בספר חדש, חוקרת הכחשת השואה מזהירה מהאנטישמיות החדשה, המנומסת יותר

פרופ' דבורה ליפשטדט מזהירה כי פסגת וישגראד בירושלים "תיתן הזדמנות לפולין ולהונגריה להשיל מעליהן אישומים בהכחשת שואה", פוסקת כי ה-BDS היא תנועה אנטישמית וקוראת הן לימין והן לשמאל לעשות בדק בית. ריאיון

עופר אדרת
עופר אדרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צעדה ניאו־נאצית בבודפשט, בשבוע שעבר. ליפשטדט: "הטענה שההונגרים היו קורבנות היא שכתוב של ההיסטוריה"
צעדה ניאו־נאצית בבודפשט, בשבוע שעבר. ליפשטדט: "הטענה שההונגרים היו קורבנות היא שכתוב של ההיסטוריה" צילום: Jewish Forum for Democracy and a
עופר אדרת
עופר אדרת

השבוע האחרון היה עמוס מאוד בשביל פרופ' דבורה ליפשטדט, ה"גורו" של חקר האנטישמיות והכחשת השואה בעולם. כמעט לא חלף יום בלי תקריות אנטישמיות שעוררו הדים בינלאומיים; ובין לבין פורסמו גם כמה סיכומי שנה שמצביעים על עלייה במספר התקריות.

תחילה, ביום שבת, התקיימה באין מפריע צעדה ניאו־נאצית במרכז בודפשט, בירת הונגריה. באירוע השתתפו מאות לאומנים מרחבי העולם, גם מגרמניה. הם הצדיעו במועל יד, צעקו "יהודים החוצה", ונשאו דגלים וסמלים פשיסטים מובהקים. חלקם היו לבושים במדי הוורמכט והס"ס. במקביל, אחרי עוד שבת של הפגנות ה"אפודים הצהובים" בצרפת, פורסמו ברשתות החברתיות צילומים שתיעדו את אחד הכתמים השחורים של המחאה הגדולה. החל בכתובת "יודן" על חנות בייגל, דרך "זיג הייל מקרון" על אפוד ועד הגרפיטי "מקרון זונה של יהודים".

פרופ' ליפשטדט. "הוויכוח על מי יותר אנטישמי, הימין או השמאל, אינו מועיל. זו נבלה וזו טרפה"
פרופ' ליפשטדט. "הוויכוח על מי יותר אנטישמי, הימין או השמאל, אינו מועיל. זו נבלה וזו טרפה"צילום: Gregorio Borgia / AP

בהמשך השבוע פרסמה צרפת נתונים רשמיים, המצביעים על עלייה של 74% במספר התקריות האנטישמיות שתועדו במדינה ב–2018. גם גרמניה פרסמה סיכום משלה, שמגלה כי מספר העבירות האנטישמיות צמח ב–10% בשנה שעברה, וכלל גם עלייה בשיעור של 60% במספר התקיפות האלימות.

לצופה מהצד, התמונה מבלבלת. נראה שהאנטישמיות היא מנת חלקם של כל הקיצונים, באשר הם, מימין ומשמאל. "אין כאן תחרות, אלה וגם אלה אנטישמים", אומרת ליפשטדט בשיחה עם "הארץ", לרגל צאת ספרה החדש, "אנטישמיות כאן ועכשיו" (הוצאת דביר).

כשהיא נשאלת על הוויכוח שהתגלע לאחרונה בין ראש הממשלה נתניהו ושר החינוך בנט, ביחס לשאלה מי מהווה האיום האנטישמי הגדול יותר היום — ימין קיצוני או שמאל קיצוני — היא מגיבה בנחרצות. "כל הוויכוח הזה, מי יותר מסוכן, אינו מועיל", היא אומרת. "אני מודאגת מהנעשה בשני הצדדים גם יחד, וחבל לבזבז אנרגיה על הוויכוח הזה. זו נבלה וזו טרפה", היא אומרת. "יש נטייה לראות את האנטישמיות כבעיה שקיימת רק בצד 'האחר' של הקשת הפוליטית", היא מוסיפה. ואולם, לדבריה, "גם בימין וגם בשמאל צריכים להביט מסביב ולא להיות עיוורים לאנטישמיות שבאה מקרבם".

חלון ראווה שהושחת בפריז, בשבוע שעבר
חלון ראווה שהושחת בפריז, בשבוע שעברצילום: מתוך עמוד הפייסבו

הכחשה מרומזת

ליפשטדט נולדה בניו יורק ב–1947 וגדלה בבית אורתודוקסי מודרני. משנת 1993 היא מכהנת כפרופ' להיסטוריה יהודית מודרנית וללימודי שואה באוניברסיטת אמורי באטלנטה. לצד זאת, יעצה לממשל האמריקאי ולמוזיאון השואה בוושינגטון ופרסמה כמה ספרים שזכו להצלחה בינלאומית. בבואה לבחון מיהו אנטישמי, מעידה ליפשטדט כי המבחן החשוב ביותר עבורה הוא המעשים בשטח ולא הדיבורים. "המנהיגים יכולים לומר את המלים הנכונות ביותר, אבל אני אשפוט אותם לפי ההתנהגות שלהם", היא אומרת. "להיות אנטישמי ופרו־ישראלי בעת ובעונה אחת נראה דבר אפשרי", היא כותבת בספר החדש.

כדוגמה, היא מביאה את ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שמציג עצמו כידיד־אמת של ישראל וכמי שנאבק באנטישמיות בארצו. אבל אורבן גם עמד מאחורי קמפיין ההכפשה שנוהל בשנים האחרונות נגד ג'ורג' סורוס, המיליארדר ניצול השואה, שתומך בקבוצות פרו־דמוקרטיות וכאלה הדוגלות בזכויות אדם. "הקמפיין הזה היה כל כך אנטישמי, שכל מי שאומר שמדובר בסך הכל בפוליטיקה, מתעלם מהכתובת, שאינה רק על הקיר, אלא גם מנצנצת מבעד לנורות הנאון", היא אומרת.

מטרידה יותר, לדבריה, היא מגמת שכתוב ההיסטוריה, שמובלת על ידי הממשלה ההונגרית — מגמה שהיא מזהה במדינות רבות במזרח אירופה, ובכללן ליטא ופולין. לדבריה, הניסיון של מדינות אלה לטעון כי בני עמן היו קורבנות של השואה — ולא השתתפו בביצועה — הוא דוגמה למה שהיא מכנה "הכחשת שואה מרומזת". לדבריה, בניגוד למכחישי שואה "רשמיים", שטוענים, למשל, כי לא היו תאי גזים באושוויץ, מכחישי השואה המרומזים לא מתכחשים לעובדות, אלא "מתאימים" אותן לאג'נדה שלהם.

"אורבן, למשל, רוצה שנאמין שהן ההונגרים והן היהודים היו קורבנות של הגרמנים. אבל זה שכתוב של ההיסטוריה", היא אומרת. לדבריה, ללא העזרה של חמושים ואזרחים הונגרים, אי אפשר היה לגרש חצי מיליון יהודים מהונגריה אל מותם בתוך כמה שבועות.

אבל לא רק מנהיגים מהימין הקיצוני האירופי נמצאים על הכוונת של ליפשטדט. אחד ה"כוכבים" בספרה החדש הוא קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר, איש מפלגת הלייבור. ב–2016 הוא טען כי היטלר שיתף פעולה עם הציונים כדי להעביר את היהודים לארץ ישראל, בטרם החליט על הפתרון הסופי. "הבה נזכור שכאשר היטלר ניצח בבחירות ב–1932, המדיניות שלו היתה שצריך להעביר את היהודים לישראל. הוא תמך בציונות לפני שהשתגע והרג שישה מיליון יהודים", אמר אז.

מוזיאון השואה בבודפשט, בינואר
מוזיאון השואה בבודפשט, בינוארצילום: AFP

"מה שלוויגנסטון עשה היה לקחת הסכם מוגבל בין ארגון של ציונים גרמנים לרייך השלישי ('הסכם העברה') ולהציג אותה בצורה מסולפת, כדי שיתאים לאג'נדה הפוליטית שלו", אומרת ליפשטדט בספר החדש, הכתוב כסדרת מכתבים בינה לבין תלמידה יהודייה ועמיתה הפרופ', שאינו יהודי, המוטרדים מגילויי אנטישמיות ושנאת זרים ופונים אליה להבהרה ולעצה.

כדי להפריך את הקביעה של לווינגטסון מצטטת ליפשטט בספר קטעים מ"מיין קמפף", ספרו של היטלר, שם הוא כותב כבר ב–1925 כי אין סיכוי של ממש להקמת מדינה יהודית. "הציונים מנסים לשכנע את שאר העולם שהתחושה הלאומית שלהם תמצא את סיפוקה בהקמת מדינה פלשתינית, אבל הם משטים שוב בגויים בעורמה, כי לא עולה על דעתם להקים מדינה יהודית בפלשתינה במטרה לחיות שם: כל שהם רוצים זה ארגון מרכזי להונאה הבינלאומית העולמית שלהם".

ליפשטדט מודה כי היא פוחדת מהסוג הזה של הכחשת שואה — "הכחשה רכה", כפי שהיא מכנה אותה בריאיון — יותר ממופעים אחרים שלה, שלכאורה הם חריפים וחמורים בהרבה. עם אחד מהם התמודדה בעצמה בשנת 2000, כשעמדה למשפט בלונדון על הוצאת דיבה. דייוויד אירווינג, שהיא מכנה אותו "אחד ממכחישי השואה המובילים בעולם", תבע אותה על שכינתה אותו "מכחיש". צוות ההגנה שלה, יחד עם ליפשטדט עצמה, איתרו את מקור כל ה"הוכחות" שלו. "מצאנו שבכל אחד מהטיעונים על השואה שהביא היו טמונים זיוף, המצאה, עיוות, שינוי תאריך, או צורה אחרת כלשהי של סילוף. מרגע שהשקרים האלה נחשפו, טיעוניו קרסו", היא אומרת. בסוף המשפט היא זוכתה מכל אשמה וטענותיה הוכרו כנכונות. ב–2016 יצא לאקרנים הסרט "הכחשה" שהביא למסך הגדול את הסיפור הזה.

סלחנות דיפלומטית

הספר של ליפשטדט הופך כל אבן כדי להסביר היבטים של התופעה הוותיקה והרחבה המתקראת אנטישמיות. בין פרקיו היא בוחנת תופעות מורכבות כמו הדרת היהדות מהשואה, הוקעת קורבנות כמשתפי פעולה והפיכת קורבנות למקרבנים. עם "כוכבי" הספר נמנים מנהיגים משני צדי המפה הפוליטית, דוגמת דונלד טראמפ וג'רמי קורבין, שלדבריה "עודדו ואפשרו אנטישמיות" באמצעות המסרים שלהם, נתנו יד חופשית להפצת סטריאוטיפים אנטישמיים ובוז ליהודים ובה בעת "הכחישו נמרצות את היותם אנטישמים".

עבור הקהל הישראלי, הרעיונות של ליפשטדט רלוונטיים היום יותר מתמיד. החודש, למשל, בהזמנת ראש הממשלה נתניהו, ייפגשו בישראל חברי פורום וישגרארד (מנהיגי הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה), הנחשב הסמן הלאומני של האיחוד האירופי. באופוזיציה מתחו ביקורת על הידוק הקשרים עם המדינות האלה. יו"ר יש עתיד יאיר לפיד כתב: "הפסגה מונה את ראש הממשלה שהעביר חוק המבזה את זכר נספי השואה וראש ממשלה שמפרסם תכנים אנטישמיים. זה אובדן של כל גאווה לאומית וגורם לנו נזק בזירה הבינלאומית".

ליפשטדט עומדת לצדו של לפיד. "הוועידה הזו תיתן להונגריה ולפולין הזדמנות להשיל מעליהן אישומים באנטישמיות ובהכחשת שואה. אחרי הכל, האם היתה ישראל מארחת אותן אם היו מעורבות בשנאת יהודים?", היא כותבת בספר.

עם זאת, היא מודעת היטב למורכבות הבעיה. "אני מבינה לגמרי את ההבדל בין הפוליטיקה למגדל השן האקדמי שבו אני נמצאת", היא אומרת. "אני יודעת שראש ממשלה צריך למצוא שותפות ולחפש חברים לישראל, שגם כך יש לה מעט מדי מאלה". ואולם לדבריה, ראש הממשלה לא יכול מצד אחד להתהדר בתואר "המגן העיקרי של יהודי העולם", ומצד אחר, "לתת הכשר לאנשים שמעורבים באנטישמיות, רק כי הם החברים הפוליטיים שלך". לדבריה, "אי אפשר לעשות את שני הדברים במקביל. אתה צריך לבחור, או זה או זה. אתה לא יכול לתת לאורבן הכשר גלאט־כושר, ולהתעלם מהאנטישמיות שהוא מעורב בה". ההתנהגות הזאת, לדבריה, היא הפניית כתף קרה לקהילה היהודית בהונגריה. "זו התנהגות בלתי מוסרית, כלפי הקהילה היהודית, שמביטים בחרדה הולכת וגדלה במה שקורה שם. האם התחושות שלהם לא נחשבות? איך אפשר לומר שישראל מגינה על האינטרסים של היהודים בכל העולם, לנוכח ההתנהלות הזו?" היא תוהה.

גם את ההצהרה המשותפת, שפרסמו יחד נתניהו ומקבילו הפולני, מטאוש מורבייצקי, בשנה שעברה, היא רואה כמתן הכשר להכחשת שואה ואנטישמיות. במסמך שיד ושם מתח עליו ביקורת חריפה, הכירה ישראל בנרטיב הפולני ביחס לשואה, שלפיו שיתוף הפעולה הפולני עם הגרמנים היה תופעה שולית של יחידים, ולא תופעה נרחבת ועממית. "התרגזתי, כעסתי ולא האמנתי למשמע אוזניי", היא אומרת. "בשביל פוליטיקה עכשווית, ישראל הסכימה להשליך מהחלון את הידע ההיסטורי שלנו, ולתת לפולנים הכשר", היא אומרת.

לדבריה, הוויתור הפולני על הסעיף הפלילי ב"חוק השואה" (שאיים לכלוא את מי שיטען כי העם הפולני היה מעורב בפשעי הנאצים) הוא קוסמטי בלבד. בפועל, עדיין ניתן להעמיד לתבוע על אותם סעיפים, במשפט אזרחי. "החוק הזה מנוגד באופן מוחלט לדיוק ההיסטורי, הוא ניסיון לטשטש את ההיסטוריה הארוכה של אנטישמיות בפולין, שנמשכה גם אחרי מלחמת העולם השנייה", היא אומרת. לדבריה, היא אמנם מבינה כי הוא נועד לרצות את בסיס הבוחרים הכפרי והלאומני של המפלגה השלטת בפולין, ולהראות להם ש"פולין קמה מכריעתה על ברכיה ולא תסכים להיות עוד מושפלת", אך הוא חולל גם משהו אחר. "הוא עזר להציף מחדש רגש אנטישמי, שלפתע נראה שמצוי בכל מקום".

אחת מההתבטאויות של ראש הממשלה הפולני משמשת אותה כדוגמה ל"הכחשת השואה המרומזת". "היו פושעים פולנים, כפי שהיו פושעים יהודים, כפי שהיו אוקראינים", הוא אמר לפני שנה. "ואמנם, היו יהודים ששירתו במשטרה בגטו וביודנרט, אבל בשום אופן אין להשוות את מעשיהם לפעילויות הרצחניות של הגרמנים ועוזריהם, שהיו בהם פולנים רבים", אומרת ליפשטדט. "יהודים שהסכימו לשרת במשטרת הגטו או בעמדות מנהיגות בגטאות, עשו זאת בדרך כלל כדי להציל את עצמם ומשפחותיהם ממוות בטוח. פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים עשו זאת, ברובם הגדול, מסיבות אנטישמיות או כלכליות".

אבל לא רק בשואה עוסקת ליפשטדט. חלק מרכזי בעבודתה קשור בשנים האחרונות לאנטישמיות עדכנית בהרבה, שלעתים מתערבבת בשנאת ישראל, ומגולמת בחלק מההפגנות האנטי ישראליות ברחבי העולם ובפעילות של תנועת BDS. בפרק שכותרתו "BDS: אנטישמיות או פוליטיקה", היא מנסה להשיב על השאלה, האם ניתן לכנות את BDS ארגון אנטישמי.

בבואה להשיב על השאלה הזאת, מסבירה ליפשטדט כי בהחלט לגיטימי לבקר מדיניות מסוימת של ממשלת ישראל, ולהאמין כי המחאה תביא לנסיגת ישראל מהגדה ולהקמת מדינה פלסטינית ("אשר תתקיים בשלום לצד ישראל, וכולם יחיו באושר מעתה ועד עולם", כדבריה).

ואולם, לדבריה, יש סימנים מחשידים לאנטישמיות שצריכים להדליק נורת אזהרה. כך, לדוגמה, אנטישמי עשוי להיות מי שממקד את ביקורתו אך ורק בישראל, תוך התעלמות מעיסוק בעוולות אחרות שנעשות באזורים אחרים של העולם; מי שמפיל על ישראל בלבד את כל ההאשמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולא מייחס שום אחריות לצד הפלסטיני; ומי שמשווה בין מעשי הנאצים לאלה של היהודים.

"רבים מהאנשים שמשמיעים את ההאשמות האלה טוענים, שהערותיהם אינן אנטישמיות כי הן נוגעות ספיציפית לישראל ולא ליהודים כלל", היא אומרת. אבל לדבריה, ההאשמות האלה לעתים "נגזרות מהאשמות אנטישמיות קלאסיות מימי הביניים, על רציחת לא יהודים כדי להשיג שליטה עולמית".

יתירה מכך. בחינה של מסמכי היסוד של BDS וכמה מהאמירות שהשמיעו מייסדיה, מגלה, לדבריה, כי "מטרתה היא בעצם לבטל את ישראל כמדינה יהודית", כמו שיקרה, לדבריה, אם תמומש זכות השיבה. מבחינה זו, לדבריה, BDS היא תנועה אנטישמית "בוודאות מוחלטת".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ