שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"קראו לי בוגד המון פעמים. אני בחברה נהדרת": דרכו הפוליטית של עמוס עוז

עוז התריע שהכיבוש משחית כבר ב-67', קרא לנוער הגבעות "ניאו-נאצים" ולכהניסטים "כת משיחית אכזרית". הוא עורר תרעומת כששלח לברגותי עותק מספרו, כשהחרים אירועים של שגרירויות ישראל בחו"ל וכשתרם לשוברים שתיקה. אל מול הביקורת, הוא חזר על כך שהוא אוהב את ישראל, "גם כשאני לא יכול לסבול אותה"

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמוס עוז, ב-2012
עמוס עוז, ב-2012צילום: אילן אסייג

ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה עמוס עוז בין הראשונים שהזהירו מעוולות הכיבוש, והתריעו משליטה ממושכת של ישראל על העם הפלסטיני. "גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית. גם כיבוש נאור והומני וליברלי הוא כיבוש", כתב עוז, שהיה אז בן 28. "אני חרד לטיב הזרעים שנזרע בעתיד הקרוב בלבם של הנכבשים. יותר מכך חרד אני לזרע שנטמן בלב הכובשים".

אל מול קולות האופוריה שהתרבו אז, הציג עוז משנה פוליטית-מדינית סדורה מסוג אחר. "אין לנו מרחב מחיה בגדה המערבית של הירדן, משום שהיא מאוכלסת באומה היושבת על אדמתה, הגם שהיא עתה אומה אויבת שהובסה במלחמה", כתב. "שום אדמיניסטרציה לא החזיקה מעמד לאורך ימים בשום מקום ללא שיתוף פעולה חופשי מצד התושבים. כיבוש הוא מצב ארעי, תמיד... אפילו כובשים אשר הרחיקו לכת בדרכי דיכוי ישבו ברוב המקומות וברוב הזמנים על קוצים ועקרבים עד שנעקרו", הוסיף.

עוז באירוע של מרצ בראשון לציון, ב-2015. בשנת 2003 עבר לתמוך במפלגה ובהמשך אף מוקם במקום סמלי ברשימתה
עוז באירוע של מרצ בראשון לציון, ב-2015. בשנת 2003 עבר לתמוך במפלגה ובהמשך אף מוקם במקום סמלי ברשימתהצילום: מוטי מילרוד

עוז הבין כי הכיבוש עשוי להיות ממושך. "עלינו לומר ליושבי מחוזות הכיבוש דברים פשוטים וברורים: איננו חומדים את אדמתכם, לא באנו לייהד אתכם. נשב כאן עד להסדר שלום. שנה, עשור או דור... אנו נידונים עתה לשלוט על אנשים שאינם רוצים בנו. נידונים ולא עליזים ומתרוננים. ככל שיקצר הכיבוש, כן ייטב לנו". את נעמי שמר תקף אז על כי כתבה ב"ירושלים של זהב" את השורה: "כיכר השוק ריקה", בשעה שהיתה מלאה בערבים.

מאז, במשך למעלה מחצי מאה ברציפות, השקיע הסופר הישראלי המצליח חלק ניכר מזמנו בנושאים פוליטיים, והרבה להשמיע את דעותיו בפומבי, בארץ ובחו"ל, לנסות לשכנע אחרים בצדקת דרכו ולהשפיע על קובעי מדיניות. "תמיד היתה לי סוג של מחויבות ציבורית, צורך להיות מעורב", אמר עוז בראיון לסרט "עמוס עוז - היישר לתוך השמש הקיצית"."אני לא בטוח שאני יודע להסביר את הצורך הזה, אבל זו איזו תחושה של אחריות ציבורית או אחריות חברתית, שאומרת שאם יש לי עט ומלה, אני צריך להשתמש בהם כדי להביע את דעתי".

עוז מקבל את פרס אסטוריאס בספרד מידי יורש העצר פליפה, ב-2007
עוז מקבל את פרס אסטוריאס בספרד מידי יורש העצר פליפה, ב-2007צילום: REUTERS

לא אחת פעילותו והתבטאויותיו משכו אש - הן מימין, שראה בו את האדמו"ר המתנשא והמרוחק של השמאל, והן בשמאל - שכעס על הדיאלוג שניהל עם הימין ולא סלח לו על כי הצהיר שמפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי.

א"ב יהושע כתב כי עוז כותב בשני עטים שונים, אחד מיועד לספרות והשני למאמרים פוליטיים ואידיאולוגיים. עיון בארכיונים של מערכות העיתונים מגלה, כי העט השני זכה לבמות רבות ומגוונות - החל ממכתבים למערכת, כמו אלה ששלח כאחד האדם ל"הארץ", דרך מאמרים ארוכים ומנומקים יותר, שפירסם מעל דפי העיתון וכלה בנאומים כתובים היטב, שהקריא בעצרות ובאירועים, דוגמת הלווייתו של שמעון פרס.

עוז גדל במשפחה של חירותניקים. בתחילת שנות ה-60 פעל נגד הריכוזיות של בן גוריון, ובשנות ה-70 היה מדובריה של "שלום עכשיו". כשבגר היה מזוהה עם מפלגת העבודה. הוא היה מקורב לשמעון פרס וגם ליצחק רבין, אך העיד כי לא הצביע להם מעולם. מ-1967 קרא לנסיגה מהשטחים, וב-1993 היה מהראשונים לברך על הסכם אוסלו. עשור לאחר מכן היה ממנסחי יוזמת ז'נבה. ב-2003 עבר לתמוך במרצ, ובהמשך אף מוקם במקום סמלי ברשימתה.

לעתים עורר פרובוקציה כשבחר במכוון להשתמש במילים קשות או לנקוט בצעדים שנויים במחלוקת. כך היה ב-1989, כשבנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בכיכר מלכי ישראל בתל אביב תקף את המחתרת היהודית והכהניסטים וכינה אותם "כת קטנה, משיחית, אטומה ואכזרית, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים מטורף". מבקריו ראו בכך כתב אישום כלפי המתנחלים כולם.

ב-2010, מעל דפי "הארץ", כתב כי "חמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון", ועורר ביקורת גם בשמאל. הוא הסביר, כי אי אפשר לנצח את חמאס בכוח, משום שמעולם לא נוצח רעיון בכוח, "לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת". הפתרון, לדבריו, היה להסכים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים המזרחית.

עוז מספיד את שמעון פרס, ב-2016. היה מקורב אליו, אך העיד שלא הצביע לו מעולם
עוז מספיד את שמעון פרס, ב-2016. היה מקורב אליו, אך העיד שלא הצביע לו מעולםצילום: אמיל סלמן

ב-2011 שלח למנהיג התנזים מרוואן ברגותי, הכלוא בישראל באשמת רצח וטרור, עותק מהספר "סיפור על אהבה וחושך", כולל הקדשה אישית. ב-2012 תרם פרס כספי שהוענק לו לארגון "שוברים שתיקה". "הם חושפים את הישראלים לעוולות של הכיבוש ולרעיון שהכיבוש משחית את הכובשים. רוב הישראלים אפילו לא מודעים למתרחש והתקשורת בקושי מכסה את הסיפורים הללו", אמר עוז. "יש לי כבוד גדול למה שהם עושים, ואני רואה בהם חשיבות מיוחדת".

ב-2014 אמר ש"נוער הגבעות" הם "ניאו-נאצים". "רצינו להיות עם ככל העמים, פיללנו שיהיה גנב עברי ותהיה זונה עברייה - יש גם קבוצות ניאו נאציות עבריות, זה שמן. אין שום דבר בעולם שהניאו-נאצים באירופה עושים ושהקבוצות האלה לא עושות פה", אמר אז. עוז הוסיף כי הוא איננו יכול לשמוע עוד את הכינוי "תג מחיר", "ועוד פחות מזה את הכינוי המיופייף 'נוער הגבעות'. הגיע הזמן שנסתכל במפלצת הזאת בעיניים - 'תג מחיר' ו'נוער הגבעות' הם כינויים מתוקים וסכריניים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה".

באותה שנה, במכתב למערכת "הארץ", בעקבות עימות בין מתנחלים לחיילי צה"ל, כתב עוז: "מן הראוי שהרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, ילך להתנחלות יצהר עוד היום עם דגל לבן גדול בידו, יודה בתבוסת צה"ל, ויודיע על נסיגת כל כוחותינו מהתנחלות יצהר ואולי מכל ההתנחלויות".

עוז עם חברו, הסופר דוד גרוסמן, ב-2003
עוז עם חברו, הסופר דוד גרוסמן, ב-2003צילום: אלכס ליבק

ב-2015 שוב עורר ביקורת, בקרב הימין, כשהודיע להוצאות הספרים כי הוא לא מעוניין להשתתף באירועים שייערכו לכבודו בשגרירויות ישראל בחו"ל. "בעקבות ההקצנה במדיניות הממשלה הנוכחית בתחומים שונים", נימק זאת, אך הבהיר כי הצעד שלו הוא "מחאה נגד הממשלה ולא נגד המדינה".

במשך עשורים רבים, שנים לפני שרבים דיברו על כך, עוז קרא להיפרדות לשתי מדינות. "נקודת המוצא הציונית שלי זה עשרות בשנים היא פשוטה: אנחנו לא לבד בארץ הזאת. אנחנו לא לבד בירושלים. גם לחבריי הפלסטינים אני אומר אותו דבר. אתם לא לבד בארץ הזאת. אין מנוס מלחלק את הבית הקטן הזה לשתי דירות עוד יותר קטנות. כן. בית דו-משפחתי", כתב ב-2015 ב"הארץ". "עד שלא נכיר, ישראלים ופלסטינים, במסקנות המתחייבות מן העובדה הפשוטה הזאת - נחיה כולנו במצב של מצור תמידי: עזה תחת מצור ישראלי. ישראל תחת מצור ערבי ובינלאומי", כתב בהקשר זה ב-2010.

באותו מאמר קרא עוז להכיר במגבלות הכוח - מוטיב ששב וחזר במאמרים לאורך השנים. "אומר כעת דבר שנוי במחלוקת: לפחות מאז מלחמת ששת הימים בשנת 1967, לא ניצחנו בשום מלחמה. גם לא במלחמת יום הכיפורים. מלחמה איננה משחק כדורסל, שבו מי שקולע יותר נקודות זוכה בגביע ובלחיצת יד. במלחמה, גם אם שרפנו יותר טנקים מאשר האויב, והפלנו יותר מטוסים, וכבשנו שטחי אויב, אין פירושו של דבר שניצחנו. המנצח במלחמה הוא מי שמשיג את מטרותיו, והמפסיד הוא מי שאינו משיג את מטרותיו".

עוז ונשיא המדינה ראובן ריבלין בבית הנשיא, ב-2016
עוז ונשיא המדינה ראובן ריבלין בבית הנשיא, ב-2016צילום: מארק ניימן / לע"מ

הוא הדגיש, שאינו מתנגד לכוח צבאי באופן עקרוני, שכן "כוחנו הצבאי עומד בלי הרף בינינו לבין חורבן והשמדה", אך טען כי בכוח צבאי אפשר רק למנוע אסון והשמדה, אבל לא לנצח במלחמות, "פשוט מפני שאין לנו שום מטרות שאפשר להשיגן בכוח צבאי".

לדבריו, "הרבה מאוד ישראלים, יותר מדי ישראלים, מאמינים - או ששוטפים את מוחם להאמין - שאם רק ניקח מקל גדול מאוד ונרביץ לערבים רק עוד מכה אחת, חזקה מאוד, הם ייבהלו ויניחו לנו פעם אחת ולתמיד והכל יהיה בסדר. כבר כמעט מאה שנה הערבים לא מניחים לנו, למרות המקל הגדול שלנו".

עוז לא כיוון את עטו רק נגד הימין ומפעל ההתנחלויות, אלא גם נגד השמאל הקיצוני, שלפעמים עצם את עיניו נוכח המציאות. "בניגוד לכמה מחבריי בשמאל היוני, אני לא יכול לערוב לכך שאם נצא בהסכם שלום מן השטחים הכל יהיה נפלא... אולי לא יזיק לשמאל היוני גם להשתתף קצת בפחד הזה. על שלום תמורת שטחים צריך להתווכח לא בלעג ולא בזלזול, אלא כאנשים המשקללים סכנה אחת מול סכנה שנייה", אמר.

אדריכלי יוזמת ז'נבה, עוז, חבר הכנסת לשעבר חיים אורון, דליה רבין וניצב בדימוס אליק רון, ב-2003
אדריכלי יוזמת ז'נבה, עוז, חבר הכנסת לשעבר חיים אורון, דליה רבין וניצב בדימוס אליק רון, ב-2003צילום: ניר כפרי

כך, בניגוד לרבים מחבריו בשמאל, ב-2008, בתחילת מבצע "עופרת יצוקה", תמך עוז בפעולות צה"ל בעזה והאשים את חמאס באחריות להתלקחות, אך קרא לישראל לחפש הפסקת אש. הוא גם שלל את זכות השיבה של הפלסטינים, אך טען כי אין בכך סתירה לזכותם להגדרה עצמית.

עוז לא נטה לכיוון קיצוני יותר, דוגמת זה של "ברית שלום" או "הפעולה השמית", ואמר כי "לא יועילו כיסויי אחווה נאצלים" מהסוג לו הטיפו שתי אלה. הוא תקף את השמאל הלא-ציוני והדגיש את ציונותו-שלו. "הרעיון של מדינה דו-לאומית, שאנחנו שומעים אותו עכשיו גם מן השמאל הקיצוני וגם מן הימין הסהרורי, הוא בעיני בדיחה עצובה. אי אפשר לצפות מישראלים ופלסטינים, אחרי מאה שנה של דם, דמעות ואסונות, לקפוץ פתאום יחד למיטה זוגית ולהתחיל בירח דבש.

"לא, אנחנו והפלסטינים לא יכולים להפוך מחר ל'משפחה אחת מאושרת'. אנחנו זקוקים לגט הוגן. כעבור זמן אולי יבואו שיתוף פעולה, שוק משותף, פדרציה. אבל בשלב הראשון הארץ חייבת להיות בית דו-משפחתי, מפני שאנחנו לא הולכים מכאן לשום מקום. אין לנו לאן. וגם הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. גם להם אין לאן. הקטטה בינינו לבין הפלסטינים ביסודה איננה מערבון הוליוודי של טובים נגד רעים, אלא טרגדיה של צדק מול צדק. צדק מול צדק, ולעתים קרובות, לצערי, אי-צדק מול אי-צדק".

עוז בצעירותו. מיד אחרי מלחמת ששת הימים ובהיותו בן 28, כתב כי "גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית"
עוז בצעירותו. מיד אחרי מלחמת ששת הימים ובהיותו בן 28, כתב כי "גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית"צילום: דניאל רוזנבלום סט

את המצב הגדיר "עניין של חיים ומוות למדינת ישראל". "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית - אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו", כתב.

בתגובה למבקריו מימין, שקראו לו בוגד, אמר עוז: "קראו לי בוגד המון פעמים בחיי. אני חושב שאני בחברה נהדרת - המון אנשים שהקדימו את זמנם הואשמו בבגידה על ידי מתנגדיהם". הוא חזר על כך שהוא אוהב את ישראל, "גם כאשר אני לא יכול לסבול אותה", ואמר: "אם נגזר עלי ליפול יום אחד ברחוב, אני רוצה ליפול ברחוב בישראל. לא בלונדון, לא בפריז, לא בברלין ולא בניו יורק. כאן ירימו אותי. כאשר שוב אעמוד על הרגליים, ודאי יהיו לא מעטים שירצו לראות אותי נופל, אבל אם שוב אפול, שוב ירימו אותי". לדבריו, "אני חרד מאוד לעתיד. אני מפחד מפני מדיניות הממשלה וגם מתבייש בה. ואני מפחד מפני הפנאטיות והאלימות ההולכות ונפוצות אצלנו וגם מתבייש בה. אבל טוב לי להיות ישראלי".

השנה, בנאום באוניברסיטת תל אביב, הוא השווה את יחסי ישראל והפלסטינים לפצע מדמם ומורעל כבר יותר ממאה שנים. "לא מרפאים פצע במקל. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח, שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם", אמר. "פצע צריך לרפא", ומתחילים בכך ש"קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים. לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח, ולא שפה של פעם לתמיד, ולא שפה שהם יחטפו ככה שהם לא ידעו מאיפה זה בא להם (...) שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך, כן, לאויב שלך, את המלים הפשוטות: אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין (...) אני יודע, גם לי כואב, בוא נחפש משהו. אלה מילים פשוטות, קלות (...) צריך להגיד אותן ולהגיד אותן כמו שצריך".

בראיון הטלוויזיוני האחרון, שהעניק לכתבת "כאן" אנטוניה ימין, לפני כחודשיים, אמר עוז כי הוא מפנה את הדרך לאחרים: "ברור לי לגמרי, שהבשורה לא צריכה לבוא עכשיו מפי זכר, אשכנזי פריווילגי וזקן, מהתקופה של הבלורית והתואר. בשורה צריכה לבוא מנשים ואנשים יותר צעירים עם רקע שונה מאוד משלי. אני כבר מדבר עשרות שנים, הגיע הזמן שידברו אחרים", אמר. כשנשאל על המוות, הוסיף: "אני רוצה לצאת מפה בהרגשה שכמה מהמילים שהשארתי אחריי היטיבו עם מישהו או הכבידו עם מישהו. הזיזו למישהו. אם אדע שחלק הזיז משהו למישהו, אני מסודר. יהיה לי מה להראות למעלה בכניסה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ