בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי נידוי ובלי לשבת שבעה: בחברה החרדית כבר לא מתנכרים ליוצאים בשאלה

בשנים האחרונות הולך וגדל מספרם של צעירים חרדים שיוצאים בשאלה. אם עד לא מזמן תהליך כזה היה מסתיים בנידוי בן המשפחה, כיום הוא מתקבל בהבנה, אפילו מצד רבנים בכירים בקהילה

24תגובות
הרב למדן, אתמול. לדבריו, "אם ההורים ישתפו אחד את השני זה יפתח לבבות"
אבישג שאר-ישוב

עד לפני כעשור אדם כמו יעקב (30), היה מוגדר "בושה" למשפחה, מנודה ממנה וכל קשר שלו אליה היה מוסתר במידת האפשר. אולי אפילו היו יושבים עליו "שבעה". עד שנות ה–20 לחייו הוא הלך בתלם, כבן למשפחה מהזרם הליטאי הוא התחנך במוסדות הנכונים ולמד בכמה ישיבות נחשבות. 

אלא שאז החליט לצאת בשאלה — ולספר מיד להורים. "כשהודעתי להם, לא היו איומים או ויכוחים", סיפר ל"הארץ".

"במשך שנים רבות עוד המשכתי להתגורר בבית", מספר יעקב. "מובן שההורים ביקשו שאכבד אותם ולכן אני לא מחלל שבת כשאני אצלם". לדבריו, לא רק משפחתו קיבלה אותו, אלא גם החברה סביבו: "האחיות הקטנות התחתנו עם בני משפחות חרדיות רגילות וטובות. זה לא פגע בהן".

יעקב מייצג נאמנה מגמה ההולכת ומתפשטת בשנים האחרונות בחברה החרדית, בקרב נשים וגברים כאחד: לא רק שמספרם של היוצאים בשאלה גדל, גם משפחותיהם מקבלות אותם כמו שהם, לא מתנערות ושומרות על קשר. זה נכון בקהילות הזרם המרכזי, אך גם מחוצה להן, אפילו בזרמים הנחשבים קיצוניים. בני, בן 25, שמשפחתו נמנית עם חסידות גור, יצא בשאלה לפני כחמש שנים ולא איבד את הקשר עם היקרים לו. אין מדובר במקרה חריג, הוא אומר, גם בתוך קהילתו. "יש סטיגמה כזו שהיוצאים מנותקים מהמשפחות, אבל הרוב המוחלט שאני מכיר נמצאים בקשר טוב עם המשפחה", הוא מציין, "חלק קטן בקשר חלקי ורק מיעוט קטן מנותק". 

מנכ"ל "הלל", יאיר הס
נתי אייזנקוט

בני יודע שהוא בר מזל יחסית. די לו להביט בבן דודו, שעשה מהלך דומה בשלהי האלף הקודם — ונותק לחלוטין ממשפחתו — כדי להבין את גודל השינוי שחל בחברה החרדית. "היום זה כבר אחרת", הוא שב ומציין.

השינוי רחב הרבה יותר מהיחס ליציאה בשאלה, אומרים גורמים העוסקים בנושא. הוא נוגע גם לתהליכי פתיחות בנושאים אחרים, מרכישת השכלה לנשים ועד גיוס לצבא. "החברה החרדית היתה בעבר בתהליכי בנייה ובמגננה, ולכן כל דבר קטן היה משמעותי", אומר חיים ולדר, מנהל המרכז לילד ולמשפחה ודמות מרכזית בחינוך החרדי. "אפילו ילד עם תסמונת דאון יכול היה לגרום לבעיות בשידוכים. היום היחס השתנה. אנשים מפחדים פחות שהדברים האלו יפגעו בהם. העבודה שעשו הרבה אנשי חינוך וההסברה בציבור יצרו מצב שהיום אדם חרדי מתבייש להתנכר לילד שלו".

הדברים הללו קיבלו באחרונה חותמת מגבוה, כאשר הרב גרשון אדלשטיין, מנהיג הציבור הליטאי לאחר מותו של הרב אהרן שטיינמן, אמר בפומבי כי יש לקבל באהבה ילד שאינו שומר מצוות. "צריך לנהוג בילד שירד מהדרך בכבוד ובידידות", אמר לפעילים ששאלו אותו בנושא. המנהיג הליטאי הוסיף כי צריך גם לקבל בהבנה נער שמביא נערה הביתה ושאם הוא רוצה, יש לרכוש לו "בגדים חילוניים" — מאחר שאין ברירה אחרת. "גם אם הוא מחלל שבת בבית אין דרך אחרת חוץ מכבוד וידידות", הוסיף. "צריך להסביר להורים שקשה להם לקבל את הילד שזו הדרך היחידה".

הרב אדלשטיין בשיחה על היוצאים בשאלה:

- דלג

הדברים הללו עוררו שיח נרחב בחברה החרדית. "הראיתי לאמא שלי את הסרטון של הרב ומאז אני מרגיש שמשהו אצלה השתחרר", מספר יעקב. "זה שחרר ממנה את המועקה שהיתה לה".

עד כמה האישור הזה מלמעלה חסר בעבר, יכול אולי ללמד סיפורו של הרב אלימלך למדן, ששלושה מעשרת ילדיו יצאו בשאלה, הראשון שבהם לפני יותר מ–20 שנה. "לא היו לנו תקדימים ולא הבנו את המשמעות", הוא נזכר. למדן ורעייתו פנו לרב שלהם. "הוא אמר לנו במלים האלה: 'תמיד תשאירו את הדלת פתוחה. כל ילד הוא עולם בפני עצמו וצריך לקבל אותו כפי שהוא'. עשינו כדבריו". אלא שבימים ההם הגישה של משפחת למדן היתה בגדר הליכה נגד הזרם, בכל מובן אפשרי, ושכניה בעיר נתיבות לא ראו זאת בעין יפה. "החברות שלי היו עוברות לצד השני של הכביש בשביל לא לפגוש אותי, היתה אי נעימות כזאת, ריחמו עלי", מספרת אשתו. "גם כשהיה שידוך אמרו שאנחנו משפחה לא שגרתית. לא ליקקנו דבש".

בני הזוג למדן המשיכו בדרכם והם לא מצטערים על כך. עם השנים גם החלו לסייע להורים אחרים ליוצאים בשאלה להתמודד עם השינויים בתא המשפחתי — בלי לנתק קשר. "אם ההורים ישתפו אחד את השני זה יפתח לבבות", אומר למדן. "הם יבינו שזה לא כישלון שלהם והם אינם אשמים במצב".

ולדר כנראה לא יופתע מסיפור זה. "מאז ומתמיד משפחות טובות לא עזבו את ילדיהן", הוא אומר. "זה אותו דבר גם בנוגע להורים לילדים חוזרים בתשובה. כל הורה רוצה שהילד ילך בדרכו. משפחות טובות שאוהבות את הילד בכל תנאי יקבלו את הילד. הרבנים תמיד היו בעד להכיל ולהישאר בקשר. גם הרב שך והרב אלישיב היו בעד הכלה. הרבנים מבינים שדווקא הדאגה לילדים ללא תנאי מחזקת את הציבור החרדי, לא מחלישה אותו".

בצד דבריו של ולדר אי אפשר להתעלם מכך שבעבר עתידם של היוצאים בשאלה לא היה כה ורוד ונפוץ הרבה פחות. "פעם היתה בושה גדולה סביב הנושא", אומר אדם המעורה בתחום. "זה היה משהו די חריג. היום כמעט אין בית שאין בו יוצא בשאלה ולכן זה כבר לא טראומה".

על קצב הגידול במספר היוצאים בשאלה אפשר ללמוד מנתוני עמותת "הלל", הארגון הוותיק והגדול מבין הארגונים העוסקים בתחום (שניים אחרים, חדשים יותר, הם "יוצאים לשינוי" ו"ובחרת"). אם בשנת 2010 קיבלה העמותה 113 פניות לסיוע מיוצאים בשאלה, בשנה שעברה עמד המספר על כמעט פי שלושה — 304 פונים. בסך הכל, לאורך השנים הללו, פנו להלל כ–1,550 יוצאים בשאלה. המספרים לא מצביעים רק על גידול במספר היוצאים בשאלה אלא גם על כך שיש עדיין רבים הזקוקים לעזרה, שאותה משפחתם לא מספקת. "הצוות שלנו עדיין מסייע כל שנה למאות צעירות וצעירים שחיים בבדידות עצומה", אומר יאיר הס, מנכ"ל העמותה. "מאות משפחות חרדיות ממשיכות את חייהן תוך מחיקה מוחלטת של בן משפחה שמבחינתם התאדה יום אחד מן הבית ומאז לא מדברים עליו".

עם זאת, הוא מודה כי על כל יוצא בשאלה שמגיע לעמותה יש כארבעה שאינם מגיעים ובסבירות גבוהה נמצאים בקשר עם המשפחה. עדות לכך אולי מספק הנתון הבא: בתוך שנתיים ירד אחוז החיילים הבודדים, אלה שמשפחתם מתנכרת להם, המטופלים בידי העמותה ב–11.5%. "אנחנו מעודדים את כל היוצאים למצוא דרכים יצירתיות כדי לשמר את הקשר עם בני המשפחה", מוסיף הס. "אלה שהמשפחה נלחמת בהם ולא מתעלמת מקיומם הם בני מזל, משום שיש בעולם מי שרואה אותם".

לת', חרדית לשעבר בזרם הליטאי, בת למשפחה מרובת ילדים, היה פחות מזל. "יצאתי בשאלה לפני כשמונה שנים, כשהייתי בת 20", היא מספרת. "בגיל 18 לא רציתי להמשיך בסמינר, רציתי להגשים את עצמי במקום אחר. לא רציתי גם שיחתנו אותי בשידוך ואהפוך לאמא לילדים בגיל כזה". 

ההסברים הללו לא שכנעו את משפחתה. "היו מריבות גדולות בבית, שכללו גם אלימות, ועזבתי את הבית", היא מסבירה. "ההורים שלי לא קיבלו את השינוי בחיי ונידו אותי. האחים והאחיות היו כמובן בצד של ההורים וכך נותרתי לבד. השגתי עבודה והתחלתי את החיים מאפס. היום אני כבר לא מחפשת קשר עם ההורים, כי אני יודעת שהם לא יקבלו אותי כפי שאני". היום היא אומרת כי רק אחות אחת שמרה אתה על קשר. "אני תוהה לפעמים אם ההורים שלי חושבים עלי ואכפת להם ממני", היא אומרת. "יש לי חברים, יוצאים נוספים, שלא בקשר עם המשפחה. אני לא רואה את הבשורה של השינוי בחברה החרדית כלפי היוצאים".

גם רעייתו של הרב למדן עדיין נתקלת במקרים אלה. "אני עדיין רואה שזה קשה להורים", היא אומרת. "רואים את זה ככישלון אישי ופוחדים על יתר הילדים. אחת היוצאות שהגיעה אלינו סיפרה שאמא שלה מתפללת שהיא תמות כי כך היא לא תעשה חטאים. יש עוד כאלה. אני נפגשת יותר עם הצד של אלה שמנותקים מהבית. הפחד עדיין שולט".

מקור העוסק בנושא מודע לכך שעוד לא חל שינוי של 180 מעלות. "בקהילות סגורות יותר יהיו יותר משפחות ליוצאים שינתקו מגע", הוא מסביר, אך מוסיף כי בחברה החרדית בכללותה קיים שינוי משמעותי. 

ואולי הדוגמה הטובה ביותר לשינוי זה היא סיפורו של דב, בן 25. גם היום דרוש זמן עד שיוצאים בשאלה בחברה החרדית משלימים את השינוי ולבטח הם ממשיכים לחבוש כיפה בסביבת הבית ולא להיראות "שונים מדי". הסיפור של דב אחר. מבט אחד חטוף לכיוונו מגלה שחרדי הוא כבר לא. ראסטות בלונדיניות ארוכות מעטרות את ראשו. "בהתחלה אמא שלי ניסתה להסתיר ולא רצתה שהשכנים ידעו", אומר דב, המתגורר בשכונה חרדית בירושלים. "היום עדיין לא יהיה לה נעים ללכת אתי ברחוב או לצאת אתי למקום ציבורי, אבל זה כבר אחרת". הוא לא מרגיש שמישהו מתבייש בו בגלל מי שהוא. "אני מרגיש מבורך עם המשפחה שלי, יש הרבה הבנה כלפי", הוא מוסיף. "יש כמובן גם קושי ואתגרים, אבל עדיין מכילים ומבינים אותי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו