זה "נץ", "יסעור" או "בז משופר"? הקרקס האווירי בשמי הארץ

התמזל מזלי ולידי נעמדו שתי נשים קשישות וידעניות. עד מהרה התברר שמדובר בשתי מומחיות לאווירונאוטיקה. הן כמובן לא היו המומחיות היחידות למטוסי קרב בקהל, כמעט כל ישראלי הגון יודע להבחין בין F15 ל–F15I בשמיים. בדרך כלל היו אלה האבות שהסבירו לילדיהם בארשת של חשיבות את היתרונות של כל דגם, אבל שתי שכנותיי למטס התחרו מי מהן מזהה יותר מטוסים. זה הלך בערך כך: "זה המטוסים היותר כבדים" - מצפון הגיעו חמישה מטוסי הדרכה קלים – "זה ה-F15. ואולי זה היסעור". וכשהגיעו המסוקים: "וזה הקלים יותר. זה החדשים. זה ה–F16 שקיבלנו". חברתה: "ואולי זה המסוקים האלה, בל. ואולי זה פוגות", כשאת השמיים חצתה בדיוק חמישיית מטוסי ביון. "יכול להיות שבשנה הבאה נזכה לראות את האחיין שלי אסא, מטיס כאן מטוס".

ובאמת, כמה זה כבר משנה למאות אלפי הישראלים שנשאו היום בכל רחבי הארץ את עיניהם השמימה בהתפעלות ובהערצה אם ה"יסעור" היה "נחשון", האם היה זה "עיט", "נץ" או "בז משופר", "ברק", "רעם" או "סופה", או שמא חלמנו חלום. בירושלים הציע באותה שעה ראש הממשלה לחזור לקיים מצעדים צבאיים, בהם ראה לראשונה בחייו, כך סיפר, תותח וטנק, כמה מרגש וגורלי. וביום העצמאות ה–68, בגן העצמאות בתל אביב, עמדו ההמונים והריעו לתחליף, למטס האווירי, שזה מצעד צבאי, אבל לייט. "בלאו הם לא שומעים", ניסתה אשה אחת להסות את צעקות ההתפעלות של בעלה, אבל לשווא. תשואות לתעשיית המטוסים האמריקאית, ולטובים לטיס, הכי טובים, שמטיסים אותם נוכח עינינו המשתאות והסוגדות.

• בכיר בתעשייה האווירית: צה"ל מתעניין ברכישת רחפנים מתאבדים

מרבית האנשים שהגיעו היום לחוף ימה המרהיב של תל אביב היו הלומי מנות יתר. אחרי כמעט שבוע של משדרי תעמולה ועיתוני תעמולה, שכמותם לא זכורים מזה שנים, עם מנות יתר של מיליטריזם מחליא ואובר־דוז של לאומנות והתקרבנות מחליאות לא פחות; עם עיתוני חג ומועד ש"במחנה" הוא עיתונות אזרחית משובחת מולם ומשדרי קיטש, גבורה ומוות שספק אם בצפון קוריאה היו מעזים לשדר דוגמתם, הם באו לחגוג את יום עצמאותם עם הגיבורים שבשמיים. איש מהטסים למעלה לא השתתף בקרב אווירי בחייו, הוא כנראה גם לא ישתתף עוד. הם גם כנראה הטייסים האחרונים: עוד מעט ועל שמי ההפצצות ישתלטו כליל המטוסים ללא טייס ובמקום האדם שבקוק־פיט יהיה לנו האדם שבג'וי־סטיק, כמה משעשע, שיזרע את ההרג וההרס הבאים בעזה ובלבנון מחדרו הממוזג מול מסכו המרצד.

לזכותו של חיל האוויר ייאמר שהוא הסתפק השנה במטס צנוע במיוחד: עם מעט מאד מטוסים, בלי שובל של דגל המדינה ו-68 בעשן כחול-לבן ילדותי. הכוכבים האמיתיים של החיל, מסוקי ההפצצה זורעי המוות בעזה והמטוסים ללא טייס, הדבר הנורא הבא, אלה שכל עזתי יודע לזהותם על פי צרצורם ומידת ההרס והאימה שהם מפזרים, נותרו בהאנגרים, ודאי לא מבושה. אבל לרבים מקרב הבאים לחופי תל אביב זה היה גם כך משגל נסוג: בקושי התחיל המטס וכבר הוא נגמר באיבו. כמה תרגילי אקרובטיקה חבוטים, שלושה־ארבעה מטסים שגרתיים, תדלוק אחד בשמיים, סוף מטס. "זה נגמר? אין סיומת? אין פינאלה?", שאלו באכזבה כמה צעירים לידי.

ואת השמיים חצו ציפורי הברזל, בזו אחר זו, בשעטה. הנה זה פלא, אווירון בשמים. אפילו כמה אווירונים ביחד, טסים יפה, באמת יפה, וכל טייסיהם יהודים. חג עצמאות שמח, ישראל. לובן סירות המפרש בים, תכול המים, המוני הנופשים בחוף, השוחים והגולשים בים והמנגליסטים בגן שהלך והתכסה בעשן אפור – היו מרהיבים. המדינה צוהלת, כמו שאבחן פעם בדיוק וברגישות שר הביטחון, בנימין בן אליעזר. "אין מצילים והרחצה ללא מציל מסוכנת" הודיע הכרוז, בלשון שמשתמעת לכמה פנים. כלב אחד עשה את צרכיו כשצווארו עטוף בדגל כחול לבן ובעליו מיהר לאסוף את הגללים. "הולך להיות פה איזה טקס היום", שאל חרדי שהזדמן לכאן במקרה, "מישהו צריך להגיע?". אבל הקהל כאן היה כמעט כולו כמיטב הסטטיסטיקה הישראלית: בלי ערבים ובלי חרדים.

בדיוק בשעה היעודה — מטסים ולוויות יוצאים בישראל תמיד בזמן — המטוסים התקרבו מצפון, מצלמות הסלולר נשלפו והתשואות לא איחרו. "ואו, ואו, ואו". או: "יו, יו, יו" – לפי הטעם. סלאלום בשמיים, לחובבי הז'אנר, נוסקים, ממריאים, מתקרבים, מתרחקים והתשואות בהתאם. הרביעייה האקרובטית של חיל האוויר. יש בעיר גם קרקס משנגחאי. הורים מנסים לשלהב את ילדיהם, בדרך כלל בהצלחה חלקית בלבד. כמו בהרבה מקרים אחרים, הילדים הם רק התירוץ עבור הוריהם לבוא ליריד ההבלים הזה. אורי קמחי, ילד מתוק בן שבע, שלומד בבית הספר לטבע בתל־אביב, נישא על זרועות אביו כדי שייטיב לראות. אורי אומר לאביו שהוא מעדיף לראות מטס של ציפורים; עוד ילד חכם שצועק שהמלך הוא עירום. כשיהיה גדול, הוא מספר, הוא רוצה להיות שחקן בקרקס.

האשל ואלת המסטיק, עציו הנושנים של הגן, מצלים על המנגלים. העצים הללו ראו כאן כבר הכל. עם הפנים לים והגב לרחוב בן יהודה, שבו היינו מצטופפים בילדותנו לצפות במצעדי צה"ל. במצעד האחרון, מצעד הרהב של 1973, השתתפו לא פחות מ-400 מטוסים. לא מעטים מהם הופלו ורוסקו כמה חודשים אחר כך. אז גם היה נהוג להציג נשק שלל במצעדים. שנה אחר כך כבר הוצג נשק השלל במצעדים בקהיר ובדמשק. בשנה הבאה בירושלים הבנויה, אם וכאשר יתקיים חזון נתניהו, יוכלו להציג לראווה במצעד צה"ל בירושלים זוגות מספריים וסכיני מטבח, נשק שלל, נישאים על מגש הכסף של האומה.

על מרפסת מלון הילטון עומדת קבוצת יהודים אמריקאים בכובעי בייסבול לבנים וחולצות טי אחידות ולבנות וכתובת כחולה עליהן: "THE ISRAEL BONDS" וצופה במטס. עוד מפעל שנור ישראלי מביא את אורחיו לחזות בפלא: ראו מה עושים בכספיכם ובכספים של משלמי המסים האמריקאים. האורחים, כך נראה, התרשמו. מטוס ארקיע שנוחת בטיסה סדירה מאילת בשדה דב הסמוך כבר לא גורר תשואות. למה בעצם? מה ההבדל? תם המטס. ברחוב הסואן מאחור, משתרך לו פקק תנועה אינסופי, צפירות נזעמות, צעקות וקללות, כאילו לא עבר כאן, לפני רגע, המטס החגיגי והמאחד של חיל האוויר של כולנו, הטובים בעולם.