למה למחות ומדוע עכשיו: 13 כותבות וכותבי "הארץ" על הדרך למהפכה - חינוך וחברה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה למחות ומדוע עכשיו: 13 כותבות וכותבי "הארץ" על הדרך למהפכה

לכתבה
מחאה נגד אלימות נשים מול מעון ראש הממשלה אמיל סלמן

כי גם אנחנו יארה, סילבנה ונורה. כי התקצוב שיכול להציל חיים עדיין תקוע. כי מצבן של הנשים בחצר האחורית של ישראל הולך ומחריף. וכי אין מטרה ראויה מזאת. כותבות וכותבי "הארץ" כותבים על המחאה נגד אלימות כלפי נשים, ועל היום שאחריה

71תגובות

  • הפגנה לקידום שביתת נשים במחאה על האלימות נגדן

    למה אני שובתת

    שני ליטמן

    אני שובתת. אני שובתת כי גם אני יארה, ואני סילבנה, ואני נורה, וחיאת, וסיהאם, ודור, ועליזה, וסמאר, והנריית, ומרינה, ואליזבת, וחנאן, ואודליה, ואופירה, ומרים, ואנגוואץ'. אמנם אני יהודייה, בעלת אזרחות ישראלית, לא ענייה, לא עולה חדשה, לא מיעוט לאומי מופלה ולא חיה בקהילה סגורה שבה הנשים נחשבות נחותות מעצם היותן נשים. יש לי קול ויש לי מקום עבודה. ועדיין, כאשר שופטי בג"ץ אישרו לפני כשבועיים את נישולה של אשה כי העדיפה גבר אחר על פני בעלה, הבנתי שכל הפריבילגיות הללו הן אחיזת עיניים, ויכולות ברגע להתפוגג כלא היו. כי בעומק הדברים, בבסיס המשמעותי ביותר, נשים בישראל עדיין נתפסות כחוסות בצל גברים, נשלטות, ילדות נצחיות, רכוש. בחירת חיים אחת לא נכונה ויכולתי גם אני למצוא את עצמי מנושלת, נרדפת, מושפלת, מוכה או מנוקבת כדורים ועטופה בשקית פלסטיק. כל אשה צריכה לשאול את עצמה היום, עם יד על הלב, כשהיא יושבת לבדה בחדר משלה או בחדר שאינו שלה - האם אני לפעמים מוכרת את גופי תמורת תשלום כלשהו? האם אני מושפלת לעתים קרובות? האם מכים אותי, או מאיימים עליי, פיזית או פסיכולוגית? האם אני באמת יכולה לדבר בחופשיות בכל מקום ועל כל עניין? האם אני באמת יכולה לפעול בחופשיות? האם אני שוות זכויות? נדמה לי שהתשובות על השאלות האלה לא ברורות מאליהן, ולא רק אצל הנשים שמסתובבות בשוליים של החברה הישראלית. אנחנו, החזקות, מחוברות בקצות העצבים אל הנשים שנפלו קורבן לפטריארכיה. אם לא נתקומם בכל הכוח, זה יגיע גם אלינו.

  • מחאת נשים נגד אלימות בצומת שוקת באוגוסט

    לא נחמדות יותר

    אריאנה מלמד

    לא רוצות (ולא רוצים. גם גברים, אני מקווה, ישתתפו בשביתה) להיות נחמדות. לא רוצות הכרה, הבנה, חמלה או מבט מזועזע של ראש הממשלה, שרק בשבוע שעבר גילה את בעיית האלימות במשפחה. לא נסתפק באהדה ובתמיכה של ההסתדרות, ולא נקבל בהכנעה צרור של הבטחות פורחות באוויר. שום ספין, שום טריק נכלולי של ממשלת ישראל ובית המחוקקים שלה לא יעבוד כאן. לא עוד ועדה, לא עוד דו"ח מלומד שיעלה אבק - בעוד נשים, נערות וילדות, נרצחות, נאנסות, נחבלות ומוכות. לא עוד. זה לא הזמן למחות בנימוס. צריך לתבוע בקול גדול, מאוחד וממוקד: 250 מיליון שקל שכבר תוקצבו ואלוהים יודע איפה הם, להעברה מיידית לצורך ביצוע תוכנית חירום לאומית למניעת אלימות במשפחה. בלי קיצוצים, בלי מלים חמות של שר האוצר ותרגילים חשבונאיים קרים של נעריו. ממשלת ישראל צריכה להכיר בדחיפות הבעיה ובהיקפיה המחרידים, ומיד. אין הכרה בלי תקצוב. אין פעולה בלי הקצאה מיידית של התקציב. זו רק ההתחלה, ועוד צריך לבדוק האם הסכום הזה באמת יסייע להפחתת ממדי הזוועה, או שצריך יותר. אם צריך, נתבע יותר. לא נתפשר. זה תלוי רק בנו. אם נצליח למלא את הכיכר ולהציף אותה בזעם, הם יתחילו לפחד. זו הרי שנת בחירות, וקולנו חשוב להם. ייתכן שלא יהיה די בהפגנה אחת. ייתכן שניאלץ להסביר לשליטים הנוכחיים כי בפעם הראשונה בחייהם הם ייאלצו להתעמת עם נשים נחושות שלא יצביעו עבורם כל עוד ימשיכו להכחיש את הבעיה או לנסות להקטין אותה. זו מלחמה על החיים שלנו, ואין לנו ברירה אלא לנצח.

  • סילבנה ויארא

    זה זמן חירום, דרושה מהפכה

    ורד לי

    זה זמן חירום. מקרי הרצח שארעו באחרונה בסמיכות מטלטלת, של סילבנה צגאיי בת ה-12 בדרום תל אביב ויארא איוב בת ה–16 מגוש חלב, מצביעים על החמרה קשה מנשוא. מספר הנשים שנרצחו השנה גבוה מתמיד, ולסטטיסטיקה המרה הזאת מתווספות כעת גם נערות צעירות. המשמעות היא שלא רק שהביטחון האישי של נשים רעוע והן אינן מוגנות מאלימות בישראל, גם נערות בגיל העשרה אינן זוכות להגנה מהמשטרה, ובמיוחד אם הן משתייכות לאוכלוסיית מבקשות המקלט או לאוכלוסייה הערבית. זה זמן חירום כי נדרשת מהפכה אמיתית ביחס המשטרה והרשויות לטיפול בתופעה. מחצית הנשים הנרצחות בישראל הן ערביות, כ–80% מהנרצחות התלוננו במשטרה כשחשו מאוימות, ועדיין המשטרה אינה נרתעת מלהאשים את החברה הערבית ולהציגה כמי שמסרבת לשתף פעולה עם רשויות החוק. לצד זאת, חווה האוכלוסייה הערבית אפליה בחלוקת התקציבים להתמודדות עם התופעה. כך לדוגמה בישראל פועלים רק שני מקלטים לנשים מוכות ערביות. זה זמן חירום כי מצבן של הנשים, המצויות בחצר האחורית של ישראל, הולך ומחריף. נשים בזנות ממשיכות למות ברחובות תל־אביב לעיני כל. נשים בזנות, טרנסג'נדריות בזנות והומלסיות נמנעות מלדווח לגורמי האכיפה כשהן סובלות מניסיון רצח, אונס, אלימות, שוד - בשל העדר אמון שתלונותיהן יטופלו באופן שוויוני ושיזכו ליחס מכבד מצד המשטרה. "יבוא יום אחר, יום נשי", כתב מחמוד דרוויש. "שקוף בדימוי, מושלם ביצירה/ יום כיהלום, חגיגי בביקורו, שמשי/ נוח שצלו קליל/ משד האבן יזרמו מים. לא אבק, ולא יובש, ולא אובדן". כולנו צריכות וצריכים לברוא יום נשי כזה כבר היום.

  • הפגנת קהילת הלהט"ב בכיכר רבין

    כל הסיפור בהשוואה אחת קטנה

    רוית הכט

    קשה שלא להשוות את מחאת הנשים המתרחשת היום למחאת הלהט"ב שפרצה לפני כמה חודשים. נשים הן כמחצית מהאוכלוסייה, לעומת הלהט"ב, ששיעורם נמוך בהרבה. הקייס של הנשים חזק יותר. קשת אומללות רחבה, בעלת אינספור גוונים עגומים, מאלימות ורצח, דרך דיכוי חברתי ומשטור ועד הדרה מעמדות כוח והשפעה. ולמרות זאת, במחאה ההיא התגייס המשק במלוא אונו בהובלת הקרם דה־לה קרם - תעשיית ההיי־טק, הפרסום והתקשורת. המחאה הפכה חוד החנית של המחנה הליברלי, שמאס בכפייה דתית ובשלטון החושך המאפיין את הממשלה הנוכחית. הלוואי שמחאת הנשים בכיכר תביא הערב מספר דומה לזה של הלהט"ב, אפילו מחצית תיחשב להישג. הסיבות להבדלים נעוצות גם במסר הממוקד של מחאת הלהט"ב ("לכל אחד מגיעה משפחה") לעומת מסרים פחות ברורים שמובילים ארגוני הנשים, וכן רמת הריחוק היחסי שחש הציבור, בתוכו גם נשים, מחלקם. רצח ואלימות נגד נשים, נושא הדגל של השביתה היום, נתפסים כמנת חלקם של שכבות ומגזרים מסוימים באוכלוסייה. אך הסיבה המהותית לשוני בבולטות המאבקים היא שהמחאה הלהט"בית פרצה בשל זעם ההומואים שהושמטו מחוק הפונדקאות. היתה זו מחאה מוצדקת מאין כמוה, אך היא הצליחה דווקא משום שבבסיסה היתה הברית היעילה בעולם - גברים למען גברים. זה שנים מקפחים כאן משפחות של לסביות, שלא לדבר על האטימות הזלזול והשנאה המופנים כלפי טרנסג'נדרים. אבל הומואים, כמו גברים אחרים, מוברגים בצמרות רבות השפעה, ולכן בכוחם היה להוביל מחאה, שבסופו של דבר סחפה את כולם. זאת כנראה הסיבה שמחאת הנשים מתרחשת היום במעין "חצי כוח" לעומת אגרוף הברזל הלהט"בי. נשים - אף שהן חצי מהאוכלוסייה - אינן מסוגלות לכפות על המשק שביתה כהלכתה ומחאה מתוקשרת ומפורגנת. וזה הסיפור כולו, בעצם.

  • נתניהו מבקר במעון לנשים מוכות

    כן, האחריות על כתפיך

    אור קשתי

    לפעמים לא מספיקים לעקוב. לעתים הנקודות לכאורה לא מתחברות: בתי דין רבניים הפוסקים לפי הלכות המשקפות סדר חברתי ישן; שלטים מבזים שעדיין נראים ברחובות בית שמש; הפרדה בין המינים, המתגברת והולכת, בחינוך הדתי ובצבא, ומשטור נערות צעירות בבתי ספר חילוניים באמצעות "מסדרי צניעות". בשנים האחרונות מתנהלת בישראל מלחמה נגד נשים. מלחמה רבת חזיתות כזאת, המתבטאת בנתונים המפחידים של אלימות מינית (ותגובה סלחנית, בדרך כלל מצד גברים, המקנאים בנשיא המתפאר בתפיסת נשים באיבר מינן) מחייבת מענה בתחומי אכיפת החוק, החינוך, הרווחה, שוק העבודה ועוד ועוד. קל להישען אחורה בכיסא למשמע הטענה "כולם אשמים" - שתפקידה העיקרי הוא להסיר כל אחריות. אבל לפעמים אפשר וצריך לבודד גורמים האחראים יותר מאחרים לפגיעה בנשים: ראש ממשלה שנדהם לגלות כי "כמעט ואיננו עושים דבר לאלה שמחוללים את הפשע הזה" - בעוד הממשלה בראשותו לא מתקצבת תוכנית ממשלתית למאבק באלימות במשפחה; ושר חינוך שמקדם לימודי יהדות בגרסה אורתודוקסית, עם ערכי משפחה "מסורתיים", לצד מרחבים אקדמיים "נקיים" מכל סימן לנשים. המרחק בין שתי התפיסות קצר משחושבים. לפעמים המלחמה בנשים היא שקטה, מסתמכת על מסורות קדומות או "הסכמה" שלהן ליחס שונה; לעתים היא אלימה, עד כדי שלילת החיים עצמם. זאת אותה מלחמה, רק כלי נשק שונים.

  • המחאה החברתית, 2011

    אז למה דווקא עכשיו?

    נתנאל שלומוביץ

    למה דווקא עכשיו זו שאלה חסרת משמעות, אבל היא בכל זאת מחייבת תשובה. זו השאלה שנהוג להטיח בכל קבוצה שהחליטה להתקומם על האפליה והדיכוי. זו השאלה האהובה על מתנגדי תנועת מחאה, כל תנועת מחאה, שמחפשים סיבה לא להתייחס לנושא ברצינות. הבעיה היא שההיסטוריה לא נעה בקו ישר, וגם הסיבתיות שלה מובנית רק בדיעבד. הרציחות האחרונות, שהציתו את השביתה, הן באמת לא תופעה חדשה. גם יוקר המחיה לא היה תופעה חדשה ב–2011 כשדפני ליף החליטה להקים אוהל בשדרות רוטשילד, ואפליית מזרחים לא היתה חדשה כשקמו הפנתרים השחורים ב–1971. ההיסטוריה של כל דמוקרטיה בריאה מלאה במחאות. רובן המוחץ פורץ כמו גפרור תועה שנופל לתוך חבית אבק שריפה שרק חיכתה לו שיבער. יש משהו מדבק בדמוקרטיה ובשוויון שאליו היא לעולם שואפת. שביתת הנשים, שמצטרפת לגל ה־MeToo והמאבק הלהט"בי, היא בעלת פוטנציאל להיות גפרור כזה להצית מחאה רחבה פי כמה. עם זאת, חשוב לזכור שרוב המחאות לא מסתיימות בהישגים ממשיים שמביאים לשינוי. לכן אין טעם לשאול למה דווקא עכשיו, אלא מה צריך לעשות עכשיו - ומה הלאה.

  • מעון לנשים מוכות במרכז הארץ

    די לוועדות, הפתרונות ידועים

    לי ירון

    לפני שלוש שנים בדיוק פורסם ב"הארץ" דו"ח של תת הוועדה לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, שקבע כי קיים חוסר תיאום בין משרדי הממשלה שפוגע בקורבנות אלימות, ושאין הגנה מספקת לנשים וילדים שנפגעו מאלימות. לא הרבה השתנה מאז אותו הפרסום. מחצית הנשים הנרצחות התלוננו למשטרה ולא זכו להגנה; הפתרון העיקרי שעדיין מוצע להן הוא לברוח למקלט ולעצור את חייהן. בארבע השנים האחרונות גיבשו אנשי המקצוע במשרדי הממשלה השונים תוכנית מפורטת למניעת אלימות במשפחה. המלצות הוועדה כוללות בין היתר הקמת מקלטים לגברים מכים ושימוש באמצעי הרחקה נגדם, הצבת עובד סוציאלי בכל תחנות המשטרה והקמת מקלטים לנערות הרות. ההמלצות עברו ידיים וועדות רבות עד גיבושן. ב–2014 הוחלט על הקמת ועדה בין־משרדית דחופה לטיפול בתופעה, בראשות המשנה למנכ"ל המשרד לביטחון הפנים. תפקידי הוועדה היו גיבוש תמונת מצב עדכנית בנוגע לתופעה, גיבוש מדיניות ודרכי פעולה מומלצות וסנכרון בין משרדי הממשלה והארגונים הפועלים בתחום. ב–2016, בהחלטת ממשלה, הוקמה עוד ועדה - ועדת מנכ"לים לבחינת יישום המסקנות של הוועדה הראשונה, עליה הוטל להגיש מסקנות בתוך חצי שנה. בפועל המסקנות אושרו והוגשו באיחור של תשעה חודשים. לפי החלטה שאישרה אז הממשלה, יש "לאמץ עקרונית את עיקרי תוכנית הפעולה ליישום המלצות ועדת המנכ"לים כפי שהוצגו לחברי ועדת השרים, ולפעול ליישומה בהקדם האפשרי". עקרונית היא מלת המפתח בהחלטה - וב"הארץ" נחשף לפני שבועיים כי בפועל התוכנית כלל לא תוקצבה על ידי האוצר בתקציב ייעודי. התקציב הכולל הנדרש ליישום התוכנית הינו כרבע מיליארד שקל לחמש שנים. בשנים 2017 ו–2018 התוכנית תוקצבה במשרד הרווחה בכ-20 מיליון שקל בלבד, ובשנת 2019 מתוכנן תקציב תוספתי של כתשעה מיליוני שקלים בלבד. למשרד לביטחון פנים יוקצו 14 מיליון שקל ו–30 תקנים ל–2019 (לא הוצגו נתונים ל–2017 ו–2018). לא צריך להקים עוד ועדות, לא צריך להסיק עוד מסקנות מהפכניות. רק ליישם את החלטת הממשלה, שעלותה 50 מיליון שקל לשנה בלבד.

  • הפגנת נשים מול משרד רה''מ

    חיבוק הדב של הרשויות

    נעה לנדאו

    יש משהו מתעתע ביום זעם ציבורי כשהוא זוכה לפתע בחיבוק דב מרשויות המדינה וחברות מסחריות גדולות במשק. כמו בסשן מרהיב של אייקידו, אמנות לחימה יפנית שוחרת שלום, הממסד הנושא באשמה למחדלים, ובאדישות המאפשרת אותם מדי יום, מתמזג לפתע עם תנועת המחאה נגדו ובכך מנטרל ומשתיק אותה בחינניות עם כיוון הרוח. רצח נשים? ברור שכולנו נגד. הכי נגד. נלבש שחור, ניתן לעובדות יום חופש, ניתן גם לעובדים, גם הם נגד, נשלח הודעה לעיתונות שאנחנו תומכים. הכי תומכים. אבל מה לגבי הפתרונות? איך יושגו המטרות לאורך זמן? מה יקרה מחר ומחרתיים ובשנה הבאה? עיריות בישראל, למשל, לא אמורות להתרברב ב"תמיכה" במחאה נגד בעיה שחלקה, באמצעות מערכת הרווחה, הוא באחריותן הישירה. נכון, ארגז הכלים באמצעותו יכול הציבור הישראלי להשפיע באופן עמוק וקבוע על מדיניות ממשלתו, מחוץ למועדי ההצבעה בקלפיות, קטן ודל מדי. בסוף הכל מתנקז לכדי יום שביתה פה, עצרת שם, טורים בעיתון והרבה מלל בסושיאל. רק השנה כבר היינו בסרט הזה עם מחאות חוק הלאום וחוק הפונדקאות. כדי שהמאבק באלימות נגד נשים בישראל יצליח באמת, צריך לפעמים, כדברי האשה שלא חיבבה מחאות, גם לא להיות נחמדות. אני מקווה שמנהיגות המחאה יגידו היום לפוליטיקאים ולפוליטיקאיות, לרשויות המדינה ולאנשי העסקים: תודה אבל איננו זקוקות וזקוקים להודעה עם לוגו, לחיצת יד ותמונה שלכם נואמים בפסטיבל בכיכר - אמרו לנו כיצד אתם מתכוונים בדיוק לסייע להשגת מלוא הכסף שהבטיחה ואישרה הממשלה ליישום מסקנות הוועדה. מה בכוונתכם לעשות גם מחר.

  • הפרט הקטן ששכחה הממשלה

    צפי סער

    250 מיליון שקלים לחמש שנים. זו עלות יישומה של התוכנית למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה. המלצות הוועדה אומצו על ידי הממשלה, ששכחה פרט קטן אחד: לתקצב אותה. התוכנית לא תוקצבה כי לממשלה פשוט לא אכפת, מהאזרחים בכלל ומהאזרחיות בפרט. איך זה יכול להשתנות? מה יכול להניע את נבחרי הציבור לפעול, פעולה שאינה בלתי אפשרית, כדי למגר תופעה איומה כל כך? האם שביתה כמו זו שמתקיימת היום היא הפתרון? טוב שהשביתה מתקיימת, גם אם היא חלקית. היא חלקית לא רק כי לא כל החברות במשק מאפשרות לנשים העובדות בהן לשבות, או מאפשרות זאת באופן מוגבל בלבד. היא חלקית גם כי היא מוגדרת כשביתת נשים, תוך התעלמות מכך שרצח מגדרי - של נשים בידי גברים, בני זוגן בהווה או בעבר - אינו עניין של נשים בלבד, והפסקתו אמורה להיות אינטרס של נשים וגברים כאחד. היא חלקית גם כי לא כל הנשים, בהן מפרנסות יחידות ונשים משכבות מוחלשות, יכולות להרשות לעצמן לשבות. מה שדרוש, בין השאר, הוא שביתה כללית של המשק כולו - כפי שיודעים לעשות כאן כשמדובר בדברים שמוקנית להם חשיבות. שביתה שמטרתה אינה רק למחות ולזעוק על העוול - דבר חשוב כשלעצמו - אלא להניע לפעולה של ממש: לאלץ את הממשלה ליישם בפועל את התוכניות למניעת אלימות ולהקצות להן מיד את המשאבים הדרושים, כדי ששום אשה או נערה במצוקה לא תישאר ללא מענה. ולטווח הארוך יותר, להנהיג חינוך מגדרי החל מגיל צעיר.

  • מעון יום בהרצליה

    כשגם הן ישבתו, אולי משהו ישתנה

    שירה קדרי-עובדיה

    תנועות הנשים נעמת, ויצו ואמונה יאפשרו לכל עובדותיהן לשבות היום, כך נכתב בהודעה רשמית שפורסמה בדף הפייסבוק של תנועת נעמת. בשולי הטקסט, כמו בדרך אגב, צוין ש"מעונות היום לגיל הרך יפעלו כרגיל". ערכי המעונות של התנועות הללו הוא נתח חשוב, אפילו עיקרי, בפעילות שלהן. כמעט מיותר לציין שאת מעונות היום מפעילות באופן כמעט בלעדי נשים. אפשר להבין את הבחירה שלא להשבית את מעונות היום. החלטה כזו תוביל לשיבוש יום העבודה של עשרות אלפי הורים לילדים קטנים. זה לא נעים, זה לא יפה, זה לא אסתטי. אבל שביתות לא נועדו להיות נעימות. בוודאי לא כשמדובר בשביתה שזו בדיוק המהות שלה - לערער את הסדר הקיים, לשבש את מסלול החיים, להקים קול זעקה אמיתי. ההחלטה שלא להשבית את מעונות היום מלמדת שהסדר הקיים נותר על כנו - יש מי שיכולה להרשות לעצמה לשבות ולמחות, ויש מי שלא. יש מי שיכולה להשמיע קול זעקה, ויש מי שתפקידה לשמור על שגרת החיים של ההורים בישראל. וכשהשגרה נשמרת, שום דבר אמיתי לא באמת משתנה. עצרות מחאה בקמפוסים זה טוב ויפה, סרטים אדומים זה נחמד. אבל עד שהחברה הישראלית כולה - ממנכ"לית ועד נהג אוטובוס, משר בממשלה ועד למטפלת במעון בגיל הרך - לא תתגייס כדי לדרוש שינוי אמיתי, כל אלה יוותרו מחוות ריקות מתוכן.

  • מחאה נגד רצח נשים ברמלה

    עד שנסיר את הכתובת מהקיר

    נעה שפיגל

    לא מספיק להסתמך רק על מערכות השלטון המקומי, הארגונים הפרטיים, המשטרה והמשפט. לכך חייב להצטרף גם תהליך חברתי שיוביל לשוויון בכלל החברות במדינה. בלעדיו, הרצח הבא הוא עניין של זמן. רנין רחאל היתה בת 19 כשנרצחה לפני כמעט שלוש שנים וגופתה נשרפה. אחיה חוסיין הואשם ברצח. כשנעצר אמר מכר המשפחה: "עד כמה האח יכול להמשיך לשמוע שאחותו ככה, ואחותו ככה - ולא יעשה כלום". אפשר לתפוס את המשפט הזה כניסיון להוריד אחריות מהמואשם ברצח, אבל אפשר גם ללמוד משהו מההתבטאות הזאת. במקרי רצח רבים הסביבה הקרובה מכירה את סיפור הרקע. המשפט "הכתובת היתה על הקיר" חוזר כמו מנטרה. אם היתה בסמוך אליהם סיטואציה שבה גבר מכוון אקדח לראש אשתו או אחותו ייתכן שהיו מנסים לעשות משהו. אבל כל עוד נשמעים תרוצים להתנהגות לא נאותה כביכול של האשה, אף אחד לא רואה את האקדח הזה. נוח למי שמסביב להניח לעניין ולהשאיר אותו בגדר "סכסוך משפחתי". בלא מעט חלקים בחברה רווחת עדיין התפיסה שלגבר מותר לעשות הכל. אבל אשה? אם יש חשד בעיניהם להתנהגות לא הולמת, אין צורך להתערב. ההימנעות הזאת מהתערבות נובעת, בסופו של דבר, מהמחשבה שקיים תרוץ להתנהגות האלימה. עד שלא תתבסס ההכרה החברתית בכל האוכלוסיות של המדינה בשוויון בין המינים, אנחנו נמשיך לספור גופות של נשים. להבדיל, גם יהיו עדיין גברים שירשו לעצמם להמשיך להתייחס לנשים כאל אובייקטים. הסוף לתופעה האיומה הזאת לא יבוא רק ממערכות הצדק והמשפט והמערכות התומכות לנשים במצוקה. הוא חייב לבוא גם משינוי תודעתי בחברה.

  • מלכוד התחבורה

    נעמה ריבה

    התחבורה הציבורית בישראל טעונה שיפור, זאת יודעת כל מי שעולה על אוטובוס או רכבת. אבל ביישובים הערביים המצב הוא קטסטרופלי. בדו"ח שכתבה שרון מלכי שעוסקת בקידום תחבורה ציבורית במגזר הערבי כבר ב–2011, נכתב שאחד מגורמי ההשפעה על אי־יציאת נשים לעבודה בחברה הערבית היא היעדרה או חולשתה הגדולה של התחבורה הציבורית ביישובים הערבים. במאמר של אמיר לוי, גיא גרוסמן ודיאנה גריונוולד על הקשר בין תחבורה ציבורית לתעסוקה ביישובים הערביים נמצא שלעלייה במספר קווי האוטובוס המשרתים יישובים "לא־יהודיים" יש השפעה ישירה ומשמעותית על התעסוקה, בייחוד בקרב נשים בהשוואה לגברים. יישובים רבים שנבנו ככפרים התרחבו מאוד, בחלקים מרוחקים בכפרים כלל אין תחבורה ציבורית ולנשים מסוימות כלל אין איך לצאת מהבית. בסיור שערכה עמותת סיכוי יחד עם ח"כ דב חנין ביישובים ערביים באזור הגליל, נדהמתי לראות כמה נשים מנותקות, מכיוון שהדרך לביתן, אפילו לכביש הראשי של הכפר, היא כמעט בלתי אפשרית. מעבר לפגיעה התעסוקתית, היעדרה של התחבורה הציבורית פוגע בעצמאותן של נשים התלויות בבעלן או בקרובי משפחתן הגברים כדי להתנייד.

  • איך נגיע להישגים אמיתיים

    דפנה מאור

    כדי להגיע להישגים אמיתיים במאבק נגד אלימות נגד נשים, אנחנו צריכות להפסיק לדאוג לגבי האופן שבו אנחנו נראות בעיני העולם, להפסיק לשאוף להיות נחמדות ורצויות. כדי להמשיך ולקדם את השוויון ואת זכויותינו בחברה, צריך לחסוך אנרגיות על התלבטויות, חיבוטי נפש, תהיות ורגשי אשמה על שאנחנו חורגות מהמקום שהוקצה לנו בחברה, על כך שאנחנו מדברות בקול גבוה מדי בשביל אוזניהם של אחרים. נשים בישראל קרובות להיות שיאניות ההשתתפות בכח העבודה בעולם המערבי - יותר מארה"ב, בריטניה וגרמניה - ותרומתן לתעסוקה ולתפוקה במשק רבה. הנשים בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, משכילות יותר ובעלות תארים אקדמיים רבים יותר מגברים. והן גם מהוות את המאגר הלא מנוצל הגדול ביותר שיש כדי לממש עוד פוטנציאל כלכלי. כל אלה הופכים אותן לכוח רב השפעה. השאלה היא איך מוציאים את ההשפעה הזו כקבוצה לפועל? "אם כל הנשים ישבתו, הגברים יגמרו את יום העבודה עם הלשון בחוץ", אמר לי חבר לעבודה. דבריו מאותתים על מה שעשוי להיות ההישג האמיתי של המחאה - הוכחה ניצחת לנחיצות ולהשפעה, כמו שהיתה בשביתת הנשים באיסלנד ב–1975, שבה חדלו נשים מעבודה, כולל טיפול במשק הבית והמשפחה - למשך יום אחד. ואולם אם אפשר לנחש, חצי מהנשים במשק לא שובתות, ולא מתעניינות במחאה. רבע עסוקות בשאלה אם זה מנומס ויאה, והרבע הנותר שובת, ועדיין עובד כמו חמור. במרוצת ההיסטוריה, נשים דוכאו כציבור בגלל היותן נשים, ולא באופן פרטני ואישי. כדי להגיע להישגים אמיתיים במאבק נגד אלימות וכדי לקדם את כל עניינינו, עלינו להכיר ולאמץ באהבה את ההשפעה והעוצמה הכלכלית והחברתית שיש לנו, להפסיק להתכחש לעובדת היותנו ציבור, ולהפסיק להתכחש לכוח שיש לנו ככזה. זה יהיה ההישג האמתי.

  • מחאה נגד רצח נשים במכללת ספיר

    מבחן לקברניטי החברה הערבית

    ג'קי חורי

    "אם זה הגיע לכפר כמו ג'יש - זה יכול להגיע לכל מקום". את האמירה הזו מדקלמים רבים בציבור הערבי מאז רצח הנערה יארה איוב בגוש חלב בשבוע שעבר. אולי היה זה גילה הצעיר ואולי היה זה היישוב השקט שבו נרצחה - שהפכו את מותה לנקודת מפנה אפשרית בהתייחסות לאלימות נגד נשים בחברה הערבית. סיפורה מסרב לרדת מסדר היום, וביישובים ערביים רבים התקיימו תהלוכות ועצרות ספונטניות לאחר הירצחה. המוות האכזרי של איוב, שטרם ניתן לו הסבר, עורר חששות עמוקים בכל אדם שמצפונו עדיין חי. בשנה החולפת נרצחו 59 אנשים בחברה הערבית, בהם 12 נשים. הרצח של איוב נתפס כמקרה חריג: ג'יש רחוקה למדי ממפת הפשיעה והאלימות שמאפיינת יישובים ערביים אחרים, והרצח קרה בתקופה שבה אלימות כלפי נשים זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, שנותן רוח גבית למחאה. בארגוני הנשים בחברה הערבית ובכלל הבינו שלא ניתן להסתפק בעוד הודעת גינוי לתקשורת, חריפה ככל שתהיה. רוב צעדי המחאה בחברה הערבית נתפסים כאירועים נקודתיים ולזמן מוגבל. אם ירצו להשיג תוצאות אופרטיביות, המפלגות וארגוני החברה האזרחית שהביעו תמיכה בשביתה צריכים למנוע מהמחאה לדעוך בעוד כמה ימים, כשהמצלמות יופנו לסערה הבאה. כך למשל קרה במאבק נגד חוק הלאום, שאחרי העצרת הגדולה בכיכר רבין הצטמק לפעילות הסברתית של חברי כנסת ואקדמאים. המאבק באלימות אינו סוגיה של ימין ושמאל, והשטח בשל לשינוי. כעת זה תפקידם של מי שמגדירים עצמם קברניטי החברה הערבית לפעול.

כתבו בתגובות איזה חוק אתם הייתם רוצים להעביר?

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיכום כותרות הבוקר אצלכם במייל מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות