בית הדין לעבודה קבע כי המדינה תידרש לפצות את הקייסים והרבנים האתיופים

ערעור המדינה והמועצות הדתיות נדחה ובית הדין הארצי קבע כי מנהיגיה הרוחניים של העדה "הופלו נוכח מוצאם". בתום מאבק בן שלושה עשורים, הם יזכו לתשלום רטרואקטיבי משנות ה-90 בגין שכרם הנמוך בהשוואה לרבנים אחרים בשירות המדינה

אור קשתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מהרט ושי בקרית מלאכי, בשבוע שעבר
מהרט ושי בקרית מלאכי, בשבוע שעברצילום: אילן אסייג

12 שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בנושא, דחה בית הדין הארצי לעבודה את עיקרי הערעור שהגישו המדינה ומועצות דתיות על פסק דין לפיו 16 רבנים וקייסים קופחו במשך שנים רבות בהשוואה לרבנים אחרים בשירות המדינה. בפסק הדין נקבע כי מנהיגיה הרוחניים של העדה האתיופית זכאים לקבל את הפרשי השכר באופן רטרואקטיבי מתחילת עבודתם בראשית שנות ה–90. "לאורך כל הדרך היו קשיים, ואף כשלים, בהתנהלות המדינה והמועצות הדתיות", קבע לפני כשבועיים בית הדין הארצי לעבודה, והוסיף כי "שורשו של ההליך באפליה מחמת מוצא". פסק הדין מצייר תמונה של התעלמות, התכחשות והתנערות המדינה מאחריות לתיקון העוול — הנמשך כשלושה עשורים.

במשך ההליך המשפטי מתו כמה מהתובעים המקוריים. "אני לא יכולה להסביר למה גוררים אותנו כל כך הרבה זמן בשביל לקבל את מה שמגיע לנו", אומרת יפה טזזו, אלמנתו של אברהם טזזו שעבד כקייס בבאר שבע. "כמה ערכאות נצטרך לעבור כדי שהמדינה תיקח אחריות?", תוהה הרב אברם שי מערד. חברו, הרב מיכאל מהרט מאשדוד מתקשה להאמין שהמאבק מאחוריהם. "מצפצפים עלינו. גם אחרי פסק הדין, אני לא מאמין שהמאבק סוף סוף יסתיים".

ואכן, אפשר להבין את החשש של מנהיגי הדת האתיופים. בהתאם לפסק הדין, בית הדין האזורי לעבודה נדרש כעת לקבוע את הסכומים המדויקים להם זכאים התובעים. בפרקליטות המדינה ובמשרד לשירותי דת אמרו בתגובה כי הם עדיין לומדים את פסק הדין. שני הגופים גם סירבו להתייחס להמלצת בית הדין הארצי, ולפיה יש למצוא "בהקדם דרך לסיים את ההליך בהסדר מוסכם ומכובד, ולמנוע התדיינות נוספת ארוכה ומתישה לכל הצדדים".

ב–1992, בעקבות מחאה בגין התעלמות הממסד הדתי מההנהגה הרוחנית של העולים מאתיופיה, החליטה הממשלה למנות את מי שהיו קייסים באתיופיה לקייסים מטעמה. במקביל, עברו 12 מבני העדה האתיופית קורס הסמכה לרבנות של הרבנות הראשית. הרבנים והקייסים שובצו למועצות הדתיות. אולם, חרף הצלחתם להשתלב בממסד הדתי, השנים הראשונות היוו עבורם חוויה קשה. בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע צוין כי המועצות הדתיות "דחו את פניותיהם לשיתוף פעולה ולא סייעו להם בביצוע עבודתם" — כפי שבא לידי ביטוי בדאגה לחדר בו יוכלו לעבוד או בתקציב לפעילות בקהילה. כמה מהתובעים אף סיפרו שקיבלו בקשה מפורשת שלא לעבוד ממשרדי המועצות הדתיות.

הפגנת קייסים אתיופים מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ב-2011צילום: אמיל סלמן

לדברי רבנים וקייסים, הזלזול בא לידי ביטוי גם בשכר שקיבלו — הנמוך בהשוואה לרבני שכונות אחרים. זמן רב הצליחה המדינה להתעלם מהטענות, עד שהגיע גל נוסף של הפגנות. בסוף 2005, הצהיר מאיר שפיגלר — אז מנכ"ל הרשות לשירותי דת וכיום מנכ"ל הביטוח הלאומי — בדיון באחת הוועדות בכנסת כי הרשות פועלת "לתיקון כל העוולות". הניסיון מלמד כי כדאי להתייחס בזהירות להבטחות שכאלו שכן ההוראות שהועברו בהמשך למועצות הדתיות לא יושמו במלואן. יתרה מזאת, מעולם לא נחקרה סוגית "היעלמותם" של חלק מהכספים שהועברו מהמדינה אל המועצות הדתיות — שהיו מיועדים לתשלום לקייסים ורבני הקהילה.

16 קייסים ורבנים שמאסו בהבטחות הממשלה, הגישו ב–2008 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, באמצעות עורכי הדין אלכסנדר ספינרד ומיה עובדיה. הדיונים התנהלו בעצלתיים, אולם פסק הדין שניתן כעבור שמונה שנים היה חד־משמעי, וקבע כי המדינה והמועצות הדתיות שהעסיקו במשותף את הקייסים והרבנים "הפרו את הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה". בפסק הדין נכתב כי "התובעים הופלו לרעה באשר לתנאי עבודתם וקידומם בעבודה לעומת עובדים אחרים, נוכח מוצאם". בית הדין אף קבע כי יש לשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך 50 אלף שקלים.

בתחילת החודש דחה בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב בראשות השופטת לאה גליקסמן, את הטענות העיקריות של המדינה ושמונה מועצות דתיות. אחת מטענותיה של המדינה היתה כי אין עליה שום חובה "לפקח שהכספים שהעבירה לצורך תקצוב שכר הקייסים אכן הועברו אליהם במלואם". לפיכך, בתגובה להתנערות הכפולה, של המדינה והמועצות הדתיות, מכל אחריות, חזר וקבע בית הדין כי מדובר במעסיק משותף, וכי אין הצדקה לגרור את השופטים ואת התובעים "לדיון מורכב ומסובך שעניינו ההתחשבנות בין המדינה לבין המועצות הדתיות".

קייסים מקיימים טקס חתונה בקרית אתא, ב-2010צילום: מורן מעיין

כמו כן, דחה בית הדין את טענת המדינה ולפיה הרבנים והקייסים זכאים להפרשי שכר רק מ–2001 ולא לפני כן — בין השאר בטענה המופלאה כי "אין בידי המדינה אפשרות לאתר ראיות לפני שנת 2001". לדברי עו"ד ספינרד, ההפרשים בין כמה מהקייסים לרבני השכונות מסתכמים במאות אלפי שקלים לכל אחד.

מנגד, קיבל בית הדין הארצי את ערעור המדינה באשר לפסיקת הפיצוי בסך 50 אלף שקלים — וזאת בעיקר מכיוון שלא נכללה בכתב התביעה. "מחומר הראיות ומקביעותיו של בית הדין האזורי עולה כי המשיבים אכן הופלו מחמת מוצאם", מדגישה השופטת גליקסמן, "שורש ההסדר יוצא הדופן של העסקתם נבע מאפליה — סירובן של המועצות הדתיות לקבל אותם לעבודה ולהכיר במעמדם של הקייסים". זאת, בהמשך ל"תופעה כללית של אי תשלום השכר שנקבע בהחלטת הממשלה". בהמשך נכתב כי "למרות שהמדינה היתה מודעת לכך (לתשלום החסר), לא ננקטו צעדים לתיקון הליקויים שנפלו בתשלום שכרם של הקייסים והרבנים בעבר". עם זאת, פסק הדין גם מעביר את נטל ההוכחה על התשלום החלקי מרשויות המדינה אל התובעים.

"זה לא פשוט להילחם בשביל הזכויות של הקהילה ולדאוג שהמנהיגים שלנו יקבלו בדיוק את מה שמגיע להם", אמר הרב שי מערד, ממובילי ההתארגנות, "אני אוהב את מדינת ישראל, אבל כאשר סירבו להשוות אותנו לרבני שכונות, הבנתי שהממסד הדתי רוצה שנהיה עבדים שחורים, שואבי מים. זה נכון גם ב–2020".

לאחר קביעת בית הדין האזורי לעבודה סיפר "להארץ" קייס עזריה אביהו מאשקלון כי הרגיש בפעם ראשונה כמו כל אזרח במדינה. "חשבתי שזו התחלה של שוויון", הוא אמר. עם זאת, התסכול שלו עדיין מורגש. "אני מפחד לומר שזה בגלל גזענות", מספר אביהו, "היה ניסיון להחליש את ההנהגה הרוחנית, אבל זה לא הצליח — לא נשברנו וגם לא נישבר".

עו"ד ספינרד אומר כי חשב שהמדינה והמועצות הדתיות יימנעו מלערער על הפסיקה הקודמת, כדי לא "לגרום עינוי נוסף לרבנים ולקייסים", ולהימנע "מהבושה שבהצפת העוול שהם גרמו כשסירבו לשלם את השכר שהבטיחו. מתברר שטעיתי", הוסיף ספינרד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ