בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים

איבתיסאם עביד גורשה אל מעבר לגדר, ונאסר עליה אפילו לבקר את ילדיה

במשך 17 שנים התגוררו בני הזוג ואסים ואיבתיסאם עביד במזרח ירושלים וגידלו שם את שלושת ילדיהם. לפני שלושה שבועות באו שוטרי מג"ב לביתם, עצרו את אם המשפחה וגירשו אותה

52תגובות
איבתיסאם ואמירה עביד
אלכס ליבק

"אני יכול לבוא אתכם?" שאל הנער ותחינה בעיניו. אחרי שישב במשך כל הפגישה בינינו בפנים קפואות ומרירות, הוא ניעור לפתע לחיים. זה היה אחרי שאמרנו לאביו שאנחנו מתכוונים לנסוע מביתם למחנה הפליטים אל־עמארי, לפגוש שם את אמו של הנער.

לפני כשלושה שבועות הגיעו שוטרי מג"ב בשעת בוקר מוקדמת אל ביתה של משפחת עביד בשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים, העירו את יושביו ולקחו אתם את אם המשפחה, איבתיסאם, ואת אבי המשפחה, ואסים, לתחנת המשטרה. אחרי כמה שעות לקחו השוטרים את איבתיסאם אל אחד המחסומים שמפרידים בין ירושלים לגדה המערבית, הורידו אותה שם וגירשוה לשטחים. כך הסתיימו להן כנראה קרוב ל–17 שנים שבהן היא חיה בביתה במזרח ירושלים יחד עם בעלה הירושלמי, ואסים, ושלושת ילדיהם, נאיף, כיום בן 14, מוחמד, בן 13, ואמירה, בת 12.

בעלה ושלושת ילדיה כולם בעלי תעודת זהות כחולה, תושבי ישראל, אבל הרשויות סירבו להעניק מעמד של תושבת לאיבתיסאם, שנולדה בגדה המערבית. אחרי ניסיונות לגייס את בעלה כמשת"פ של השב"כ, שלא עלו יפה — סיפרו במשפחה — החליטו הרשויות לגרש את הרעיה והאם לגדה המערבית, והותירו את בעלה ושלושת ילדיהם המומים ואובדי עצות. שני הבנים לא הלכו לבית הספר השבוע, כמחאה על כך שאמם לא העירה אותם כרגיל. אחותם, שנמצאת במחנה אל־עמארי עם אמה, גם היא לא הלכה לבית הספר, כי הוא נמצא בעיסאוויה.

כשהגענו לעיסאוויה ביום שני השבוע נראתה השכונה הירושלמית כאזור מלחמה: עשרות שוטרי מג"ב חמושים וממוגנים מכף רגל ועד ראש פשטו על השכונה וסבבו בסמטאות, מלווים בכלבים. חלק מהשוטרים עטו אפודים עם כיסים מיוחדים ובהם היו תחובים רימוני גז, שהזכירו את חגורות הנפץ שנושאים מחבלים בדרך לפיגוע התאבדות.

הכלבים היו מזרי אימה לא פחות ממוליכיהם, השוטרים. האווירה בשכונה היתה טעונה ומתוחה, נשמתנו פרחה מפחד — איננו רגילים למראות הללו — תושבי השכונה המשיכו בשגרת יומם, אף כי היה ברור שכל שגיאה קטנה עלולה להצית כאן אש. מדי פעם נשמעו צעקות הצעירים לעבר הכוח. השוטרים נזפו בנו בנהימה כשעצרנו את המכונית לרגע, לברר כתובת. הם היו בדרכם לבית הספר התיכון של עיסאוויה, לא ברור לשם מה. התלוותה אליהם גם צלמת משטרתית בלבוש אזרחי וקסדה משטרתית לראשה, ועוד כמה אנשים בלבוש אזרחי ובקסדות.

במרומי הקומה השלישית של בית דירות במרכז ההתרחשות הזאת גרה בכיף עד לאחרונה משפחת עביד. הדירה מצועצעת, עם אורות כחולים ואדומים מרצדים בסלון. המקרר ריק — אמא לא עשתה קניות. כבר יותר משלושה שבועות שהיא איננה. אמירה נמצאת אתה לעת עתה במחנה הפליטים אל־עמארי, שני הבנים עם אביהם כאן בעיסאוויה.

ואסים, בן 40, שרירי, מקועקע, מובטל. חמש שנים במצטבר עשה בכלא הישראלי בגלל עבירות ביטחוניות, כפי שזה מכונה. איבתיסאם בת 37 והשניים התחתנו בשנת 2001. הם דודנים שהתאהבו כשאיבתיסאם ביקרה את ואסים בכלא. מאז נישואיהם איבתיסאם גרה כאן, בדירה הזאת. רק כשמלאו לה 25 ניתן היה להגיש בעבורה בקשה לקבלת תושבות וכך הם עשו. בקשתם סורבה "מסיבות ביטחוניות" — כמובן בלי לפרט. כמה קרובי משפחה רחוקים שלה הם פעילי חמאס וגם בעלה היה כלוא, כאמור. אחרי עתירה לבג"ץ, בשנת 2015 אושרה בקשתם להעניק תעודות זהות ישראליות לשלושת ילדיהם, אף על פי שאמם מהגדה — אבל לא לה.

וכך התנהלו חייהם: איבתיסאם חיה 17 שנים בביתה באופן לא חוקי, מקפידה שלא לצאת מגבולות השכונה, למעט מדי פעם, בזמנים שקטים, לתפילות יום שישי באל־אקצה. אחת לשלושה חודשים היתה מגישה בקשה לביקור בירושלים, ובדרך כלל קיבלה אישור לשהות כאן שבוע. אז היתה נוסעת למחנה אל־עמארי, לבקר את אמה ובני משפחתה שאינם מורשים לבקרה כאן, ואחר כך חוזרת עם האישור הזמני לביתה בירושלים. עד שהילדים קיבלו את תעודות הזהות שלהם, לא היה להם ביטוח רפואי ואביהם היה מבקש מהרופאים שלו לרשום להם את המרשמים שנזקקו להם על שמו. כאלו הם החיים בירושלים המאוחדת.

עוד לפני שנים, כשהיה ואסים אסיר, ניסה השב"כ לגייס אותו כמשתף פעולה. לדבריו הוא סירב. ההצעות חזרו אחרי שהגישו בקשה למעמד חוקי לאיבתיסאם. הוא נקרא כמה פעמים לסוכני הארגון, שלדבריו הציעו לו תעודת זהות בשבילה תמורת שיתוף פעולה מצדו.

ואסים, נאיף ומוחמד עזיב
אלכס ליבק

נפגשו במגרש

לפני כחודש הגיעו שוטרי מג"ב אל ביתם באישון ליל ועצרו את הבן הבכור, נאיף, בחשד ליידוי אבנים. שוב נקרא האב לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א־דין ושם לדבריו הציע לו סוכן השב"כ לשתף פעולה תמורת שחרור בנו וגם תמורת תעודת זהות לאיבתיסאם. הוא סירב ובנו שוחרר כעבור עשרה ימי מעצר במגרש הרוסים.

ב–28 במארס שוב באו שוטרי מג"ב לביתם, הפעם בשש בבוקר. הם היו אדיבים יחסית והורו לשני ההורים להתלוות אליהם. במשך כחמש שעות הוחזקו בני הזוג עביד בחדר בתחנת המשטרה ליד הדואר ברחוב סלאח א־דין, כששוטרים אוסרים עליהם לדבר זו עם זה. לבסוף נלקח ואסים לחקירה. לדבריו, החוקר אמר לו: "אתה סירבת לעבוד אתנו ולכן לפי החוק עלינו לגרש את אשתך, שנמצאת כאן שלא כחוק". בארבע אחר הצהריים שוחרר האיש והלך לביתו. עדיין לא היה לו מושג היכן אשתו. רק בערב נודע לו שאיבתיסאם גורשה והיא נמצאת בבית אמה.

מיומן בחיים תחת הכיבוש, הנער מוחמד ממהר עכשיו להביא את תעודת הלידה שלו, עטופה בניילון. בלעדיה הוא בסכנה בכל יציאה מהבית, כי בה כתוב שנולד בירושלים, רישום שמבטיח לו חופש תנועה. תעודת זהות עדיין אין לו — טרם מלאו 16 לנער. אנחנו נוסעים אתו למחנה אל־עמארי שליד רמאללה, דרך מחסום קלנדיה הידוע לשמצה. הדרך אורכת למעלה משעה בהשתרכות בפקקי המחסום.

בית בסמטה הצרה שרוחבה כרוחב אדם — ביתה החדש־ישן של איבתיסאם. מוחמד רץ לפנינו לפגוש אותה. גם יום קודם הם נפגשו. לקבוצת הכדורגל של מוחמד היה משחק ברמאללה ואמו ניצלה את ההזדמנות ובאה למגרש לפגוש אותו ואת אחיו שהתלווה אליו. הילדים בכו כשראו את אמם, וכשנאלצו לחזור לירושלים לא רצו להיפרד ממנה. עכשיו איבתיסאם מקדמת את פנינו בג'ינס ובמטפחת ראש מסורתית, לוחצת ידיים שלא כמקובל. היא סופרת את הימים: היום שבו ביקרנו אצלה היה היום ה–19 לגירושה.

איבתיסאם מספרת שהשוטרים שאלו אם היא חמאס או פתח, והיא השיבה: "אני לא פתח ולא חמאס, אני אשה פלסטינית רגילה". הם אמרו לה שהיא לא חוקית בירושלים והיא השיבה להם: "זו אשמתכם, לא אשמתי. 17 שנה אני חיה כאן. ילדי ובעלי כאן. אני חייבת לחיות עם משפחתי".

כעבור חקירה שנמשכה כחצי שעה, לקחו את טביעות אצבעותיה והחתימו אותה על התחייבות שלא תחזור לביתה ולירושלים. שוטרים לקחו אותה במכונית משטרתית. בדרך עברו ליד הכניסה לעיסאוויה, כדי שתיפרד משכונתה ב–17 השנים האחרונות, אבל היא לא הורשתה לעלות לביתה לקחת כמה בגדים וחפצים. אחר כך לקחו אותה למחסום א־זעים והשאירו אותה שם לגורלה.

חותנה, נאיף עביד, כבר חיכה במחסום. הוא הלך עוד בבוקר לתחנת המשטרה לברר היכן נמצאים בנו וכלתו ושם נמסר לו שכלתו תגורש אחר הצהריים במחסום א־זעים. הוא חיכה כשעתיים במחסום עד שבאה. הוא לקח אותה לבית אמה במחנה אל־עמארי ואחר כך נסע חזרה לביתה בעיסאוויה להביא לה בגדים וחפצים אישיים, וגם את בתה, אמירה. עכשיו שתיהן כאן, עם אמה של איבתיסאם, נוואל בראש, בת 58. אביה של איבתיסאם מת לפני כמה שנים.

קליטה גרועה

הילדים לא הולכים לבית הספר, ואיבתיסאם אומרת שאי אפשר להמשיך ככה ואמירה תצטרך לחזור לעיסאוויה ולבית הספר שלה. מעבר למגורים במחנה הפליטים לא בא בחשבון מבחינת המשפחה, כי אז יישללו מהם התושבות ותעודות הזהות הכחולות, שמבטיחות חופש יחסי ותנאים סוציאליים. מבחינתם, לא בא בחשבון שהילדים יאבדו את זכויותיהם בירושלים.

סבין חדד, מנהלת אגף דוברות והסברה ברשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, הסתפקה השבוע בתגובה קצרה ולקונית לפניית "הארץ": "בקשתם של בני המשפחה לאיחוד משפחות סורבה עוד בשנת 2014 מסיבות ביטחוניות".

ואסים ביקר את אשתו רק פעם אחת מאז גורשה. קשה לו במחסום קלנדיה, הוא אומר. הוא חושב שקריעת המשפחה אחרי 17 שנה ביחד היא מה שאינו חוקי, ולא שהייתה של האם בביתה. "אני ירושלמי. נולדתי כאן. גדלתי כאן. המשפחה והחברים שלי כאן. ילדי נולדו כאן. בית הספר של הילדים כאן. קופת חולים שלהם כאן. כל החיים שלי כאן. זה כמו דג בים: אם תוציא אותו מהמים, ימות".

איבתיסאם מקפידה לטלפן לילדיה מדי יום, אבל לא תמיד יש קליטה: היא מחוברת לחברת סלולר ישראלית והקליטה במחנה גרועה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו