פנסיה זה לחלשים: הקשישים שממשיכים לעבוד הרבה אחרי גיל הפרישה - חינוך וחברה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנסיה זה לחלשים: הקשישים שממשיכים לעבוד הרבה אחרי גיל הפרישה

לכתבה
יוסקה פינקוס, בן 87. בעל פאב "העוגן" בחיפהרמי שלוש

במקום להתמסר לפרלמנט ולדאוג לבריאות ולנינים, יש הממשיכים גם אחרי שחצו את גיל הפנסיה להקדיש את חייהם לעסקים. "בלי עבודה אני הרוגה", אומרת התופרת בת ה–97, אלה ליפנובסקי

48תגובות

ארבע פעמים בשבוע, בשעה 12 בצהריים, מתייצב "מלך הקבב הרומני" מישו פיגנבאום לעבודה במסעדה שלו ביפו. העובדה שהוא כבר בן 91 לא מהווה מכשול. "אני ממשיך לעבוד. זו התרופה הכי טובה. פעם עברתי ניתוח שהצליח, אבל אחר כך הרופא מת", הוא מספר בחיוך.

אשתו, שרה, עובדת בקופה. עובדת נוספת מסייעת להם. "למה קוראים לי 'מלך הגריל'? הרבה מפורסמים היו פה. גדעון לב ארי היה קליינט שלי. דוקטור שיבא היה אוכל אצלי", הוא מתגאה. "אני אמשיך לעבוד כל עוד אלוהים ירצה. הכל בידי אלוהים".

מישו נולד ברומניה ב-1924 ועלה לישראל ב–1949. ב-55 השנים האחרונות הוא מנהל את המסעדה. "דור שלישי במסעדות", כדבריו. תחילה היתה ברחוב המרד בדרום תל אביב ואחר כך נדדה למיקומה הנוכחי ברחוב רזיאל — בבניין בו שכן פעם מלון קמיניץ שאירח את הרצל בביקורו בארץ הקודש.

ביקור במסעדת הפועלים של מישו דומה למסע בזמן לתקופה אחרת, עשרות שנים לפני עידן האינטרנט. דגלי ישראל, תמונות הרמטכ"לים וקטעי עיתונות מצהיבים מעטרים את הקירות. גם המחירים מזכירים "טעם של פעם". סטייק עוף, כליות וכבד ב-30 שקלים למנה. חומוס ב-12. "סודה גדול" בשישה שקלים. רק השלט הקטן, "חפשו אותנו בפייסבוק: מישו מלך הקבב" — מסגיר שאנחנו בפתחה של המאה ה-21.

מוטי מילרוד

על אחד הקירות תלויה כתבה שקיבלה את הכותרת "אם אתה רוצה קיבה בריאה, אל תאכל אף פעם במקום נקי". עיון בה מגלה כי אלה דבריו של מישו, שהעניק ריאיון לעיתון "חדשות" ב-1984. כבר אז נכתב כי המסעדה של מישו היא "שמורה רומנית". המחירים הוגדרו "ארכאיים". מאז העיתון נסגר, אבל מישו עדיין שם. "הקבב הוא הסיבה ללכת למישו. השאר בסדר עד זניח", נכתב בכתבה אחרת שתלויה שם.

בימים אלה, לרגל החגים, הוא בחופשה — "עד 1.10", כפי שכתב על פיסת קרטון שנתלתה במסעדה. כך אולי יהיה לו קצת זמן לבלות עם בתו ושלושת הנכדים. "עוד מעט תהיה גם נינה", הוא אומר.

מישו אינו תופעה חריגה. בכל מושב, קיבוץ ועיר בארץ אפשר למצוא אנשים כמוהו, שחצו מזמן את גיל הפנסיה, אך ממשיכים להגיע לעבודה. לא הכסף הוא שמוציא אותם מהמיטה כל בוקר. העיסוק וההרגשה שיש סיבה לצאת מהבית ממלאים במקרה שלהם תפקיד משמעותי יותר בהחלטה לוותר על הפרלמנט ולצאת לעבוד.

"אני נהנה מזה. גם אם זה לא ממש כלכלי. כסף, ברוך השם, יש לי. אבל מה אני אעשה? אוציא אותו על רולטה? על נסיעות לחו"ל? זה לא באופי שלי", אומר אשר כשר, תושב הרצליה שבשנה הבאה יחגוג 80, והבעלים של מפעל האופניים "חרש אופן" בפתח תקוה. מאז 1962 הוא עובד במפעל — בית החרושת הישראלי הראשון שייצר אופניים.

בן ציון גולדברג, אביה של אשתו, הוא שהקים את המפעל ב-1952.

"היינו הכי גדולים בשוק. אחרינו היה עוד מפעל, שהוקם בקיבוץ צרעה, ועוד אחד שפעל במגרש התערוכה בתל אביב. כולם נסגרו", הוא אומר.

מוטי מילרוד

גם ב"חרש אופן" העסקים הם כבר לא מה שהיו פעם. "בשיא שלנו ייצרנו 600 אופניים בחודש. היום אני מייצר שישה בחודש. אבל אני פה להנאתי", מודה אשר.

בשיאו, העסיק המפעל 50 עובדים. כשהחל אשר לעבוד בו, היה הצעיר מבין העובדים. על התואר הזה הוא מצליח לשמור גם היום, יותר מ–50 שנה אחרי, כשתחת ניהולו פועל אחד — חיים מוסקובסקי, בן 88. "לפני כמה שנים היה לי עוד עובד, אבל בגיל 73 הוא החליט שמספיק לו", מוסיף אשר.

הרבה ישראלים זוכרים לחיוב את האופניים שיוצרו ב"חרש אופן", אבל שלושת ילדיו ושמונת נכדיו של אשר כבר לא יזכו לאופניים חדשים מסבא. "כולם מייבאים מסין בפרוטות, אז אני לא עושה יותר אופניים של שני גלגלים. אני מייצר רק אופניים לעבודה, לא אופניים רגילים", אומר אשר. הוא מצביע על המלה האחרונה בתחום: ריקשה. מתברר, כי לתלת־אופן הזה יש ביקוש במקומות שונים, בהם בתי חולים, בתי קברות, שדות תעופה ומפעלים גדולים.

עד מתי ימשיך לעבוד? כל עוד יתאפשר לו. "אני לא דואג לבריאות, אם אדאג - אהיה חולה מזה", הוא אומר. הרופא שלו, כך הוא מספר, אמר לו פעם שגם ניל ארמסטרונג — האדם הראשון על הירח — סבל מבעיות בלב, כמוהו. הרופא אמר לו שגם הוא יוכל להגיע לירח, "אבל לא מעבר".

מוטי מילרוד

שניהם, אשר וחיים, פולנים במקור. אשר נולד ב-1936 בלודז'. "אבי קנה בהרבה כסף ויזה להונדורס", סיפר כשנשאל איך שרדו בני משפחתו את המלחמה. בארץ עבד תחילה בבית החרושת לאטריות של אביו ובגיל 16.5 החל ללמוד בטכניון. סיפור חייו של מוסקובסקי קשה ועצוב משל אשר. 62 שנה הוא עובד במפעל האופניים — מאז שהשתחרר מהצבא. לפני כן עבר דרך ייסורים. הוא נולד ב-1927 בעיירה מייכוב בפולין, ליד קרקוב. כשהגרמנים פלשו למולדתו הוא נשלח למחנות. הרשימה הארוכה של מחנות בהם שהה כללה גם את בוכנוולד ופלשוב הידועים לשמצה. בסוף עלה בידו לברוח ליער ולהסתתר על עץ. "אכלתי תפוחי אדמה שמשמשים מאכל לחזירים", סיפר. אביו, אמו, אחותו ואחיו נרצחו. לארץ עלה לבד. "אני נהנה מהעבודה. היא נותנת לי סיפוק. יש לי למה לקום בבוקר. יש לי לאן ללכת", הוא אומר. אבל הגיל כבר נותן את אותותיו. "ההליכה קשה לי, אז אני עובד בישיבה", הוא מספר בשעה שהוא עוסק בהרכבת גלגלים.

לא כל מי שממשיך לעבוד גם כסב לנכדים ולנינים חייב לצאת לרחוב. יש כאלה, כמו החייט סמי שמיל מתל אביב, שעובדים מהבית. שמיל, שהחודש חגג 90 עם הולדת הנינה הטרייה — והראשונה — ניצן, עובד "כמה שעות בשבוע. לא הרבה". את שמו קנה בשל מומחיותו בתפירת חליפות לגברים. רשימת לקוחותיו כוללת שני שרי אוצר לשעבר — בייגה שוחט ויצחק מודעי. ב-25 השנים האחרונות נוסף לשמיל עוד לקוח מכובד: איש העסקים מיקי פדרמן. בסלון ביתו ניצבת העבודה האחרונה שלו: חליפה שהזמין ממנו רב, שאת שמו הוא מסרב להסגיר.

לתפירה התגלגל שמיל בגלל נסיבות חיים לא פשוטות. הוא נולד ב-1925 בעיר בוטושאן ברומניה. "רציתי ללמוד. גמרתי ארבע כיתות עם ציון עשר פלוס, אבל לא היה כסף והזמנים לא היו טובים בשביל היהודים אז אבא שלי שלח אותי לחייט ואמר לי ללמוד להיות כמוהו", הוא מספר. כך, בגיל 10, החל ללמוד מקצוע. במלחמת העולם השנייה הועסק בעבודות פרך עבור הצבא הרומני. כתופר, כמובן.

אחרי המלחמה עבד כתופר עבור נשים — "פחות עבודה ויותר כסף מגברים", לדבריו. "אין חוכמות בחיים. הרצון עושה את בעל המקצוע", הוא אומר ומצטט ביטוי ברומנית. ב-1959 אושרה בקשתו לעלות לישראל, והוא עבר לארץ עם אשתו ובנם הקטן. כאן הכשיר את עצמו במלאכת תפירת חליפות לגברים. שמונה שנים עבד כשכיר ברשת האופנה "א.ב.ג", עד שהפך לעצמאי. "היו לי הזמנות מאמריקה ומגרמניה. בכלל, היו פה חייטים נהדרים. אבל זה נעלם", הוא אומר.

על השאלה למה הוא ממשיך לעבוד גם בגיל 90, הוא משיב: "כל עוד הראש יעבוד והידיים יעבדו — אני אמשיך לעשות. ככה אני מרגיש בן אדם. כשאתה שם יד על העבודה, זה צריך להיות פיקס", הוא אומר.

בקצה אחר של תל אביב גרה ועובדת אלה ליפנובסקי, בת 97. גם לה, כמו לשמיל, יש מכונת תפירה אמריקאית מתוצרת "זינגר", שבייצורה החלו עוד באמצע המאה ה–19. בתה, רחל, מספרת כי חייטים הם עם שמאריך ימים. את מלאכת התפירה למדה ליפנובסקי בווילנה, אחרי שעזבה את התיכון הריאלי. יומיים לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה וברית המועצות היא נישאה לאהרן אהרונוביץ'. היא יצאה עמו ליערות, שם היו לפרטיזנים. "הכרנו את אבא קובנר. הוא היה חבר שלנו ממש", היא מספרת. אהרונוביץ' נהרג ב-1944. ליפנובסקי שרדה את המלחמה, אך גורלה של משפחתה לא שפר עליה. אמה ושתי אחיותיה נרצחו בשואה. אח נוסף נהרג בתאונת דרכים ואחות נוספת נרצחה בדרום אפריקה, על רקע פלילי.

מוטי מילרוד

ליפנובסקי עבדה כתופרת בגרמניה, עד שב-1949 עלתה לארץ והקימה כאן משפחה חדשה והחלה להציע שירותי תפירה. "היו לי ידיים טובות. כולם באו אלי", היא אומרת. בגרמניה, כך היא נזכרת, "אפילו לקחתי בחורה שעזרה לי לעבוד". גם היום, בגיל 97, היא ממשיכה לעבוד. בימים אלה היא עסוקה בפרויקט חדש. איש צעיר בן 70 הזמין ממנה כובע "כמו של הפלמ"ח". לפני כן תפרה תיק מקורדרוי ובין לבין היא עסוקה בתיקונים. בימים רעים היא מתלוננת שקשה לה להשחיל את החוט, אך זה לא מונע ממנה לתפור גם לעצמה בשעות הפנאי. "הרי הפולנים לא זורקים כלום. את החולצה שהיא לובשת עכשיו היא תפרה מצעיף", אומרת בתה. לצדה, יש לליפנובסקי בת נוספת, שני נכדים ושני נינים.

"אני תופרת, רוקמת וסורגת. הכל כמו שהייתי, חוץ מהרגל ומהברך", היא אומרת. "אני מוכרחה לעבוד. בלי עבודה הראש מתמוטט. בעבודה שוכחים הכל. ואני כבר שכחתי הרבה הרבה דברים. אבל אני מוכרחה לעבוד. בלי עבודה אני הרוגה לגמרי".

את חיים פוזנר, קרוב משפחתו של מישו מהגריל הרומני, פגשנו בשבוע שעבר בחדר המכונות של המנהרה התת-קרקעית החדשה שנבנית ליד הקריה בתל אביב. פוזנר, מפקח מערכות אלקטרומכניות בן 82, לא התרגש מהחום הנורא ששרר בחדר. "יש לי ניסיון", הוא אומר, ומספר על 42 שנים בהן עבד ב"אלקטרה". ניסיון הוא מילת המפתח בלקסיקון של פוזנר. "יכול להיות שעובדים צעירים יותר יגיעו לפני במדרגות, אבל כשהם יגיעו למעלה הם לא יידעו מה לעשות שם. ואז הם מחכים שאני לאט-לאט אגיע, ואגיד להם איך ומה לעשות", הוא אומר.

מאז יצא לפנסיה בגיל 65, עובד פוזנר כעצמאי בתחום הפיקוח על מערכות אלקטרומכניות. "לשבת בבית? אין לי מה לעשות שם. עוד פעם ללכת לפרלמנט? אני אוהב לעבוד. אדם שלא עובד, למעשה, מקצר את החיים שלו. לי יש בבוקר מטרה", הוא אומר. "הרבה חברים שלי נמצאים כבר בבית אבות. וגם שם — במחלקה סיעודית. אני מעדיף ללכת לעבודה מללכת לשירותים".

מוטי מילרוד

לחברות הישראליות הוא ממליץ לאמץ את המושג "גדולי התורה", כדבריו, ולהמשיך להעסיק את זקני החברה גם אחרי הפנסיה. "לאנשים האלה יש את הניסיון. אם יש בעיה — הם האנשים שיפתרו אותה", הוא אומר.

יוסקה פינקוס, שמבוגר מפוזנר בחמש שנים, יודע איך לפתור בעיות. כוס בירה בשעת בוקר מוקדמת היא חלק מהמתכון. גם מקטרת וכובע מעוטר בסיכות ובאותות כבוד תורמים לדמותו הציורית. בגיל 87, מדי בוקר הוא עדיין נכנס למכונית ונוסע לעבודה בפאב "העוגן" בחיפה. הפאב המיתולוגי נוסד ב-1942, כשפינקוס היה עסוק בהישרדות בשואה.

הוא נולד בבנדין שבפולין. "בספטמבר 1939 המורה אמרה שהיום ליהודים אין בית ספר", הוא נזכר. "שאלתי למה, והיא אמרה לי 'לך הביתה' וזהו". כשהנאצים ריכזו את היהודים, פינקוס ראה את שכניו הפולנים מריעים על כך שמרביצים ליהודים. "הם שמחו, ואמרו שעכשיו תהיה להם מדינה נקייה", הוא מספר.

פינקוס שרד את אושוויץ ואחרי המלחמה גילה כישורים קולינריים ויצר הישרדותי מרשים. כך הפך לטבח באוניות, בהן "תיאודור הרצל", "קוממיות", "עצמאות", "נגבה", ו"פאטרייה". הלהיט שלו היה גפילטע-פיש, שהגיש לנוסעי המחלקה הראשונה בהפלגות באוקיינוס. בשנות ה-60, אחרי שהפליג בין רוטרדם, הוואנה, הונג קונג, בנגקוק, ריו דה ז’ניירו וניו יורק — במסע הרפתקאות שראוי להיות מונצח בספר או בסרט — הוא נאלץ להתמסר למקום אחד, בפקודת אשתו. הפתרון היה לקנות פאב. מאז הוא שם, מגיש בירה ליורדי ים.

מדי בוקר בשעה שבע הוא מגיע לפאב, שקירותיו מעוטרים בפיסות היסטוריה ארכיוניות שראויות להימסר באחד הימים למוזיאון. שאר העובדים מגיעים רק שעתיים אחריו. "בבוקר אני שומע מוזיקה קלאסית. אני לא רוצה לשמוע את כל הבוג'רס", הוא אומר. אולם לאחר מכן מתחלפת המוסיקה בצלילים עכשוויים יותר. "אני אוהב את זה וחי מזה", הוא אומר כשנשאל על ההחלטה להמשיך לעבוד גם בגילו. את המטפלת ששלחו לו מהביטוח הלאומי הוא שחרר לביתה. "אמרתי לה שרק אדוני עוזר לי — אני לא צריך שירימו אותי".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיכום כותרות הבוקר אצלכם במייל מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות