בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי אבנרי, עיתונאי ומייסד "גוש שלום", מת בגיל 94

איש השמאל, ח"כ לשעבר, הלך לעולמו בבית החולים איכילוב בעקבות שטף דם מוחי. כעורך "העולם הזה" ומהישראלים הראשונים שפגשו את ערפאת, פעל להקמת מדינת פלסטינית במשך 70 שנה

178תגובות
אבנרי בביתו בתל אביב, 2013
דניאל בר און

אורי אבנרי, איש השמאל, העיתונאי והח"כ לשעבר, מת היום (שני) שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-95. הוא לקה בשטף דם מוחי לפני כשבוע וחצי ומאז אושפז במצב קשה בבית החולים איכילוב בתל אביב, עד שהרופאים קבעו היום את מותו. אבנרי היה ממייסדי תנועת "גוש שלום" והעורך הראשי של שבועון "העולם הזה". מי שהתגייס כנער למחתרת אצ"ל, נדד בהמשך חייו אל השמאל וקרא כבר לפני 70 שנה להקמת מדינת פלסטינית. 

אבנרי ב-1965
משה פרידן / לע"מ

פעיל השלום הנצחי והשנוי במחלוקת, שאוהדיו ראו בו איש רעיונות פורץ דרך ומתנגדיו החשיבו אותו לאויב העם, היה מעורב באירועים גורליים בתולדות הארץ והמדינה. את חלקם תיעד, באחרים השתתף – ואחדים מהם אף חולל בעצמו.

אבנרי ביקש לשרוף את גופתו, להעביר את ארכיונו לספריה הלאומית ולתרום את כספו לפעילות למען השלום. בעבר סיכם את חייו ואמר כי האידיאלים שלו "ניצחו ניצחון מוחץ" מבחינה רעיונית, אך "הובסו מבחינה פוליטית".

אבנרי נולד ב-1923 בגרמניה כהלמוט אוסטרמן, בן למשפחה בורגנית אמידה בת ארבעה ילדים, וגדל בעיר הנובר. בנובמבר 1933, כמה חודשים אחרי עליית היטלר לשלטון, היגרה משפחתו של אבנרי לארץ ישראל. אחרי כמה חודשים בנהלל התיישבה המשפחה בתל אביב, שם גר עד יומו האחרון.

את דרכו הפוליטית החל אבנרי בצד הימני של המפה. לדבריו, כנער העריץ את זאב ז'בוטינסקי וראה בעצמו רוויזיוניסט. ב-1938, כשהיה בן 15, התגייס למחתרת אצ"ל כדי להילחם בבריטים "על זכותנו למדינה משלנו", כדבריו. "הייתי משוכנע שמגיעה לנו, כמו לכל עם אחר, עצמאות", הסביר.

בראיון ל"הארץ" סיפר אבנרי על פעילותו באצ"ל: "הפצתי כרוזים בימים שהאצ"ל חיסל המון אנשים ובעיקר ערבים. חברי הארגון שמו פצצות בשווקים, ביפו, בחיפה, ועשרות נשים וילדים נהרגו ואני תמכתי בזה".

תחנות בחייו של אורי אבנרי

1923 נולד בגרמניה בשם הלמוט אוסטרמן
1933 עלה לישראל עם הוריו
1948 השתתף במלחמת העצמאות ונפצע קשה
1950 רכש את שבועון "העולם הזה", שבעריכתו הפך לאנטי-ממסדי
1965 נבחר לכנסת בשם המפלגה שהקים, "העולם הזה – כוח חדש"
1982 פגש את יאסר ערפאת – הישראלי הראשון שעשה זאת
1993 הקים את תנועת השמאל "גוש שלום"

בספרו האוטוביוגרפי, "אופטימי", כתב אבנרי כי השירות באצ"ל לימד אותו שיעור לחיים הפוליטיים בהמשך: "היינו לוחמי חופש. בעיני השלטון הבריטי היינו ארגון טרור. כבר אז למדתי שההבדל בין לוחמי חופש וטרוריסטים תלוי בזווית הראייה".

אחרי שלוש שנים פרש מהמחתרת. "המלחמה של אצ"ל בערבים הפריעה לי מאוד. התנגדתי מאוד לקו האנטי הערבי שלהם", אמר. לימים הסביר כי האמין שכפי שליהודים יש זכות לחיים לאומיים, "זו גם זכותם של ערביי הארץ".

אחיו הבכור, ורנר, התגייס באותה תקופה לצבא הבריטי והתאבד במהלך שירותו. לאחר מכן אימץ אבנרי את השם העברי "אבנרי", הדומה ל"ורנר", כשם משפחתו.

מגיל צעיר ראה אבנרי את ייעודו בפוליטיקה. כמי שחייו השתנו מקצה לקצה בעקבותיה – עלייתו לשלטון של היטלר בגרמניה מולדתו – הוא ראה בפוליטיקה את העיסוק המשמעותי ביותר הקיים. עמדותיו, שהיו תחילה בימין הפוליטי, השתנו לימים מקצה לקצה ונדדו עד השמאל הקיצוני.

סרט על חייו של אורי אבנרי - דלג
סרט על חייו של אורי אבנרי

תחילה פיתח אבנרי את רעיון הקמת מדינה חד-לאומית, שבה תקום אומה חדשה מתוך איחוד של שני העמים – העברים והערבים. את הרעיון הזה ביטא בתנועה שהקים ב-1946, בשם "ארץ ישראל הצעירה" (שנודעה גם כ"במאבק"). בימים אלה סבר כי התנועה הלאומית העברית היא בעלת ברית של זו הערבית, ודגל בשיתוף בין שתי התנועות תחת "מרחב שמי" מאוחד. "זהו אידיאל הבנוי על שותפות של תרבות, מולדת והיסטוריה", הסביר.

מסיבה זו התאכזב אבנרי בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר שבאו"ם אושרה תוכנית חלוקת הארץ. "לא יכולתי לקבל את חלוקת הארץ", הסביר. "טול כרם, חברון ושכם היו הארץ שלי. השמחה שחותכים את הארץ לחתיכות מאוד הכעיסה אותי. אני חלמתי על תנועה לאומית משותפת אחת המבוססת על אהבה משותפת לארץ", אמר.

האידיאל הזה לא עמד במבחן המציאות. במלחמת העצמאות גילה, לדבריו, כי "החזון של החיים במדינה משותפת שבק חיים". מאוחר יותר הסביר: "הייתי שוחר שלום לפני המלחמה, אבל המלחמה היתה קיומית, לחיים או למוות". אבנרי שירת כלוחם בפלוגת הקומנדו "שועלי שמשון" של חטיבת גבעתי, והשתתף בעשרות קרבות. בימים האחרונים של המלחמה נפצע באורח קשה, באזור קרית גת.

השקפת עולמו, בה דבק עד יומו האחרון, התעצבה בתקופה שבה אושפז בבית החולים. אחד ממרכיביה הוא פתרון שתי המדינות. באוטוביוגרפיה שלו הסביר: "המלחמה שכנעה אותי לגמרי שיש עם פלסטיני, ושאת השלום צריך לעשות קודם כל איתו. לשם כך צריכה לקום מדינה לאומית פלסטינית".

אבנרי (מאחור) עם שועלי שמשון, במלחמת העצמאות
מתוך האלבום המשפחתי

מבחינה זו היה אבנרי פורץ דרך. "בתקופה הזו לא היו אפילו עשרה אנשים בכל העולם שהאמינו בזה", אמר. "אבל היום זה הקונצנזוס העולמי, ואפילו נתניהו – שלא חולם להגשים אותו – נאלץ לטעון שהוא תומך בו".

את רשמיו מהמלחמה פרסם במהלכה אבנרי ב"הארץ" ובעיתון הערב של "הארץ", "יום-יום". בתום המלחמה קיבץ אותם בספרו הראשון "בשדות פלשת 1948", שהיה רב-מכר. אבנרי הפך לגיבור לאומי לרגע, אבל חש שהספר לא נתן תיאור מלא של המלחמה. בהמשך פרסם את ספרו "הצד השני של המטבע", בו תיאר את הצדדים המכוערים שלה. פרסום הספר עורר תרעומת, והפך את אבנרי "מחביב הציבור לראש רשימות השנואים, מחביב העם לעוכר ישראל", במילותיו.

אחרי המלחמה, כשהיה בן 25 בלבד, מונה לכותב מאמרי המערכת הראשי של "הארץ". כעבור זמן מה פרש, לדבריו, בשל מחלוקת פוליטית עם עורך העיתון.

אבנרי ואשתו רחל מפגינים בתל אביב, 2006
השניים נושאים שלטים המשלבים את דגל ישראל ופלסטין, ועליו הכיתוב באנגלית: "גוש שלום"
מוטי מילרוד

ב-1950 רכש אבנרי יחד עם חבריו את שבועון "העולם הזה" ממייסדו, אורי קיסרי, והיה עורכו הראשי במשך 40 שנה. "העולם הזה" תחת אבנרי היה עיתון אנטי-ממסדי, חתרני, סנסציוני ושובר-מוסכמות, ופעל תחת הסיסמה המפורסמת: "בלי מורא, בלי משוא פנים". בשבועון ביטא אבנרי את השקפת עולמו בתחומים שונים: התנגדות לפולחן הצבא, לכפייה הדתית, לחוסר בחוקה דמוקרטית, לאפליה בין עדות ולמדיניות האנטי-ערבית של בן גוריון.

השבועון שם לו למטרה גם את ניהול המאבק בשחיתות ובממסד, פרסם שורת תחקירים נוקבים וחשף שערוריות שלטוניות וציבוריות. איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, הגדיר בשל כך את אבנרי כ"אויב השלטון מספר אחת". בן גוריון כינה את העיתון "השבועון המסוים".

לצד העיסוק בפוליטיקה ובחברה, היה "העולם הזה" צהובון שפרסם רכילות ותמונות של נשים ערומות. השילוב הזה נתפש בעיני רבים כמהפכה עיתונאית, שהתבטאה הן בסגנון הכתיבה והן בעיצוב העיתון. כמה פעמים הוטמנו מטעני חבלה במערכת השבועון. לימים קיבל אבנרי את פרס סוקולוב למפעל חיים בעיתונות.

אבנרי בפתיחת מושב הכנסת השישית, ב-1965
משה פרידן / לע"מ

במקביל לעיסוקו כעיתונאי, המשיך אבנרי ביתר שאת בפעילותו הפוליטית. ב-1965, אחרי שהכנסת חוקקה את חוק לשון הרע – אותו תפש אבנרי כחוק שמכוון כולו להשתקת "העולם הזה" – הקים תנועת מחאה רדיקלית בשם "העולם הזה - כוח חדש". במצע הפוליטי של התנועה החדשה נכללו ערכים של שחרור, שוויון ושלום. אבנרי נבחר בשמה לכנסת וכיהן במשך שמונה שנים בכנסת השישית והשביעית. הוא היה פעיל בכנסת בתחומים שונים, בין היתר נגד כפייה דתית, בעד נישואים אזרחיים, נגד חוק השבות, למען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני ולמען זכויות להומואים.

בעיני אבנרי, הטעות הפוליטית הגדולה ביותר שלו היתה תמיכתו באיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, בהצבעה שנערכה על כך בכנסת. מאוחר יותר הסביר כי בכך ביקש למנוע את החזרתה של ירושלים המזרחית לירדן, מתוך תקווה לממש את חזון פתרון שתי המדינות, ולהפוך את ירושלים המאוחדת לבירת ישראל ופלסטין.

אבנרי חזר לכנסת ב-1977 כחבר בתנועת השמאל של"י, שהיה שותף להקמתה. בנאומו ב-1979, עם אשרור הסכם השלום עם מצרים, אמר מעל במת הכנסת: "אומרים, תהיה לנו מדינה קטנה. אין טעות גדולה מזו. השלום אינו מקטין את המדינה. הוא מגדיל אותה לאין שיעור. בעוד שנה ניקח את המכונית וניסע בסוף השבוע לקהיר ולאלכסנדריה. מחרתיים ניסע ברכבת לדמשק ולחאלב, נטוס לאלג'יר ולבגדד, נפליג לקזבלנקה ולסודאן. כאשר תתעוררו בבוקר והפירמידות ישתקפו מבעד לחלון חדר המלון, כמו שקרה לי, תהיו כחולמים. האם זוהי אוטופיה? המילה הזו אינה מפחידה אותנו".

בנאום הפרידה שלו מהכנסת, ב-1981, הציג שם בפעם הראשונה את הדגל הפלסטיני לצד דגל ישראל. "מי שלא היה מסוגל להאמין אתמול כי סאדאת ינאם כאן, אינו מסוגל להאמין היום שיאסר ערפאת ינאם כאן", אמר.

שיחת נפש - דלג

אבנרי היה מהישראלים הראשונים שניהלו מגעים עם אש"ף. עוד ב-1974 ניהל מגעים ראשונים עם שליח של יאסר ערפאת, אשר הביאו להקמת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני".

ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, נפגש אבנרי עם ערפאת בביירות. בדברים שנשא בפגישה, לצד ערפאת, אמר: "העובדה שאנחנו יושבים כאן יחד, באמצע מלחמה נוראית כל כך, היא סימן שבעתיד שני העמים שלנו ימצאו פתרון לחיים משותפים. פלסטינים וישראלים. אני מאמין שתהיה מדינה פלסטינית ולצדה מדינת ישראל. ושני הצדדים יחיו יחד בשלום בשתי מדינות שלאט לאט יהיו שכנות טובות ואפילו יותר מכך". השניים נפגשו עשרות פעמים בשנים שלאחר מכן.

ב-1993, בעקבות החלטת ראש הממשלה יצחק רבין לגרש מאות פעילים מוסלמים ללבנון, הקים אבנרי את "גוש שלום" – תנועה שדוגלת בהקמת מדינה פלסטינית, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות ופירוק ההתנחלויות. ב-1994, כשערפאת חזר לרצועת עזה, הוא הזמין את אבנרי לקבלת הפנים שלו והושיב אותו לצדו על הבמה. ב-2002, בזמן האינתיפאדה השנייה, שהה אבנרי במוקטעה ברמאללה מתוך כוונה לשמש "מגן אנושי" לערפאת מחשש שישראל תתנקש בחייו.

לאבנרי קמו מבקרים רבים שהתנגדו לדרכו הפוליטית והאידיאולוגית. הקיצוניים שבהם כינו אותו "בוגד" ו"עוכר ישראל". כעורך "העולם הזה", היה אבנרי נתון לאלימות פיזית של מתנגדיו ופעם שברו אלמונים את שתי ידיו. ב-1975 ניסה אדם מעורער בנפשו להתנקש בחייו, ופצע אותו קשה בדקירות סכין בפתח ביתו.

ערפאת ואבנרי בביירות, ב-1982
ענת סרגוסטי

אבנרי, כמו גם אנשים בסביבתו, העיד כי היו לו בעיות ביחסי אנוש. אדם שהיה ידיד שלו אמר פעם: "אבנרי הוא נכה כמו טרומפלדור. לטרומפלדור חסרה יד, לאבנרי חסר רגש". באוטוביוגרפיה שלו כתב אבנרי: "משהו דפוק ביחסים הרגשיים שלי עם בני אדם. והדבר הכי דפוק הוא שזה מעולם לא חסר לי". בין היתר סיפר כי אמר לאשתו שהוא אוהב אותה רק כשהיתה על ערש דווי, וכי מעולם לא בכה – גם לא בשעה שקבר את חבריו במלחמה. יריביו הציגו כדוגמה לבעיה את צוואתה של אמו, בה נישלה אותו מהירושה "מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

אבנרי פרסם שבעה ספרים ואינספור מאמרים שקיבלו במה במקומות שונים, בהם עמודי המאמרים של "הארץ". ספרו האוטוביוגרפי, "אופטימי", ראה אור בסמוך ליום הולדתו ה-90. "אני מרגיש כמו מתחזה. מישהו רשם בטעות שאני בן 90. אני מרגיש כמו חצי מזה", אמר באירוע לכבוד יום הולדתו.

את חייו סיים אבנרי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא היה משוכנע שהצליח להפוך את רעיונותיו הפוליטיים – ובראשם התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – ל"קונצנזוס עולמי". מצד שני, הוא הודה כי נכשל בניסיון הפוליטי להגשים את הרעיונות האלה. "החיים נמשכים. המאבק נמשך. מחר יום חדש", כתב בעמוד האחרון של האוטוביוגרפיה שלו.

אשתו, רחל, שהיתה מורה ושותפה אידיאולוגית של אבנרי, מתה ב-2011. השניים, שהיו בני זוג במשך 58 שנים, בחרו לא להביא ילדים לעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו