מול כל אלה עדיין מהדהדים דבריו של השופט הרמלין בדיון ההוא לפני כשנה. בנוסף לדחיית הסגירה של בית הבושת, העיר אז הרמלין כי החשש מכך שהנשים יביעו את עמדת מנהלי המקום אינו מצדיק את השתקתן: "השתקה כזו פוגעת בכבוד האדם של הנשים שכן היא מבוססת על הנחה אפריורית שלא נבחנה, שלפיה הן אינן בריות אוטונומיות ואין הן מבטאות את עמדתן שלה". עתה מתברר עד כמה הרמלין, לא היה מודע לעוצמת ההשפעה של חדד על הנשים בזנות שתחת מרותה.

הוא נימק אז את החלטתו בחשש כי הנשים ייזרקו לרחוב, אולם עם סגירת בית הבושת ביצחק שדה העתיקו חדד ובני הזוג אגרנובה את הפעילות בו לבית בושת נוסף שהפעילו ברחוב טברסקי 4, מרחק דקות הליכה ספורות משם. הנשים בזנות וגם חלק מהפקידות עברו לשם באחת. על פי כתב האישום, על הדלת הסגורה ביצחק שדה הם תלו, ללא מורא, שלט שכיוון את הלקוחות לכתובת החדשה. המקום שיגשג עד שהמשטרה פשטה עליו לפני כחודשיים.

מאז אותו יום שוהה חדד במעצר בכלא נווה תרצה וממשיכה לטעון ש"היא לא אשמה בשום דבר, שהיא רק השכירה את הנכס שלה ושכל הרשויות נגדה", כך לפי חוות הדעת של הפסיכיאטרית שאיבחנה אותה. אותה פסיכיאטרית ציינה כי התנהגותה מגמתית ושהיא מנסה לעורר רחמים. לפי חוות הדעת, היא כשירה לעמוד לדין. בני הזוג אגרנובה, שאף הם שהו במעצר במשך כחודשיים, שוחררו בשבוע שעבר למעצר בית באיזוק אלקטרוני.  

עו"ד ישראל קליין, המייצג הן את חדד והן את בני הזוג אגרנובה, אמר בתגובה לכתבה כי "לאור העובדה שמדובר בנשים שעבדו משך תקופה ארוכה, ברור שתנאי העבודה היו לשביעות רצונן המלא וכך גם עולה במפורש מרוב רובן של העדויות". לדבריו, "הדוגמאות שנלקחו הן חריגות ונסתרות על ידי מרבית העדויות וברור שנבעו משום חששן של אותן נשים מפני המשטרה שהן יועמדו לדין". 

הוא הוסיף כי "הנשים שהעידו בפני השופט הרמלין עשו זאת מהסיבה הפשוטה שרצו למנוע את סגירת המקום, שם עשו כסף טוב והתמידו להגיע. ברור גם שהן לא נחקרו תחת אזהרה על מסירת עדות שקר. אותן מתי מעט שסיפרו גרסה מופרכת זו רצו לרצות את חוקרי המשטרה וקיבלו את האתנן שלהן מיידית בכך שלא הועמדו לדין. הובהר להן כי אם יפלילו את כל העולם ואחותו ויעבדו בשביל המשטרה יקבלו חסינות דיפלומטית ומחילה אפילו מהאפיפיור". 

עוד אמר כי "מדובר במקום שבו עבדו נשים עצמאיות מרצונן בתנאים מעולים וכל מי שרוצה להאמין לצ'יזבאטים ולשאר סיפורי פוגי יכול לעשות זאת מפה ועד הודעה חדשה". באשר לטענות בכתב האישום מסר קליין כי "הנאשמים יוכיחו את טענותיהם במשפט כששקרי המעלילות יתבררו כעורבא פרח".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות