שאלת המיליונים: מי נרצח קודם - חינוך וחברה - הארץ

שאלת המיליונים: מי נרצח קודם

מסמכים מארכיון היודנראט בגטו לודז' שכנעו את בית המשפט להפוך פסיקה בת 65 שנים, שקבעה את סדר הירצחם של בני זוג. כך יכלו בני משפחת הנרצח לרשת נכס שהותיר בישראל

עופר אדרת
עופר אדרת
גטו לודז' בשנות המלחמה
עופר אדרת
עופר אדרת

מאבק ירושה, שנמשך כמעט 70 שנה, הגיע כעת לתפנית שתזכה את אחד הצדדים בנכס ששוויו מיליונים. זהו תיק משפטי־היסטורי טראגי, שתחילתו ברצח משפחה שלמה בשואה בשנות ה–40 של המאה הקודמת, המשכו בסכסוך טעון בין משפחותיהם של בני הזוג שנרצחו, וסופו בימים אלה, בצעד חריג של ביטול צו ירושה שניתן בשנת 1953. עורך הדין המייצג את הצד הזוכה, עדו דיבון, אומר שזהו צעד "יוצא דופן בחריפותו", וכי "לא בכל יום נתקלים במקרה כה חריג בנוף המשפטי". בין תחומי התמחותו של דיבון צוואות ועיזבונות — לא נושאים שמגיעים בדרך כלל לכותרות. אבל התיק הזה הוא אכן מקרה יוצא דופן.

תחילתה של הפרשה בשנות ה–30 של המאה הקודמת. יהודי מהעיר טומשוב בפולין (שמותיהם המלאים של המעורבים בתיק הזה אסורים בפרסום מטעמי צנעת הפרט), שהיה אז בשנות ה–50 לחייו, הגיע לארץ ישראל, רכש בה מגרשים והפקיד כספים בבנקים שונים, בתקווה שיום אחד יעלה יחד עם משפחתו לארץ. לאחר מכן שב לפולין.

יהודים רבים רכשו קרקעות, בתים ודירות בארץ באותה תקופה, הפקידו כספים וקנו ניירות ערך, כדי לתמוך במפעל הציוני ולהכשיר את הקרקע לקראת עלייתם לארץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה התברר כי רבים מבעלי הרכוש הזה, שישבו באירופה, נרצחו. היהודי מטומשוב, אשתו ושלושת ילדיהם גורשו לגטו לודז', ובהמשך נרצחו כולם, גם חתנם של הזוג ונכדיהם. משפחה שלמה נמחקה, כמו רבות אחרות.

עידו דיבון

לאחר קום המדינה, קרובי משפחתם של הזוג (צאצאי האחים והאחיות שלהם) התקוטטו בבית המשפט בישראל סביב השאלה מי זכאי לרשת את הרכוש שהותירו בארץ.

ההכרעה עמדה על שאלה אחת: מי מבני הזוג נרצח קודם. מבחינה משפטית, השאלה הכואבת הזאת היא הרת גורל, מכיוון שבן הזוג שהאריך ימים (גם אם לא ימים רבים) הוא שמוריש את כל הרכוש לקרובי משפחתו. "הדבר קריטי לקביעה מי יורש את מי", הסביר עו"ד דיבון. "כלומר, לאיזה צד במשפחה יעברו הנכסים, לצד של הגבר או לצד של האשה".

משפחתה של האשה הציגה עדויות שלפיהן בעלה נרצח בינואר 1942 ואילו היא נרצחה באפריל 1943, ולפיכך נכסי המשפחה שייכים לצד שלה. אחד העדים סיפר בבית המשפט, כי לאחר מותו של האיש בינואר 1942, הוא עצמו עזר לשים את גופתו על העגלה שפינתה אותה משם. משפחתו של האיש התנגדה לגרסה זו, אך לא סיפקה מסמכים שמוכיחים אחרת.

בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדן בתיק, קיבל את גרסת משפחתה של האשה, ומשמעותה היא ש"מיד עם מותו של האיש אשתו ירשה אותו, וכל נכסיו עברו לצד שלה בעץ המשפחתי", כדברי דיבון. כך אכן היה. צאצאי משפחת האשה זכו לקבל את נכסיו של בעלה, שהיא ירשה ממנו לאחר הירצחו ובטרם נרצחה בעצמה. צאצאי משפחת האיש לא קיבלו דבר.

שינוי כתובת

עשרות שנים חלפו. האחריות על נכסים שהותירו נספי השואה בארץ עברה ממשרד האוצר לאפוטרופוס הכללי, אך שם לא עמדו במשימה לאתר את יורשיהם ולהשיבם אליהם. ב-1997, במאמר ב"הארץ", נחשפה הפרשה בידי הגיאוגרף ההיסטורי וחתן פרס ישראל לימים, פרופ' יוסי כץ. בעקבות זאת, בשנת 2000 מונתה ועדת חקירה פרלמנטרית ל"איתור והשבת נכסים המצויים בישראל של נספי שואה" שבראשה עמדה ח"כ קולט אביטל. בעקבותיה חוקק חוק חדש וב–2006 הוקמה "החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה".

החברה פעלה 11 שנים ונסגרה בשנה שעברה. בשנות פעילותה, לפי דיווחיה, איתרה החברה נכסים בשווי כולל של כ–2.1 מיליארד שקלים, רבים מהם במרכז הארץ, והצליחה לאתר יורשים של כ–718 מיליון שקלים מתוכם.

גטו לודז' בפולין

לרוב הנכסים שאיתרה לא נמצאו יורשים, חרף מאמציה. כעת, עם סגירת החברה, עבר הטיפול בנכסים שנותרו בידיה למחלקה מיוחדת באפוטרופוס הכללי מטעם משרד המשפטים.

אחד הנכסים שאיתרה החברה לפני כעשור היה נכס בעיר בני ברק, ושוויו מוערך בין שבעה לתשעה מיליון שקלים. הוא היה שייך ליהודי מטומשוב, שרכש אותו בשנות ה–30'. בשנת 1953, כששאר רכושו הועבר ליורשי אשתו, נפקד מקומו של הנכס הזה מהרשימה, משום שאיש לא ידע על קיומו.

אנשי החברה להשבה ביצעו מחקר ארכיוני היסטורי חדש, גילו בו ממצאים הסותרים את אלה שהוצגו לבית המשפט ב–1953, ומוכיחים כי הבעל נרצח אחרי מות אשתו — בניגוד למה שנטען בזמנו — ולפיכך יורשי הבניין בבני ברק הם בני משפחתו, ולא בני משפחתה של אשתו.

חרף ממצאי החקירה של החברה להשבה, הן משפחת הבעל והן משפחת האשה הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בשנים האחרונות בקשות לקבלת הנכס. "השאלה שעמדה על הפרק היתה אמינות המסמכים המעידים על ההפך ממה שנקבע בצו הירושה מ–1953", אומר דיבון.

בפני בית המשפט הוצגו ממצאים היסטוריים של שני הצדדים: מצד משפחתו של האיש הוצגו תוצאותיו של מחקר מפורט, שכלל עיון במסמכים השמורים ב"יד ושם" ובארכיון הממלכתי של העיר לודז', ובכללם רישומי פטירות שנוהלו בידי היודנראט בגטו.

משפחתו טענה, כי במשך עשרות שנים לא ניתן היה להכריע בסוגיה מי מבני הזוג נרצח ראשון מפני שהארכיונים בפולין היו תחת "מסך הברזל" הקומוניסטי ולא היתה גישה למסמכים השמורים בהם.

ואולם כעת, כאשר החומר זמין ונגיש, טענו המומחים מטעם המשפחה, כי האשה נרצחה במאי 1942, ואילו בעלה היה בחיים עוד שנתיים לאחר מכן, בקיץ 1944, כפי שמעידים מסמכים שתיעדו את כתובתו החדשה בדירה שאליה עבר במועד זה.

המועד המדויק שבו נרצח אינו ידוע, אולם ברור כי הוא נרצח אחרי אשתו, ולכן משפחתו היא היורשת החוקית של נכסיו.

בפסק הדין מצוטטים בני משפחתו של האיש, שטענו כי ב–1953 "קרובי אשת המנוח, בקבלם חלק מהעיזבון באמצעות עדות שקר, למעשה גזלו את רכושו של המנוח". לטענתם, "הגיעה העת לעשות דין וצדק עם המנוח, אשר בוודאי, לו היה נשאל, היה מורה בקול צלול ובהיר ליתן את רכושו לקרוביו, שארי בשרו".

בני משפחתה של האשה טענו מנגד כי לא ניתן "לבחון את האותנטיות ואת טיבם ומהותם" של המסמכים החדשים שהוצגו לבית המשפט. לטענתם, המסמכים האלה הם מקור היסטורי, אך לא תעודה רשמית מהסוג שדרוש לבית המשפט. הם הוסיפו כי המחקר ההיסטורי הכיר בכך שמסמכים מגטו לודז' אינם מדויקים, וכי בחלקם יש שגיאות, דוגמת גניבת זהות של אדם שנרצח, כדי לסייע לאדם אחר לשרוד.

משפחתה של האשה אמרה שהניסיון לטעון כי העדויות שהציגו ב–1953 היו שקריות, מקביל לניסיון של הנאצים "להפוך את אחינו היהודים בגולה לאפר ואבק". בית המשפט מתח ביקורת על ההשוואה הזו ואמר כי היא "בלתי ראויה וטוב אם לא היתה נטענת כלל".

בחודש שעבר ביטל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב את צו הירושה מ–1953, ופסק כי הנכס שנמצא בבני ברק שייך לצאצאי משפחתו של הבעל.

נתח מהעיזבון

בית המשפט הסביר את החלטתו החריגה בכך ש"העיקרון של חשיפת האמת" עולה במקרה זה, בשל הנסיבות הקשורות בשואה, על עקרון סופיות הדין, שלפיו לאחר שנפסק הדין והסתיימה התקופה שבה ניתן לערער עליו, פסק הדין אינו ניתן עוד לשינוי.

עו"ד דיבון אמר כי מדובר בתהליך חריג, אך "בית המשפט החליט להתייחס לכך באופן מיוחד בשל הנסיבות יוצאות הדופן של הסיפור המשפחתי הטראגי הזה". כך, חרף העובדה שחלפו עשרות שנים ממתן צו הירושה, בית המשפט הסכים לדון בבקשה לביטול הצו, בזכות המסמכים החדשים שהתגלו.

בסוף פסק הדין הותיר בית המשפט הערה מהדהדת: "בעת כתיבת פסק הדין בית המשפט נדרש למסמכים רבים שהובאו בפניו, לרבות מסמכי גטו לודז' אשר עוסקים ונוגעים במקומות הקשים והכואבים ביותר של בני עמנו — שואת יהודי אירופה... בעת העיסוק בחומרים הללו, שבו ועלו התחושות והמחשבות כי מוטב היה שהצדדים לתביעה זו, שהם קרובי המשפחה שנותרו ממשפחתם הענפה של המנוח ואשתו אשר נספתה בשואה, היו חוקרים ונוברים במסמכים אלו בכדי להעלות את זיכרון בני המשפחה ולא על מנת לזכות בנתח כזה או אחר מעיזבון המנוח".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ