בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבקשי המקלט שגורשו לרואנדה חיים ברחוב, נכלאים וקוראים: "אל תבואו לפה"

רק מעטים מבין מבקשי המקלט שעזבו לרואנדה נותרו שם. שישה מהם סיפרו ל"הארץ" על מציאות חיים בלתי נסבלת: עם בואם הוחרמו המסמכים שלהם, הם לא מצאו עבודה, ולא הכירו בהם כפליטים. הם היו תחת לחץ בלתי פוסק להגר למקום אחר, באופן לא חוקי

163תגובות
מבקשי מקלט ממתינים לחידוש אשרה בלשכת האוכלוסין בבני ברק, השבוע
תומר אפלבאום

ארבע שנים חלפו מאז השתנו באופן דרמטי חייו של גויטום, בן 28 מאריתריאה. יום אחד בשנת 2014, כאשר בא לחדש את אשרת השהייה שלו בישראל, בישר לו פקיד ההגירה כי יש לו שתי אפשרויות: לעזוב את ישראל או להתייצב במתקן חולות. באותה עת היתה ההחזקה במתקן בלתי מוגבלת בזמן וגויטום לא הסכים לוותר על חירותו. הוא העדיף לעלות על מטוס לרואנדה. "לא רציתי להיכנס לכלא", אמר השבוע בשיחת וידיאו עם "הארץ" מקיגאלי בירת רואנדה. "חשבתי שאולי יהיה לי טוב יותר ברואנדה מאשר בכלא, אבל היא הפכה להיות כמו כלא בשבילי", הוסיף. כבר חודשיים שאין לו בית, והייאוש ניכר על פניו.

גויטום היה אחד הראשונים בין מבקשי המקלט בישראל שנענו ללחצי רשות האוכלוסין ועזבו לרואנדה. הוא גם אחד המעטים שנותרו לחיות שם; לנציבות האו"ם לפליטים ידוע על תשעה כאלה בלבד. כל השאר עזבו, רובם המכריע הוברחו לאוגנדה. שישה מהנותרים ברואנדה הסכימו לשתף השבוע את סיפורם עם "הארץ". הראיונות עם ארבעה מהם התקיימו באנגלית ועם שניים אחרים בערבית, בסיוע מתורגמנית. כולם גרים בבירה קיגאלי, חיים בצמצום, נאבקים לשרוד. כמה מהם איבדו תקווה לחלוטין. לברי המזל יש קורת גג וכסף לאוכל. אחרים תלויים בנדבות וחסדים של חברים ותושבים מקומיים ובסיוע מוגבל של האו"ם.

בארבע השנים האחרונות עזבו יותר מ–4,000 מבקשי מקלט אפריקאים את ישראל וטסו לרואנדה ולאוגנדה. רשות האוכלוסין אינה מפרטת כמה יצאו לכל אחת מהמדינות. העדויות של הנותרים ברואנדה מציירות תמונה אחידה, דומה לזו שנחשפה ב"הארץ" כבר לפני כשלוש שנים: עם הגעתם נלקחים מהם המסמכים הרשמיים שלהם, בהמשך מלינים אותם בווילה בשכונה מבוססת (המכונה בידי מבקשי המקלט "מלון") ולאחר כמה ימים מתחיל מכבש הלחצים — לעזוב את המדינה, לשלם למבריחים שיסיעו אותם לגבול אוגנדה. שלושה מהם ידעו לספר על פקיד הגירה בשם קלבר שדחף אותם לבחור בנדידה למדינה השכנה.

מי מהם שהחליטו להישאר ברואנדה למרות הכל מגלים כי הרשויות לא מכירות בהם כפליטים ומסרבות להעניק להם אשרה. ששת המרואיינים העידו כי תקופה ארוכה היו ללא מסמכים כלל — ובהיעדרם, סיפרו ארבעה, נעצרו ונכלאו, חלקם יותר מפעם אחת.

והקשיים ממשיכים להיערם. הם אינם שולטים בשפה המקומית, התרבות זרה להם, מציאת עבודה היא משימה כמעט בלתי אפשרית ומי מהם שניסה לפתוח עסק משלו — נכשל. עם עזיבתם את ישראל אמנם קיבלו מענק, אך זה הספיק לשנה עד שנתיים, אחר כך נותרו חסרי כל. אף שהגיעו במועדים שונים לרואנדה, הם מתארים סיפור דומה, שמעורר חשש לגורלם של מי שיגורשו בקרוב מישראל. כל המרואיינים מתחרטים על ההחלטה לעזוב לרואנדה וקוראים למבקשי המקלט בישראל לא לבוא בעקבותיהם. "הכלא בישראל עדיף", הם מצהירים, "פשוט אל תבואו לפה".

זה גם המסר של גויטום. "המצב כל כך רע, אני חי כל כך רע. אין לי בית, אין עבודה", הוא מספר. "קודם היו כמה אנשים שעזרו לי. גם האו"ם עזר, נתנו לי כסף לבית ולאוכל. הם הפסיקו". הוא מתאר מציאות של קרב הישרדות יומיומי. "לפעמים אני אוכל עם חברים, לפעמים אני מבקש עזרה מאנשים שיש להם מסעדה, לפעמים אני הולך לישון בלי לאכול".

"עזיבה מרצון" של מבקשי מקלט, ב-2015
תומר אפלבאום

בארבע השנים שבהן הוא חי ברואנדה לא הועסק אפילו יום אחד, אף שלדבריו השקיע מאמץ רב בחיפוש עבודה. הוא פתח חנות קטנה למכירת מוצרים בסיסיים, אך כשל ונאלץ לסגור אחרי חודשים ספורים. "כשפתחתי את העסק לא ידעתי את השפה, לכן הפסדתי", הוא מסביר.

בדומה לאחרים, קיבל בעת עזיבתו את ישראל מענק בסך 3,500 דולר. לדבריו, הכסף הספיק לו לשנתיים. בהתחלה רימו אותו וגבו ממנו שכר דירה מופקע, אחר כך למד את מחירי השוק. כשהכסף נגמר מצא עצמו ברחוב. הוא רוצה לעזוב את רואנדה, אך אינו רואה אפשרות מעשית לעשות זאת. בלי ממון או מסמכים, הוא תקוע, וגם חזרה הביתה לאריתריאה אינה על הפרק. "איך אני יכול לחזור?", הוא שואל, "אם אחזור עכשיו הם יעצרו אותי ל–10–20 שנה. זה בלתי אפשרי".

הבעיה בהגעה מסודרת

ג'ייקוב (שם בדוי), בן 42 מדרום סודאן, הותיר בישראל אשה וארבעה ילדים. היא, אזרחית סודאן, הורשתה להישאר בישראל עם הילדים בעוד הוא נדרש לעזוב אחרי הכרזת העצמאות של ארצו. תחילה סירב לעזוב ונכלא בסהרונים, אך לאחר שנה נשבר וכשרשות האוכלוסין הציעה לו לבחור בין רואנדה ואוגנדה, העדיף את הראשונה. ארבע שנים חלפו, ומצבו קשה, להגדרתו. "אני סובל", הוא אומר. "אני חסר עבודה וחסר בית. אין לי כלום. האו"ם נותן לנו בית חולים, בגדים ונעליים, לא אוכל".

גם ג'ייקוב מספר שעם בואו נשללו ממנו המסמכים שלו והוצע לו לעבור לאוגנדה. הוא בחר להישאר, ופתח עסק קטן, שאותו לא הצליח להחזיק. עכשיו אין לו עבודה ואין בית. "לפעמים אני חי עם חברים", הוא אומר, "לפעמים אני ישן בחוץ".

ברשותו רק מסמך אחד, של האו"ם. גם אשרת שהייה ברואנדה כבר אין לו, ומשום כך נעצר כבר שלוש פעמים. לדבריו, הרשויות העניקו לו אמנם אשרה, אך זו היתה לתקופה מוגבלת וחידושה סורב. "לא הסבירו לי למה הם הפסיקו", הוא אומר. "רק אמרו שהם לא רוצים שאנשים שבאו מישראל יבואו למשרדי ההגירה". הוא מספר כי הגיש בקשה למקלט, אך לא קיבל תשובה. "הם לא דחו אותי, אבל אמרו אתה צריך לחכות. אני עדיין מחכה". מהאו"ם ביקש להיקלט במחנה פליטים, אך נדחה. "מחנה פליטים טוב יותר בשבילי. אם היו לוקחים אותי הייתי מקבל אוכל ודיור, אבל הם סירבו". בנציבות האו"ם לפליטים מסבירים כי ההחלטה אם לקלוט אדם במחנה פליטים אינה בסמכותם הבלעדית ותלויה גם בממשלת רואנדה. במחנות הפליטים נמצאים לרוב מי שחצו את הגבול וביקשו מקלט זמני. הטיפול במי שמגיעים מישראל שונה.

בביורוקרטיה הזו ג'ייקוב לא התעסק טרם הגעתו, הוא גם לא היה מודע לה. "החלטתי לבוא לרואנדה כי לא רציתי להיות בכלא, לא ידעתי מה קורה ברואנדה. אני מצטער שבאתי לכאן", הוא מסכם: "אני מקווה שישראל לא תשלח את הילדים שלי לרואנדה. אני מתפלל לאלוהים שלא ישלחו את הילדים שלי לכאן".

שוטרי מג"ב בדרום תל אביב, בחודש שעבר
מגד גוזני

לא פליט, תייר

טקלסמבאט, בן 38 מאריתריאה, שהה בישראל חמש שנים. כאשר קיבל ב–2014 הוראה להתייצב במתקן חולות, החליט לעזוב את ישראל. "אם יש לך בעיה במדינה שלך לך לרואנדה", אמרו לו אנשי רשות האוכלוסין. לדבריו, לא ידע דבר על מדינת היעד, אך החליט לעזוב אליה כדי להימנע מכליאה. "לא עשיתי שום דבר רע בישראל, אז למה אני צריך ללכת לכלא?".

לאחר שאנשי ההגירה החרימו את מסמכיו בנמל התעופה בקיגאלי, קיבל אשרת תייר לחודש. יחד עם שני מבקשי מקלט נוספים, שבאו אתו מישראל, שכר דירה ב–200 דולר לחודש, הרבה יותר ממחירי השוק. אחד משותפיו למסע עדיין ברואנדה. האחר עזב לאוגנדה והקשר עמו נותק. גם הוא מספר שלא הצליח למצוא עבודה בשום שלב. "אפילו למקומיים אין עבודה, איך אני יכול למצוא עבודה בתור זר?".

3,500 דולר שקיבל מישראל הספיקו לו לדבריו לשנה. לאחר מכן מימנה נציבות האו"ם לפליטים לו ולשותפיו שכר דירה ומזון. "אחר כך אולי הם התעייפו ואמרו לנו 'אתם חייבים למצוא עבודה'. איפה נמצא עבודה? ישנו מחוץ למשרדים של נציבות האו"ם לפליטים חודשיים. זה היה ב–2016. אחרי זה מה אנחנו יכולים לעשות? אין לנו כלום, אין לנו עבודה, אנחנו סובלים", הוא מספר. וכמו בסיפורו של ג'ייקוב, גם טקלסמבאט נענה בשלילה כשביקש מחסה במחנה פליטים. האצבע שוב מופנית לרשויות ברואנדה. הוא מציין שפנה כמה פעמים בכתב למשרד הממשלתי שאחראי על הטיפול בפליטים ולא נענה. "אני חי ברחוב, אנשים עוזרים לי", הוא אומר. "אנשים פה נדיבים אבל אין להם מספיק לעצמם".

ביקור בית

כבר שלוש פעמים מאז הגיע לרואנדה נעצר ג'ון, בן 28 מדרום סודאן. בכל המעצרים הסיבה היתה זהה: היעדר אשרה. הוא מספר כי פעם אחת הוחזק במעצר חמישה ימים, פעם שנייה שבוע ופעם שלישית כמעט שבועיים. בפעמיים הראשונות שחררו אותו אנשי ההגירה ובפעם השלישית סייעה לו נציבות האו"ם לפליטים. גם הוא, כמו אחרים, היה חודשים רבים ללא כל מסמך רשמי, שנה אחת היתה בידיו אשרה של ממשלת רואנדה וכעת הוא מחזיק במסמך של נציבות האו"ם לפליטים.

הוא הגיע לישראל ב–2007 ועזב לרואנדה אחרי שבע שנים. סיפור ההגעה שלו מעט שונה, רק מעט. "כשהגעתי לנמל התעופה ברואנדה לא לקחו את המסמכים שלי, לקחו אותי למלון", הוא מספר. "במלון לקחו את המסמכים שלי". במשך שבוע שהה בווילה, אך לא יכול היה להרשות לעצמו יותר מזה, ויחד עם עוד שלושה אנשים שכר דירה בקיגאלי. 200 דולר בחודש הם שילמו יחדיו.

בשונה מפגישותיהם של האחרים עם קלבר, שהיו ב"ווילה", ג'ון מספר כי האיש בא יום אחד לדירתו והציע לו לעזוב לאוגנדה. "הוא ייעץ לי להיות בקשר עם אדם שיכול להבריח אותי", הוא מספר. "סירבתי כי לא רציתי ללכת בדרך הזאת לאוגנדה". את המעבר למדינה אחרת הוא דווקא לא שולל על הסף. "ביקשתי מרשות ההגירה מסמך נסיעה כדי שאוכל ללכת לאוגנדה באופן רשמי, לא בהברחה", הוא מוסיף. "חיכיתי שנה ואז הם שלחו אותי לנציבות האו"ם לפליטים, והם הבהירו לי שהם לא יכולים להנפיק מסמך כזה. אני עדיין מחכה". בחמשת החודשים האחרונים הוא מתארח אצל חבר בחווה באזור כפרי סמוך לבירה קיגאלי: "אני מטפל בחיות בחווה. הוא לא משלם לי, אבל בתמורה אני יכול לחיות שם ולאכול".

מבקשי מקלט בתור ללשכת האוכלוסין בתל אביב, בשבוע שעבר
מגד גוזני

השותף למסע נרצח

כמו ג'ון, גם מוסיה, בן 32 מאריתריאה, חי בישראל שבע שנים. לחולות הוא נשלח ב–2015, וזמן לא רב אחר כך גמלה החלטה בלבו לעזוב לרואנדה. "לא רציתי להיות בחולות ולא רציתי לחזור לאריתריאה", הוא אומר ומציין כי ערק משירות צבאי כפוי וממושך במולדתו. 15 איש באו אתו מישראל לרואנדה. אחד מהם, ראה בפייסבוק, המשיך ללוב בניסיון להגיע לאירופה. אחר כך שמע מחברים שנרצח בידי דאעש. עם שאר חברי הקבוצה אין לו קשר ואינו יודע מה עלה בגורלם.

גם ממנו הוחרמו המסמכים, גם הוא שילם שכר דירה מופקע, גם הוא פגש בשלב מסוים את קלבר — במקרה שלו זה היה במשרדי רשויות ההגירה. "אמרתי לו שבאתי מישראל והוא אמר שאין לי שום נייר", הוא משחזר. "אמרתי שאני רוצה איזה נייר, אולי המשטרה יכולה לתפוס, אולי יהיו לי בעיות. שנה לא היה לי כלום". רק כעבור שנה, ולאחר שגם ראה את החלק הפנימי של תא מעצר, קיבל אשרת שהייה — לתקופה מוגבלת. מענה ארוך טווח? כמו במקרים אחרים, הוא קיבל הפניה לנציבות האו"ם לפליטים. רק הפניה. "מממשלת רואנדה אתה לא יכול לקבל שום נייר", הוא אומר, "שום עזרה".

כיום מצבו טוב, יחסית לאחרים. הוא חי לבד בדירה קטנה בקיגאלי ומשלם עבורה כ–20 דולר בחודש. בבעלותו חנות קטנה למוצרים בסיסיים, אך הוא אומר כי בקרוב יסגור אותה. "אין לי רווח, אני מפסיד", הוא מסביר. "אין לי לקוחות. זה העסק שלי, אבל קטן מאוד. אני מוכר סבון, סוכר. אני רוצה לסגור...אין לנו עבודה ברואנדה, אין לנו אוכל, אין לנו כלום. אלה רק חיי הישרדות".

הגיע לכלא, ברואנדה

אמן, בן 39 מאריתריאה, שירת בצבא תשע שנים, עד שברח ב–2008 לאתיופיה. הוא שהה תקופה מסוימת במחנה פליטים ומשם המשיך לישראל, דרך סודאן ומצרים. בקיץ 2015, אחרי שש שנים בארץ, נאלץ לעזוב לרואנדה. "נסעתי עם עוד 11 איש — תשעה גברים ושתי נשים", הוא מספר. כל הקבוצה נשלחה עם הנחיתה לשלושה ימים ב"מלון". אחרי הלילה הראשון, החליטה הקבוצה להמשיך לאוגנדה. כל אחד התבקש לשלם 250 דולר עבור הברחת הגבול. "אני לא בטוח אם האיש היה מההגירה או מהמלון — קראו לו ג'ון", הוא אומר ומתייחס לאדם שהוזכר פעמים רבות בשנים האחרונות בידי מבקשי מקלט שעזבו לרואנדה.

הפגנה נגד גירוש מבקשי מקלט מול שגרירות רואנדה בישראל, בינואר השנה
מגד גוזני

"כל הקבוצה עזבה לאוגנדה חוץ ממני", הוא נזכר. "אני באתי כדי להישאר ברואנדה. ג'ון אמר לי 'למה אתה נשאר פה? זו לא מדינה טובה לחיות בה, עדיף לך באוגנדה'. התעקשתי להישאר ברואנדה".

הוא מתאר לפרטי פרטים כיצד ניסה במשך תקופה ארוכה לקבל מעמד במדינתו החדשה, אך בלא הצלחה. "אמרתי שהגעתי מישראל ואין לי מסמך. האיש בהגירה שאל אותי איך הגעתי מישראל לרואנדה, 'אין לך שום מסמכים, אז איך נכנסת?'. הראיתי לו צילום של האשרה. הוא הבין את המצב שלי ולקח אותי לקלבר שיצא אתי מהמשרד, שאל אותי מתי הגעתי ועוד שאלות. הסברתי לו שכשהגעתי לנמל התעופה לקחו את המסמכים שלי.

"אמרתי לו שאני לא יכול לחיות כראוי, אני צריך משהו, מסמך כלשהו", הוא ממשיך בתיאור השיחה. "הוא אמר לי 'אנחנו לא יכולים לתת לך מסמכים, אבל אם אתה רוצה אתה יכול עדיין לעקוב אחרי החברים שלך לאוגנדה, אנחנו יכולים לעזור לך. אמרתי שכשעזבתי את ישראל ממשלת ישראל הבהירה שאני הולך לרואנדה, שאני לא רוצה ללכת לאוגנדה".

לדבריו קלבר אמר לו כי אם הוא רוצה לחיות ברואנדה אין בעיה, ואף אחד לא ישאל אותו שאלות, אך מסמכים רשמיים לא קיבל. "קלבר אמר לי 'אתה יכול לפתוח עסק, אתה יכול לעבוד, אין בעיה", נזכר. "אם יש לך בעיה אתה יכול פשוט להתקשר אליי' ונתן לי את המספר שלו". בסוף 2015, הוא מספר, קיבל אשרה זמנית. לאחר מכן פתח מסעדה, אך הפסיד כסף וסגר אותה כעבור חודשיים ומכר את הציוד. מהכסף שנותר לו קנה אופנוע והחל להסיע אנשים תמורת תשלום. אחרי שלושה חודשים פתח חנות קטנה שבה הציע למכירה מוצרים בסיסיים, אך אחרי חודש הסתבך ונאלץ לסגור אותה.

הוא מספר כי אשה שהיה עמה בקשר רומנטי האשימה אותו בהטרדה: "המשטרה עצרה אותי ונשארתי בכלא 45 יום". בזמן הזה, לדבריו, גנבה האשה את כל חסכונותיו ונעלמה. "כשהייתי בכלא חבר יעץ לי למכור את החנות ואת האופנוע כדי לשלם לעורך דין. אחרי 45 יום השופט קבע שאני חף מפשע ואני לא צריך להישאר בכלא, אחרי שכבר הפסדתי הכל. התלוננתי לכל משרד ממשלתי, גם להגירה, גם לנציבות האו"ם לפליטים. כרגע אין לי כלום. אני חסר בית, אין לי עבודה, לפעמים אני ישן בלילה אצל מישהו, לפעמים ברחוב". הוא מביע חרטה על ההחלטה לבוא לרואנדה ואומר כי ממשלת ישראל אילצה אותו לעשות זאת, בניגוד לרצונו. "אני מייעץ לאנשים לא לבוא לרואנדה כי הם לא יקבלו שום סיוע. אלה לא החיים שקיוויתי להם כשהגעתי לכאן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו