הבונים החופשיים: הישראלים שעצמאות בשבילם זה לבנות, לא לקנות - חינוך וחברה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבונים החופשיים: הישראלים שעצמאות בשבילם זה לבנות, לא לקנות

לכתבה

יאכטה עם מנוע של קומביין, בריכת שחייה בתוך מכונית ישנה, בית מבוץ, צעצועים מגרוטאות ודאודורנט מסודה לשתייה. חמישה ישראלים מספרים על מעשה ידיהם הלא קונבנציונלי

21תגובות

פה בארץ חמדת אבות קם זן חדש של חלוצים. יישוב הארץ לא מעסיק אותם, הפרחת השממה לא מטרידה אותם. מצדם, שבן גוריון ימשיך לעמוד על הראש. החלוצים החדשים, כמו קודמיהם, ניחנו ביכולת אלתור והם לוקחים את גורלם בידיהם. מי שחשקה נפשו בבית, סירה או אופניים — לא קונה או מזמין, הוא בונה בעצמו. חוסר ידע וניסיון לא ירתיעו אותו, משפחה מפקפקת לא תחליש אותו. וחומרי הגלם? את אלה ניתן למצוא בכל מקום, גם בפח האשפה השכונתי. לכבוד יום העצמאות חמישה חלוצים ישראלים סיפרו על מעשי ידיהם ועל הקשר, שקיים עדיין, בין יצירה לחיי חופש ודרור, כמאמר השיר.

"אני בונה כי אני עצלן"

אילן שרמן. בנה, בין השאר, אופני במבוק, קרוואן טיולים ובריכה. "לקנות זה לא על הפרק"
דודו בכר

אילן שרמן, בן 41 מרמת גן, 
מהנדס בתעשייה האווירית.
 בנה: אופני במבוק, בריכה ומתקני 
שעשועים לילדים וקרוואן טיולים

חצר ביתו של אילן שרמן ברמת גן עלולה להיראות כמגרש גרוטאות: חלקי אופנוע מפורקים מפוזרים בה, טוסטוס ישן ממתין לשיפוץ, עמדת עבודה עם רתכת, מסור ומלחציים לצד ערימות של חלקי חילוף מאובקים. אבל בשביל שרמן זה מחסן אוצרות, ובכל חלק יש פוטנציאל לשיפוץ, בנייה, ריתוך, פירוק ושינוי ייעוד.

בחצר של שרמן, מהנדס בתעשייה האווירית, לצד הגרוטאות, חונה צי כלי רכב שעבר תחת ידו: טנדר ישן (המכונה "הצימר") שופץ כדי לשמש קרוואן לטיולים: הספסל האחורי בו נפתח למיטה זוגית, על הגג ניתן להציב מכל מים למקלחת, והספסל הקדמי הוצא כדי שיהיה מרחב משחק מרופד בדשא מלאכותי לילדים. רכב משפחתי רוקן ממושביו, גגו נוסר, שמשותיו הוסרו ובחלל הפנימי בנה שרמן בריכת שחייה לילדיו. תחת מכסה המנוע הוא הציב מנגל — רק לפתוח ולנפנף.

בקדמת החצר חונה ג'יפ משופץ בן עשרות שנים. בסוף השבוע השתמש בו שרמן לטיול אתגרי. לידו ממתינה לתורה מכונית חיפושית ישנה. בחלקה השני של החצר, המיועד לילדיו, שרמן בנה טרמפולינה, בית עץ, ארגז חול וזוּלה תחת כיפה גיאודזית. לעצמו הוא בנה גם אופניים מבמבוק ואלומיניום. הוא תכנן אותם כך שאפשר להרכיב ולפרק אותם בקלות. איך יש לו כוח לכל זה? "אני בונה דברים כי אני עצלן", אומר שרמן. "יותר קל לי לבנות דברים שאחרי זה מעסיקים את הילדים, כי הם פחות משגעים את השכל. זו השקעה מבחינתי, וזה מחזיר את עצמו.

"לקנות זה לא על הפרק", הוא מספר. עבור שרמן מדובר בעניין משפחתי. סבו, בן 101, בנה ותיקן מכונות תפירה ובית המלאכה שלו היה מגרש המשחקים של ילדותו. "זה היה מרחב מסוכן לילדים, אבל מאוד יצירתי, מלא כלי עבודה. זמן האיכות שלנו עם עצמנו היה ביצירה ובבנייה". לדבריו, "תמיד כשאמרו לסבא 'זרוק דברים', הוא חזר על המשפט: 'זה לא זבל, זה חומר גלם', ותמיד כשאני חושב לזרוק משהו, אני נזכר בו".

הבנייה העצמית מאפשרת לו, לדבריו, לעצב את חפציו כראות עיניו: "יש לי עצמאות לבנות איך שאני רוצה, מה שאני רוצה, בצורה שאני רוצה. אני גם מאוד אוהב את הפונקציונליות בדברים שאני משפץ. הם מאפשרים לי לטייל בארץ ולהשקיע בתחביבים". זה לא תמיד זול יותר, אבל הוא נהנה. איך הוא מוצא זמן? "אני משתדל לא לראות טלוויזיה".

"במשפחה שלי בטוחים שאני משוגע"

ניר בוים והיאכטה שבנה בעצמו, עם מנוע של קומביין. "למה לבנות דגם? אפשר את הדבר האמיתי"
דודו בכר

ניר בוים, בן 56 מקרית אתא,
 מורה בבית הספר לקציני ים בעכו
 בנה: יאכטה

אחרי 35 שנות הוראה בבית הספר לקציני ים בעכו, ניר בוים, בן 56 מקרית אתא, הגשים את חלומו לבנות לעצמו יאכטה. לפני כחודש, אחרי חמש שנים של עבודה בשבתות, בחגים ובכל רגע פנוי, השיק בוים את הספינה שבנה. לפני כשבועיים יצא לשיט בקפריסין ובסוף השבוע האחרון עמל על שיפוץ מנוע הקומביין הישן שהתקין בה.

הכל התחיל כשחבר הזמין אותו לראות דגם ספינה שבנה. בוים התרשם ואמר לו: "אבל למה דגם? בוא נבנה את הדבר האמיתי". ביחד עם חברו ועם אחיו, שכר בוים מבנה תעשייתי שישמש כמספנה. לפני תחילת העבודות תלה על אחד מקירותיו ציטוט המיוחס למחבר "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט אכזופרי: "איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי, ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים להכין תוכניות ולבנות ספינה". המשפט הזה עמד לנגד עיניו כהשראה מדי יום.

"מבחינתי, ספינות זה דרך חיים", הוא אומר. "נולדתי בקרית ים, על חוף הים, ומאז ים זורם בעורקי, מלח. כתלמיד בבית הספר לקציני ים בעכו תמיד חלמתי שיבוא יום ותהיה לי ספינה משלי. אחרי 26 שנים שאני מפליג רק עם בני נוער, הבנתי שאו־טו־טו מגיע הזמן לתת לחבר'ה צעירים את המקום ולהגשים את החלום הפרטי שלי".

איך זה נעשה? "בנינו הכל מאפס", הוא מספר, "כמובן שפה ושם נעזרנו באנשי מקצוע — חבר עזר בתחום החשמל, היה לנו מהנדס מלווה לפרויקט וחבר נגר עזר לנו. אבל הכל פרי תכנון ועבודת כפיים שלנו: לנקות את רצפת הבטון במספנה, להביא עצים במשאית, לנסר ולבנות ולעשות פיברגלאס ובידודים וציפויים ומערכות מים וחשמל ומנועים.

"החלטנו לעשות את זה באיזי", הוא משחזר. בסופו של דבר, לדבריו, הבנייה עלתה כמה מאות אלפי דולרים, כ–75% ממחירה בשוק של יאכטה דומה. ביאכטה יש חמש קבינות זוגיות, מטבח, סלון ו–70 מ"ר סיפון לשיזוף. בהפסקה מהעבודה על המנוע ישבו הוא וחבריו בסיפון העליון ונהנו מהרוח ומבירה וגבינה. במשפחתו, אומר בוים, "לא חושבים שאני משוגע — הם בטוחים שאני משוגע. לדעתי הם היו סקפטיים אם נצליח לעשות ספינה ברמה של יאכטה. אני חושב שהם מרוצים".

בוים מקווה לצאת בקרוב לפנסיה ולהפוך את היאכטה לעסק תיירותי: "זה המון סיפוק וגאווה מצד אחד, ומצד אחר, גם התלבטות בשאלה מה עשיתי עד היום. אני מקווה שבשליש השלישי של חיי אני אוכל להסתכל אחורה וליהנות".

"עבדתי עם דף הוראות כמו באיקאה"

ראם הראובני ובנו בבית שבנה בעצמו מקש ובוץ בקיבוץ חוקוק. "הקש נלקח משדה מול הבית והאדמה החרסיתית מהשטח עצמו"
דודו בכר

ראם הראובני, בן 47 מקיבוץ חוקוק, מורה יוגה למורים ומוסיקאי בנה: בית

אנשים שבאו לאחרונה להתארח בביתו של ראם הראובני בקיבוץ חוקוק אמרו לו שנוכחותו מורגשת בין הקירות. את ביתו בנה הראובני בעצמו מחומרים טבעיים: "החלום היה להביא את עצמך לבית, שגם כשאתה לא שם, ירגישו אותך. זה לא מגלומניה — יש משהו כייפי בזה", הוא מסביר.

הראובני, מנחה קורסי יוגה למורים ומוסיקאי, חלם זמן רב לבנות לעצמו בית. "לא נראה לי שחשבתי פעם למה", הוא אומר, כמעט מופתע מעצמו. את קירות הבית הוא בנה מקש־קל — עירוב של קש ובוץ: "הקש נלקח משדה מול הבית והאדמה החרסיתית משטח האדמה עצמו". בחירת חומר הבנייה צמצמה מאליה את מספר אנשי המקצוע שניתן היה להיעזר בהם: "יש כמה מומחים לחומרים האלה בארץ, אבל את לא יכולה לקחת בנאי רגיל ולהגיד לו: 'תעשה לי'".

איך מעזים לבנות בית ללא רקע בבניין? "זה מסתכם בשני דברים", הוא אומר, "תעוזה וטיפשות, וכנראה ניחנתי בשני מביניהם". עם זאת, לדבריו, "לא צריך להיות גאון בשביל לבנות בית". את התהליך ליווה אדריכל והראובני מסכם: "זה קצת כמו לקבל את הדף שמצורף לבניית ארונית מאיקאה — מקבלים הרבה דפים כאלה ומתחילים לבנות. את השלד, מעץ, בניתי עם חבר טוב שהוא נגר. הוא לא בנה מעולם בית, אבל יש לו ידע בעץ. את הקירות בניתי בעצמי ונעזרתי בחברים, כי זה היה החלק הכי מאתגר, היינו 12–10 שעבדו יחד במשך כשלושה שבועות".

הבנייה כולה נמשכה שנה, שבמהלכה לקח הראובני חופש מעבודתו בסטודיו ליוגה שהיה בבעלותו בתל אביב. המימון התאפשר בזכות מכירת נכס משפחתי בתל אביב. העלות הסופית של הבית לדבריו, היתה 800–700 אלף שקלים, לעומת כמיליון שקלים שהיה עולה, לדבריו, בית דומה. דווקא סיום הבנייה, לדבריו, היה חוויה קשה: "כמו שיש דיכאון אחרי לידה, היה לי דיכאון אחרי בנייה. אחרי הלילה הראשון בבית קמנו בבוקר ולא רציתי לפקוח את העיניים, כי ידעתי שאני הולך לקום איפה שעבדתי שנה והיה לי ממש קשה".

שלוש שנים עברו מאז. היום הוא מבלה שני בקרים בשבוע עם בנו הפעוט בבית, שקירותיו מכוסים בטיח אדמה בהיר ומעוטרים בנישות מקושטות. מרפסת דק רחבת ידיים צופה לנוף הגלילי, ובה מזרקת מים שפכפוכם משרה שלווה. הוא מלמד מורים ליוגה בסטודיו קרוב לבית ובמקביל עובד על דיסק. לדבריו, "אמרו לי לא מזמן: 'אתה עושה מה שאתה רוצה, כיף לך!', ופתאום קלטתי את זה".

"אני מורחת רק את מה שהייתי אוכלת"

נועה שכטר ותכשירי הקוסמטיקה שרקחה. "זו תחושת מסוגלות"
דודו בכר

נועה שכטר, בת 28 מתל אביב, מלמדת קליעת סלים מכינה: את מוצרי הקוסמטיקה שלה

בשנה וחצי האחרונות, נועה שכטר לא חפפה את שיערה בשמפו קנוי. שכטר מכינה את מוצרי הקוסמטיקה שלה בעצמה. על מדף עץ עמוס בדירתה בתל אביב ניתן למצוא בקבוקונים של שמנים אתריים ושאר תכשירים המשמשים אותה לייצורם.

"שנים אמרו לי לא לאכול מוצרי חלב, סוכר לבן, קמח לבן, ולא עשיתי את זה", היא מספרת. "בגיל 19 נפל לי האסימון שאני צריכה להפסיק לאכול מוצרי חלב. באותו זמן התחלתי לקרוא על תזונה ומה זה אורגני. גיליתי יותר את כל העניין של ניקוי רעלים מהתזונה ולא לשים על העור מה שלא הייתי אוכלת, כי זה נספג בצורה דומה".

המוצר הראשון שהכינה, על פי מתכון שמצאה באינטרנט, היה דאודורנט: "הכנתי אותו מסודה לשתייה, חברים שלי נורא התלהבו", היא סיפרה. לפני שלוש שנים עברה לגור בקומונת "עץ בעיר", הפועלת לקידום אקולוגיה עירונית, ומאז למדה לרקוח מוצרים נוספים. במקום שמפו היא מכינה שטיפה מחומץ, מים והידרוסול (תוצר לוואי של ייצור שמנים אתריים), הסבון שלה עשוי על בסיס שמן זית והדאודורנט מסודה לשתייה, שמן קוקוס או חמאת קקאו ושמנים אתריים. בקרוב היא מתכוונת ללמוד להכין לעצמה גם משחת שיניים.

"לקנות זה יותר יקר", היא מסבירה, "אני גם אוהבת לדעת מה יש באוכל שלי ובדברים שאני מורחת על הגוף". לדבריה, במוצרים הקוסמטיים יש חומרים שמקורם בתעשיית הנפט. "אני רוצה כמה שפחות נפט בגוף שלי, וכמה שפחות לתרום לתעשייה ולזיהום בעולם. ויש גם העניין של התיווך — אם לא להשתמש במשהו שאני הכנתי, אז במה שמי שאני מכירה הכינה, ולא לתמוך במישהו שמזהם את העולם ולא משלם מספיק לעובדים שלו". את חומרי הגלם היא קונה מספקים שהיא מכירה, אך מודה ש"זה לא לגמרי אפשרי להימנע מהתעשייה. נגיד, סודה לשתייה זה מוצר תעשייתי". הכנת המוצרים, היא אומרת, מעניקה לה תחושת עצמאות: "אני לא תלויה באחרים, זו תחושת מסוגלות". מלבד המוצרים הקוסמטיים, שכטר מתפרנסת מלימוד בסדנאות לקליעת סלים, ואת המתעניינים בהכנת מוצרים קוסמטיים היא מזמינה לחפש מתכונים באינטרנט. "אני חושבת שזה מגניב לנסות. יש מתכונים מאוד פשוטים שאפשר לעשות בבית".

"אוסף חומר גלם לצעצועים בזבל"

אסף צ'רטקוף עם הצעצועים שהכין לבנו. "לקנות אומר שילד סיני קיבל על הצעצוע חלקיק דולר"
דודו בכר

אסף צ'רטקוף, בן 33 מקרית טבעון, מרכז בית מלאכה קהילתי בנה: צעצועים לילדיו

ליום הולדתו השלישי קיבל בנו של אסף צ'רטקוף מעין ערכת לגו משודרגת — לא את לבני הפלסטיק המוכרות מדנמרק, אלא קוביות עץ צבעוניות המתחברות זו לזו, מעשה ידי אביו. צ'רטקוף יצר לבנו צעצועים רבים: חיות עץ על גלגלים, רכבת, פאזלים ועכשיו, הוא אומר, "אני עובד על הפרויקט הגדול הבא: פינת עבודה לילדים, עם שולחן נגרות, מלחציים, לוח כלים ומגירות".

למה זה טוב? "אפשר לתכנן את הצעצוע, לבנות וללמוד מזה יחד", הוא מסביר. "יש משהו מספק בידיעה שבכוחך לספק את צורכי הילד שלך בעצמך, וגם לראות אותו משחק בצעצוע".

צ'רטקוף מעדיף להימנע ככל האפשר מקניית צעצועים: "לקנות צעצוע מפלסטיק אומר בדרך כלל, שילד סיני הזיע עליו וקיבל חלקיק דולר". גם החומרים שמהם עשויים הצעצועים הם שיקול: "אני יותר אוהב לייצר מחומרים שאני מוצא, אבל לא תמיד זה אפשרי. כשעולה הצורך, אני חושב ממה אני מייצר צעצוע ולא איך אני קונה אותו".

בנייה עצמית היא חלק משמעותי בחייו, ולא רק צעצועים. צ'רטקוף גם בנה מיטת תינוק, ארונות ומדפים, תלת אופן, ספה, שירותי קומפוסט, מערכת חשמל סולארית, ובימים אלה הוא בהליכי תכנון לבניית בית בטבעון. תחביבו הביא אותו לפתוח בטבעון בית מלאכה קהילתי לקיימוּת, המאפשר לתושבים לבנות מה שירצו תוך שימוש שיתופי בכלי העבודה ובחומרי הגלם שהם אוספים. לשם כך נוסע צ'רטקוף דרך קבע בטבעון עם תא מטען ריק וגגון פנוי, מוכן להציל כל דבר שנזרק ויכול לשמש לבנייה.

"הסדנה מספקת לאנשים את הכלים לעשות מה שאני עושה עם הצעצועים — לקחת רעיון וחומרי גלם מוצלים, ולהשמיש אותם", הוא אומר. "בו־זמנית אנחנו אוספים פסולת מהרחוב וכך מקטינים את כמות הפסולת במטמנות". היכולת לבנות כל דבר תורמת, לדבריו, לתחושת העצמאות: "כשאני יודע שאני יכול לראות ערמה של דברים חסרי ערך ולעשות מהם משהו בעל ערך, אני יכול לחשוב על עצמי כאדם עצמאי כלכלית, אני יכול לייצר לעצמי דברים ואפילו לייצר פרנסה בעזרתם. העשיה הזו מאפשרת להרגיש שיש לך כוח בידיים וגם שיש לך משמעות".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיכום כותרות הבוקר אצלכם במייל מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות