לדף הבית של הארץ

אנחנו הילדים שהותקפו מינית ונזנחו ע"י המערכת.
הפסקנו לשתוק

עדיאל, ניצה, אפי, ויקי, בר, הדר, אחיקם, יעל ואבידב הם רק חלק מקבוצה של 400 נשים וגברים שהחליטו לחשוף בפני ועדה ציבורית חדשה את התקיפות המיניות ששרדו כשהיו ילדים. בשורת שיחות עם "הארץ", הם מוחים על העוול והכאב שנגרמו להם - אך לא רק על ידי הפוגעים. בקולם ובפנים גלויים הם יוצאים נגד מערכות החינוך, הרווחה, הבריאות והמשפט שהעלימו עין, האשימו אותם ומנעו מהם טיפול משנה חיים. אלה סיפוריהם של תשעה מתוך 400. 400 מתוך מאות אלפים

לי ירון
שתפו בוואטצאפשתפו בוואטצאפ
צילומים: תומר אפלבאום

עדיאל בן העשר נהג לחייך בזמן האונס, מאושר שעוד רגע יקבל מדבקה חדשה לאוסף. ניצה בת השלוש-עשרה לא ידעה ממי נכנסה להיריון. אולי מאבא, אולי מאחיה הגדול. ויקי בת השלוש לא בכתה כשבן הזוג של סבתא החדיר עטים לאיבר מינה. בר בת התשע התחננה בפני אמא שיעזבו את אבא. הדר בת הארבע-עשרה היתה יו"ר מועצת תלמידים כשרב בית הספר הסביר ש"הלכתית" המגע ביניהם מותר. אבידב הלך "מרצונו החופשי" לבית של התוקף שלו כל שבוע - מכיתה ג' ועד כיתה ח'. כשאפי בן השתיים-עשרה נפגע על ידי הגבר השני מהישוב שלו, הוא היה בטוח שהוא "מזמן פגיעות". אחיקם היה ילד שקט במיוחד ביסודי ורק מורה אחד שם לב - אבל לא עשה כלום. את יעל בת השש-עשרה קשרו בכוח למיטה במחלקה הסגורה כשצעקה מכאב.

היום, כשהם בשנות העשרים עד השישים לחייהם ­- עדיאל, ניצה, אפי, ויקי, הדר, אבידב, אחיקם, בר ויעל - חושפים את התקיפות המיניות ששרדו כשהיו ילדים. בראיונות ל"הארץ" הם מוחים על העוול והכאב שנגרמו להם - אך לא רק על ידי הפוגעים. בקולם, במילותיהם ובפנים גלויים הם נחשפים כדי להעיד גם נגד המערכות: החינוך, הרווחה, הבריאות והמשפט. מי שפספסו, ששתקו, שהאשימו אותם, שהחמירו את הפגיעה. נגד הקונצנזוס החברתי ששולל מבנים שנפגעו את גבריותם, ומסמן ילדות נפגעות כפתייניות.

לא מדובר בהתארגנות ספונטנית של מספר קטן של נפגעים. התשעה הם חלק מוועדה ציבורית חדשה - "הוועדה לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות" - שהוקמה באוגוסט האחרון, ובפניה העידו כבר יותר מ-400 נשים וגברים. מאחורי היוזמה עומדת קבוצת מומחים בעלי שם, בראשות פרופ' כרמית כץ מאוניברסיטת תל אביב ומכון חרוב – שקובעים בראיון ל"הארץ" שיתפרסם בהמשך השבוע כי ישנה בעיה שיטתית באופן בו מדינת ישראל מטפלת בפגיעות מיניות בילדות. כעת הם מבקשים להביא לשינוי מהיסוד במדיניות ובשירותים הניתנים לילדים – על סמך תובנותיהם וחוויותיהם של הנפגעים עצמם.

מלבד כץ, חברי הוועדה הנוספים הם שופטת המחוזי בדימוס נאוה בן אור והמשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים לשעבר, פרופ' מוחמד חאג'-יחיא מהאוניברסיטה העברית, עו"ד עפרה בן מאיר מנהלת קמפוס חרוב, עו"ס ענת אופיר מנהלת המיזם למניעת התעללות בילדים במכון חרוב, יעל שרר מנהלת ה"לובי למלחמה באלימות מינית", וצביקי פליישמן ממייסדי "לא תשתוק" - למאבק בשתיקה סביב פגיעות בילדים.

ושתיקתם רועמת. הקונצנזוס המחקרי ונתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית קשים לתפיסה: אחד ואחת מכל חמישה ילדים וילדות עובר פגיעה מינית. כ-20% מתוך כשלושה מיליון ילדים ישראלים עברו פגיעות (כ-600 אלף ילדים). עד גיל 12 בנים ובנות נפגעים מינית באותו שיעור. נתוני משרד הרווחה שהועברו ל"הארץ" מעידים על עומקה של תהום הנפגעים שהמערכות מפספסות: בכל שנה מתקבלים כ-5,500 דיווחים לעו"ס לחוק נוער בגין התעללות מינית (נתוני 2018 ו-2019) בעוד שלפי הערכות מספר הנפגעים בפועל גבוה בהרבה.  גורמי המקצוע אף מעריכים כי במשבר הקורונה המצב רק הוחמר. 

אלה סיפוריהם של תשעה ילדים שהותקפו מינית, ובגרו. בכל המקרים מערכת אחת או יותר כשלה באבחון, זיהוי וטיפול בפגיעה. 

רמת גן42נשוי +4נאנס והותקף מינית בידי ידיד של המשפחה במשך כשנה מגיל 10
עדיאל, בן 6

הייתי ילד בן 10 שעבר פגיעה מינית מתמשכת. אונס ועוד אונס ועוד ניצול. ושתקתי. שתקתי 30 שנה ושנאתי את עצמי. ברחתי מעצמי. הייתי ילד תמים, לא ידעתי דבר וחצי דבר על מיניות. על אחת כמה וכמה לא ידעתי מה זו פגיעה מינית. לא דיברו על זה. הייתי הקטן בין חמישה אחים ברחובות. לא ידעתי מה אסור ומה מותר.הפוגע היה בן בית שהתארח במשפחתנו כמו אח. הכל קרה מתחת לאף של ההורים שלי. זה באמת קורה במשפחות הכי טובות. הוא פיתה אותי לעשות מעשים בשביל מדבקות. כן, אוסף מדבקות שממש רציתי בתור ילד. זה נשמע מגוחך כיום, אבל כילד זו היתה משאת נפשי. היה אוטו גלידה שהיה מגיע לאזור של הבית שלנו, והיה אפשר לקנות שם מדבקות. הפוגע זיהה שאני רוצה אותן וניצל את זה. אני זוכר בלילה את הדלת נסגרת, והוא אומר לי לשים יד על המכנסיים ולקבל מדבקה. להכניס אותה למכנסיים ולאונן - ועוד מדבקה. לא הבנתי באמת מה הוא מבקש. הסכמתי, ושנאתי את עצמי כל השנים כי הסכמתי. זה הלך והחמיר עם הזמן. הוא היה בא לישון לידי. מוריד לי את המכנסיים. תוך כדי שהוא מנסה לחדור היה לי חיוך על הפנים - כי חשבתי רק על המדבקות שאני הולך לקבל. אני ילד קטן שעובר אונס, שומע אותו גוהר מעליי, אבל הגוף שלי קופא ומול העיניים יש לי את המדבקות. רק המדבקות.הדחקתי את זה שנים. בגיל 14 למדתי בפנימייה, ובוקר אחד, תוך כדי שיעור, נפל לי האסימון. מתוך חומר הלימוד הבנתי לראשונה מה הוא עשה לי. באותו רגע יצאתי לשירותים והקאתי את נשמתי. רצתי לחדר, נשכבתי על המיטה ובכיתי, רעדתי מפחד. מאותו רגע רציתי פשוט להיעלם. זו תחושה נוראית של חוסר אונים, שיפוט עצמי, עוד ועוד אובססיות שפיתחתי שביקשו לדרוס רגשות. שבועות וחודשים של לילות ללא שינה - כי כשעוצמים עיניים מתפרקים. הכל היה חי ופצוע, הבושה ורגשות האשמה ניהלו אותי. נוצרה אצלי סלידה מגברים, וכל גבר בעיני הפך לפוגע פוטנציאלי. הנפש שלי נפצעה. לא סיפרתי לאף אחד, והתחלתי להדחיק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

הכתבות המעניינות של השבוע