בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין ילדי תימן לחשיפת מסמכי שב"כ: גנז המדינה מסכם קדנציה סוערת

בשבע השנים האחרונות התעסק ד"ר יעקב לזוביק בארכיון הפרטי של אריאל שרון, במכירה פומבית של טיוטות הכרזת המדינה וגם בהבאת המסמכים הישנים לעידן הדיגיטלי. עתה הוא סבור שפתיחת הארכיון כולו "היתה משנה את ההבנה שלנו את עצמנו"

6תגובות
Ronen Zvulun / REUTERS

בשלהי שנת 2011, זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו כגנז המדינה, התגלגל תפוח אדמה לוהט לפתחו של ד"ר יעקב לזוביק. מצלמות התוכנית "עובדה" תיעדו את הארכיון החשאי שהקים ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון המנוח, בביתו הפרטי. עובדי ארכיון המדינה בראשות לזוביק, שצפו בתוכנית, קיבלו הוכחה חותכת לשמועות שהסתובבו שנים, על כך ששרון טיפח בביתו, בניגוד לחוק, ספרייה עמוסה במסמכים, שהיה אמור להפקיד בארכיון המדינה.

"לכולם היה ברור ששרון יושב על חומר שהוא גנב, אבל אחרי השידור הזה הגיעו מים עד נפש", נזכר לזוביק בראיון ל"הארץ" החודש, לרגל סיום תפקידו. ואולם, כשהתברר לו כי הממשלה מסרבת לפתוח חזית מול משפחתו של שרון, שהיה אז בבית החולים, לזוביק הרים ידיים: "הבנתי שלא נוגעים בתיעוד ששמור אצל אנשים מאוד חזקים, גם אם הם עצמם לא בזירה".

ראש הממשלה נתניהו וד"ר לזוביק בגנזך המדינה בירושלים, ב-2014
חיים צח / לע"מ

ב–2014, לאחר מות שרון, נסללה הדרך למשא ומתן עם בנו גלעד, על העברת החומרים, אבל לזוביק עדיין מרגיש מרומה: "הוא קצת עבד עלינו. המשלוח הראשון כלל גזירי עיתונים. לא בשביל זה פעלנו. אחר כך זה הלך והאט", הוא אומר.

גלעד שרון אמר השבוע ל"הארץ" כי הפקדת החומר היא תהליך ממושך מכיוון שצריך להפריד בין המסמכים האישיים השמורים בו, לאלה הציבוריים. לדבריו, "רובו הגדול של החומר — מאות קלסרים ובהם אלפי מסמכים — כבר הועבר לארכיון המדינה". ללזוביק גרסה שונה: "למיטב ידיעתי לא זז כלום, אלא אם כן הסתירו ממני את המשאיות שהגיעו לארכיון המדינה עם החומר האיכותי והמסווג שמוחזק אצלו".

מארכיון המדינה נמסר: "בהתאם להסכם מעבירה משפחת שרון את החומר הארכיוני מהלשכות שבהן עבד אריאל שרון בתפקידיו השונים בממשלה. חומר נוסף, שמוכן להפקדה, יועבר לארכיון בקרוב. החוק מחייב העברת חומר ממלכתי לארכיון המדינה כי הוא רכוש המדינה, וכך יוכל הציבור לעיין בו וללמוד ממנו על התנהלותה של המדינה".

שרון לא היה המנהיג היחיד שמסמכיו הוחזקו מחוץ לארכיון המדינה בניגוד לחוק. עשרות שנים אחרי מותו, שמרה אלמנת ראש הממשלה השלישי, מרים אשכול, על הארכיון של בעלה. "היא נעלה את החומר בשני חדרים בגג של משרד הרווחה, והיה ידוע שאסור להתקרב לשם", אומר לזוביק. לאחר מותה של אשכול, גם המשבר הזה חלף.

אוניית הדגל

 טיוטת מגילת העצמאות שנוסחה על ידי מרדכי בעהם ותימכר במכירה פומבית, בכתב יד
בית מכירות פומביות קדם

הנושא של חומר ארכיוני ציבורי, שמוחזק בידיים פרטיות, עלה לכותרות כמה פעמים בכהונתו כגנז המדינה. במרכז הפרשה המפורסמת ביותר היו טיוטות של נוסח הכרזת המדינה, שהכין עורך דין שעבד במשרד המשפטים של המדינה שבדרך. ב–2015 העמידו אותן בניו למכירה פומבית, אך המדינה עתרה לבית המשפט בטענה שמקומן בארכיון המדינה. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי מותר גם לגורמים פרטיים להחזיק בפריטים ארכיוניים בעלי חשיבות לאומית, והתיר למכור את המסמכים. המדינה ערערה וכעת ממתינים הצדדים להחלטת העליון.

"יש בידיים פרטיות הרבה מאוד תיעוד", אומר לזוביק. "זו סוגיה מסובכת מאוד, שככל שלמדתי אותה יותר, כך היא הפכה ליותר מסובכת. אם הייתי נשאל, עם כניסתי לתפקיד, אם כל חומר ממשלתי שפקידים לקחו הביתה שלא כדין, צריך לחזור לארכיון המדינה — הייתי אומר שכן. אבל כעת, אחרי שסיימתי את התפקיד, לא ברור לי כלל שזה המצב". לדעתו, חומרים ייחודיים שנמצאים בידיים פרטיות "צריכים להגיע לארכיון כלשהו, כי ידיים פרטיות אינן המקום הנכון עבורם". עם זאת, הוא אומר, "האם כל מסמך שנושא כותרת של משרד ממשלתי חייב להגיע לארכיון המדינה? לא בהכרח".

בלומפילד ושני האחים שרכשו את הדגל, 2016
ZACH GIBSON / NYT

פריט היסטורי בעל חשיבות לאומית, שהמדינה לא הצליחה לשים עליו את ידה, היה הדגל שהונף מעל אוניית המעפילים "אקסודוס", סמל ההעפלה הבלתי לגאלית. ב–2015 מכר אותו בעליו האלמוני תמורת כ–600 אלף שקלים ליהודים־אמריקאים, שתרמו אותו למוזיאון השואה בוושינגטון. האם לזוביק חש החמצה על כך שהדגל הזה לא הגיע לארכיון המדינה? "כאזרח ישראלי וכציוני, אני חושב שהיה טוב יותר אם פריט כזה היה פה ולא שם", הוא אומר, "אבל המצב המשפטי בנושאים האלה מעורפל כרגע. צריך לעשות הסדר משפטי חדש לחוק הארכיונים שחוקק ב–1955, כשהעולם היה שונה".

החוק המיושן מתקשה להסדיר היבטים רבים הקשורים בפעילות ארכיון המדינה, ובהם סוגיות סבוכות כמו זכויות קניין ואפילו ההגדרה מהו חומר "בעל חשיבות לאומית". אך האחריות לחלק מהכשלים שליוו את פעילות ארכיון המדינה לאורך השנים נופלת לא מעט על הארכיון עצמו.

דוגמאות לא חסרות. "ארכיון המדינה התעלם מכך שמשנות ה–2000 התיעוד של עבודת משרדי הממשלה הוא דיגיטלי", אומר לזוביק. "אפילו ב–2015 היו עובדים בארכיון שאמרו לי, כי מה שבאמת חשוב, ממילא שמים אותו על נייר". הוא מוסיף שקיווה "שיהיה היום זרם שוטף של חומר דיגיטלי — ואין כזה. גם לגבי מה שיש, עוד לא גמרנו לפתור את הבעיות שקשורות באופן הקליטה והאחסון".

בהקשר זה מגלה לזוביק כי עד היום ארכיון המדינה אינו יודע כיצד יש לקלוט ולשמור מאגרי מידע. כדוגמה הוא מספר על "גנזך ההורדות" של משרד הפנים, המתעד נתונים על אזרחים שמתו. לדברי לזוביק, "פעם, כשהחומר הזה היה בנייר, התיק של כל אדם שמת הועבר ישירות לארכיון המדינה". אך כיום, כשהמאגר דיגיטלי, הוא אינו מופקד עוד בידי הארכיון, שמצדו גם אינו ערוך לקליטתו. "ארכיון המדינה אפילו לא מכיר את הרשימה של כל מאגרי המידע שבהם המדינה מחזיקה", מודה לזוביק.

ילדי תימן ניצחו

לזכותו של לזוביק נזקפת המהפכה הדיגיטלית שעמדה במרכז הקדנציה שלו: כ–25 מיליון עמודים מתוך 400 מיליון השמורים בארכיון המדינה נסרקו עד כה. בכל שנה מתווספים לאוסף הדיגיטלי עשרה מיליון עמודים. "סופו של ארכיון הנייר יגיע בעתיד שאפשר לצפות אותו", אומר לזוביק. עם סריקת החומר והנגשתו באינטרנט, גדל גם העניין הציבורי במסמכי הארכיון. "בעבר באו בכל שנה לחדר העיון בארכיון כ–500 אנשים, רובם היסטוריונים, ועיינו בכמה אלפי תיקים. היום יש לנו מאות אלפי משתמשים בכל שנה באתר האינטרנט", הוא מתגאה.

את פרויקט הדיגיטציה שיזם רתם לזוביק גם לטובת חשיפת חומרים רגישים, ובראשם מסמכי הארכיון בפרשת ילדי תימן. במקור, הם היו אמורים להתפרסם רק בשנת 2031, בתום 30 שנה מסוף פעילותה של ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה. "ההסדר המשפטי שחל על פתיחת חומרי הארכיון לא נבנה מתוך מחשבה לפתוח הכל לציבור הרחב ואינו מתאים לתקופתנו, שבה הציבור רגיל לראות בגוגל את המידע שהוא מחפש", אומר לזוביק.

ואכן, כשארגוני המאבק בפרשת ילדי תימן דרשו מארכיון המדינה לפתוח את המסמכים לציבור, התגובה הראשונית היתה שיש להמתין עד למועד שנקבע בחוק. "הם לא ויתרו והמשיכו ללחוץ", נזכר לזוביק. "אחרי כמה שבועות אמרנו לעצמנו, 'רגע, אולי הם צודקים', ופנינו לממשלה כדי שתאפשר לנו לפתוח את החומר". עם פתיחת החומר בדצמבר 2016, בתוך יממה ביקרו באתר ארכיון המדינה מאה אלף בני אדם, יותר ממספרם הכולל של כל המבקרים בארכיון המדינה בכל שנותיו.

לזוביק מודה שניתן לקצר את תקופת ההגבלה החלה על עיון במסמכי ארכיון המדינה, ונעה בין 15 ל–70 שנה, בהתאם לתוכן החומר ולמקורו. במקרה של מסמכים של צה"ל או של הקבינט, תקופת ההגבלה היא 50 שנה. לזוביק סבר שזהו "מספר שרירותי למדי", וביקש מהמדינה לבחון את האפשרות להקטין את התקופה. עמדתו לא התקבלה.

לא מדובר רק במסמכים הקשורים לסכסוך הישראלי־ערבי. במשך שנים מנסים היסטוריונים, לשווא, לעיין במסמכים השמורים בארכיון השב"כ, שמתעדים את פעילות הארגון במעברות סביב קום המדינה. "יכול להיות שמפא"י הפעילה את השב"כ נגד מפגינים מזרחים", אומר לזוביק. "אם יש חומר כזה, חייבים למצוא דרך לפתוח אותו".

מנגד, הוא יכול להבין את ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתקבלה לאחרונה, להאריך את תקופת החיסיון על חלק מהמסמכים מ–70 שנה ל–90 שנה, אף שלא תמך בה. "ישבתי בישיבות שבהן הראו לי תיק עם מסמכים, והסבירו לי מה המודיעין האיראני יכול ללמוד מהם על שיטות העבודה של המודיעין הישראלי. השתכנעתי שיש צדק בסגירתם לציבור", אומר לזוביק. אך גם את העמדה הזו הוא מסייג: "כשארגון יודע שלעולם לא יסתכלו עליו, זה נותן לו חופש פעולה, החיוני בשביל ביצועיו, אבל זה לא בריא במדינה דמוקרטית".

את עמדתו בעניין פרסום המסמכים החסויים על טבח כפר קאסם הוא מנוע מלחשוף, משום שהיא נכללת בחוות דעת שהגיש בדלתיים סגורות לבית המשפט הצבאי, הדן בימים אלה בנושא. מדברים אחרים שהוא אומר, ניתן להסיק כי תמך בחשיפתם: "כחברה דמוקרטית וחזקה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחטט בפצעים של עצמנו", הוא אומר. "כשאנחנו מסתירים, אנחנו מבלי משים מייצרים נראטיב הפוך, לפיו יש שם סוד אפל. הציבור צריך להיות זה שמחליט אם המדינה צריכה להתבייש במעשים מסוימים שעשתה".

גם במקרים שבהם ארכיון המדינה הסתיר חומרים בטענה של "צנעת הפרט", ניהל לזוביק מאבק, אחרי שגילה כי לעתים הקפדה יתירה על פרטיותו של אדם פוגעת בו במקום להגן עליו. ד"ר נתן ברון, חוקר ההיסטוריה של המשפט הישראלי, התלונן בפני לזוביק על כך שהארכיון מונע ממנו לעיין במסמכים של שופט מחוזי, שאחרי קום המדינה הוכפש בידי הרשויות. בין היתר, נטען כי סייע לבנו לחמוק משירות צבאי במלחמת העצמאות. "עד יומו האחרון ריחפה מעליו עננה גדולה, שבגללה לא קודם בתפקיד", אומר לזוביק. החומר, שיכול היה לטהר את שמו, הסתתר עשרות שנים בארכיון. כשנחשף, השופט כבר לא היה בחיים.

לזוביק, בן 61, תושב ירושלים, הוא היסטוריון בהשכלתו. עבודת הדוקטורט שלו, שאותה כתב באוניברסיטה העברית, ראתה אור בספר "הביורוקרטים של היטלר". בשנים 1993 עד 2007 ניהל את ארכיון "יד ושם". מ–2011 ועד לאחרונה ניהל את ארכיון המדינה. כשהוא נשאל, לסיכום, אם יש סודות גדולים יותר שמסתתרים בארכיון, הוא משיב: "האם פתיחה מלאה של הארכיון היתה משנה את ההבנה שלנו את עצמנו בצורה זו או אחרת? חד־משמעית, כן. לאו דווקא בתחום הביטחוני. אבל האם יש סוד אפל אחד ענק, שישנה את עולמנו ואני לא מספר לך עליו? לא ראיתי אחד כזה. אני חושב שלא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו