שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בציור שתלוי בביתה, טמון לקח חשוב שלמדה ציפורה סינגר מסיפור הישרדותה יוצא הדופן

היכרות עם חייל בוורמאכט שפינה גרמני שיכור מהספה בביתה הצילה את חייה של ציפורה בפעם הראשונה. כעבור שנה חייה ניצלו שוב, בזכות מהנדס גרמני שירה באוויר במקום בראשה. בגיל 96 יש לה שתי תובנות מרכזיות שחשוב לה להעביר לדורות הבאים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סינגר עם תמונה משפחתית מ-1936, בנתניה
ציפורה סינגר עם הציור ששלחה לה אשתו של החייל הגרמני קלאוס הימלשטוס
אסף  דניאלי
אסף דניאלי

קשה להחליט מהיכן להתחיל את הסיפור של ציפורה סינגר, שקורותיה במלחמת העולם השנייה הטביעו בה חותם בשלל הרגלים ומחוות, שזרים יתקשו לעתים להבין. היא נוהגת לפתוח את סיפורה בילדותה המאושרת לפני שהגיעו הנאצים. אך אפשר להתחיל בקלות גם מהחודשיים שבהם נחשבה למתה ומשפחתה ישבה עליה שבעה, לאחר שלא שבה לביתה מחורבות העיר שבה למדה; או משלל אירועים טרגיים ומכריעים, שבהם קיבלה החלטות אמיצות שאינן מתיישבות במאום עם דמותה עטורת השיבה וגופה הדק שמתקשה כבר ללכת. אבל ביום הזיכרון הזה, שבו ה"סטורי של אווה" מעורר דיון חיוני על הדרך שבה צריך לתווך את השואה לדור הצעיר, והעיסוק בלקחיה נדחק מעט הצדה, ייתכן שההתחלה נמצאת דווקא בציור קטן בשחור לבן שתלוי בביתה של ציפורה מזה 58 שנים, ואוצר בתוכו סיפור יוצא דופן ושתי תובנות שחשוב לה להעביר לדורות הבאים: "גם בתוך הרוע הטהור ביותר אפשר למצוא בני אדם, וחובתנו כיהודים לזכור זאת מול סבלם של עמים אחרים ואנשים בצרה".

הציור שצייר הימלשטוס ושלח לסינגר
הציור שתלוי בביתה של ציפורה "לפעמים הזיכרונות פותחים פצעים ישנים", נכתב במכתב מגרמניהצילום: אמיר לוי

שם האחראי למשכנה הנוכחי של התמונה היה קלאוס הימלשטוס, חייל בוורמאכט שנשלח לעיירת ילדותה איוויה שבפולין, אחרי שנכבשה על ידי הנאצים כשציפורה היתה בת 18. היכרותה עמו החלה כשהימלשטוס פינה חייל גרמני שיכור שנכנס לבית משפחתה ונשכב על הספה. לאחר ששוחחו מעט הציע לה לעבוד עבורו בניקיון, ולאחר מכן בחלוקת תרופות, שהתבצעה בבית של שכנים יהודים שעליו השתלטו. הוא סיפר לה שהוא ד"ר לכימיה שהצטרף למפלגה הנאצית כדי שיוכל למצוא עבודה ולפרנס את אשתו פרידל ושני ילדיהם. "פרידל לא תאמין כשאספר לה מה אנחנו עושים פה", אמר לה יותר מפעם אחת. המרפאה שבה שירת היתה למקום שבו רסיסי מידע התחברו אט־אט לתמונה מבעיתה על גורלם של היהודים תחת הכיבוש הנאצי. הימלשטוס, היחיד שידע שציפורה מבינה גרמנית, איפשר לה להמשיך להאזין ולאגור מידע, שיתגלה כרב ערך במסע ההינצלות שלה בשנים שיבואו. בטרם עזבה יחידתו אל החורף הרוסי, הוא אמר לה שאם הורגים את היהודים במקומות אחרים, יעשו זאת גם באיוויה. הוא ניגש איתה לז'נדרמריה (המשטרה הגרמנית), פנה למפקד שעמו היה מיודד וביקש שיציל אותה ואת משפחתה כשיגיעו הימים הרעים באמת.

הקורבן הראשון בטרגדיה המשפחתית היה אביה, יעקב ז'ורבסקי, שנרצח ביער ביחד עם 30 מנכבדי העיירה

כעבור זמן לא רב השיחות ששמעה במרפאה הפכו למציאות, כשאנשי האס־אס ריכזו את כל יהודי איוויה. כשכרעה על ברכיה וידיה מאחורי ראשה כמו אלפי היהודים בכיכר העיירה, הבחינה במפקד והזכירה לו את הבטחתו. משפחתה נשלחה ימינה - לחיים זמניים. משפחות אחרות כמו שלה, שאביהן כבר נרצח, נשלחו קדימה וסיימו את חייהן כעבור דקות, ביריות שנשמעו מהיער. עידן הגטו באיוויה התחיל.

ציפורה, שני אחיה, אחותה ואמה, נאלצו לעזוב את ביתם שהיה מחוץ לגבולות הגטו, וחיו בחדר אחד, ביחד עם משפחה נוספת. מזון הפך למצרך נדיר, וכעבור כמה חודשים הסתיימה עבודת הכפייה שנשלחו לבצע בעיר השכנה. הימלשטוס, שנקלע לאזור בדרכו לחופשה בגרמניה, שמע שהאקציה השנייה מתקרבת. הוא שם פעמיו לאיוויה, מצא את ציפורה ונתן לה כמוסת רעל - למקרה שתחליט שמותה עדיף על חייה. "לפני שעזב, הוא אמר לי שהוא מתבייש להיות גרמני ובטח יתבייש עוד יותר אחרי שהמלחמה תיגמר. הוא ביקש שאשנן בפניו שוב ושוב את כתובתו במינכן והשביע אותי לכתוב לאשתו פרידל אם אשרוד".

סינגר בביתה בנתניה. "חייל גרמני אמר לי 'שוורצה זה הסוף שלך'. כיווצתי את האגרופים ואמרתי לעצמי, אתה טועה, אני אחיה"
ציפורה מחזיקה תמונה משפחתית שצולמה ב-1936צילום: אמיר לוי

15 שנים מאוחר יותר אזרה ציפורה כוח, עשתה כמצוותו ושלחה את הבשורה על הישרדותה לרחוב יוהאן הרצוג 14, מינכן. מכתב התשובה הנרגש מפרידל לא איחר להגיע. "השמחה הגדולה ביותר שהיתה לנו השנה היתה העובדה שקיבלנו את מכתבך... אנחנו מודים לך מכל לבנו על אות החיים ששלחת לנו... בעלי רצה לכתוב לך בעצמו אבל פחד שזה יכאיב לך. לפעמים הזיכרונות פותחים פצעים ישנים". היא סיפרה שהיה בשבי הרוסי ושב מהמלחמה "חולה מאוד וחלש, אבל לפחות הוא חזר". הם ביקשו לשמור על קשר, אך ציפורה התקשתה לעשות זאת. למכתבם צורף ציור קטן ששירבטו הימלשטוס או חברו בעת שהותם באיוויה ובו נוף ילדותה - הרחוב הראשי של איוויה ובמרכזו בית הכנסת. הוא תלוי מאז בסלון ביתה בנתניה.

המכתב שקיבלה סינגר מפרידל, אשתו של הימלשטוס
המכתב שקיבלה ציפורה סינגר מפרידל, אשתו של הימלשטוס

לרוע המזל, פיסת הנייר עם התזכורת האופטימית הזאת היא פרק מרתק אך לא מייצג של הטרגדיה המשפחתית שקורבנה הראשון היה אביה יעקב ז'ורבסקי, שנרצח ביער ביחד עם 30 מנכבדי העיירה זמן קצר אחרי הגעת הגרמנים. האקציה השנייה שעליה התריע הימלשטוס התרחשה כמה ימים אחרי עזיבתו ובמהלכה ציפורה גורשה עם כל יהודי העיירה. היא הגיעה עם משפחתה לעיר לִידה שם עבדו בבניית תחנת רכבת בשירות חברת Todt הגרמנית. באחד הימים הבחין בה המהנדס הראשי, הפטיר לעברה "שוואַרצע‎" (בשל צבע עורה הכהה) ואמר לה שהוא לוקח אותה להיות העוזרת של בת זוגו. במהרה התברר שאחת מחברותיה של האשה היתה המטפלת של ציפורה בילדותה. קשר העבר שיפר את יחסו של המהנדס, שהחליף את הכינוי "שוואַרצע‎" בשם החיבה "פאני". הקשר הזה מילא תפקיד מכריע באחד הימים הקשים בחייה, שבו זכתה להזדמנות נוספת לשרוד, בספטמבר 1942.

בסוביבור היא הבינה שאחותה ואמה רבקה כבר מתות, ובתוך הבשורה הנוראית הזאת נאלצה לחשוב כיצד תחלץ את עצמה ואת שני אחיה מגורל דומה

כשהסתיימה עבודתם בבניית תחנת הרכבת, דחסו אותם הגרמנים לקרונות משא של בהמות, שבהם נסעו במשך יומיים "לעבודה חדשה". כשירדו נגלה לעיניהם שער ועליו הכיתוב "ARBEIT MACHT FREI". לידו ניצב השלט "סוביבור". אחותה הקטנה, חיה רחל בת ה-11, שצרחה מכאבי שיניים, נשלחה מיד עם אמה קדימה. כעבור זמן קצר נשמעו יריות, אך איש לא ידע אז שמדובר במחנה השמדה. כשהיא מחכה לגורלה על הרציף, הבחין בה המהנדס, שהיה שיכור כלוט וליווה, כך התברר, את הרכבת. "הוא אמר שהוא כל כך שמח לראות אותי, וכששאלתי למה, הוא אמר לי ש'הרגו את כל היהודים שלי, חנקו אותם בגז כמו עכברושים'. דבריו הכו בה. היא הבינה שאחותה ואמה רבקה שעוד הספיקה לומר לה שתדאג לאחיה הקטנים, כבר מתות, ובתוך הבשורה הנוראית הזאת נאלצה לחשוב כיצד תחלץ את עצמה ואת שני אחיה מגורל דומה. היא שאלה את המהנדס מה יהיה עליהם - הוא השיב כי חלקם יסעו למיידנק וחלק לטרווניקי.

עומדים (מימין): יעקב (אבא), אלימלך (אח), סינגר עצמה, מוטל (דוד). בשורה השנייה (מימין) :חיים לייב (אח), רבקה (אמא), ישעיהו (סבא), טולה (סבתא חורגת) וחיה-רחל (אחות)
עומדים (מימין): יעקב (אבא), אלימלך (אח), סינגר עצמה, מוטל (דוד). בשורה השנייה (מימין) :חיים לייב (אח), רבקה (אמא), ישעיהו (סבא), טולה (סבתא חורגת) וחיה-רחל (אחות)צילום: אמיר לוי

השמות הללו לא אמרו לה דבר אז, אך כשציין שהוא חוזר ללידה, היא ביקשה לעלות עמו ביחד עם שני אחיה לשירותי הקרון המהודר, שנסע לפני היהודים הדחוסים בקרונות המסע. "אמרתי לו שאנחנו מיליונרים ושאתן לו כתובות של כל המקומות שבהם יש למשפחתי רכוש". הוא הסכים, והיא מיהרה לחפש את אחיה אלימלך בן ה-16 וחיים לייב בן ה-13. תחת זאת נצמדו אליה שתי בנות צעירות שסירבו לעזוב. זמן יקר התבזבז, היהודים כולם כבר היו על הקרונות, וכך היא איבדה ביום אחד את אמה ואת אחותה הקטנה ונפרדה לנצח גם משני אחיה. פניה מיוסרים גם היום כשהיא מספרת איך עלתה על הקרון [של המהנדס] בלעדיהם. בחלוף הלילה, הבחינו בה ובשתי הבנות אנשי אס־אס, שהיו גם הם על הקרון והעירו את המהנדס שהתפכח משכרותו. "הוא ראה אותנו ושאל מה אני עושה שם, עצר את הרכבת, ציווה עלינו 'החוצה', וירה שלוש יריות, כנראה כדי שיחשבו שהוא הורג אותנו - אך ירה לכיוון השמיים".

"חזרתי ואמרתי לעצמי שאסור שהרע ישלוט בעולם, רק רציתי להישאר בחיים"

באמצע שום מקום החליטה ציפורה להסגיר עצמה לז'נדרמריה קרובה, אחרי שזכרה את נעימותם היחסית של אנשיה בעיירת נעוריה. שם הצליחה לשכנע את המפקד שקפצה מהרכבת אחרי שניסו לאנוס אותן. שלוש הנערות נשלחו לצ'נסטוחובה, שם החליטה לספר על תאי הגזים לראש היודנראט. מחשש שתיענש אם יתגלה שהיא עומדת מאחורי הידיעה מעוררת הפלצות, הפצירה בו שאם יישאל על מקור המידע יספר ששני גברים שהגיעו לגטו גוללו בפניו את דבר קיומם של מחנות ההשמדה. במשך עשורים רבים תהתה אם יכלה לעשות יותר. ב-2010, בשבת החתן של נכדתה יעל ובחיר לבה מתן, גילתה שסבו, בן ציון קורן, ברח מהגטו זמן קצר אחרי הגעתה. כשציפורה שאלה למה עשה זאת, התברר שראש היודנראט סיפר לו על שני גברים שסיפרו שהגרמנים משמידים את היהודים בגז - מה שהוביל להחלטתו לברוח ליערות.

המכתב מהימלשטוס וציפורה בצעירותה
המכתב מהימלשטוס וציפורה בצעירותהצילום: אמיר לוי

מכאן התגלגלה ציפורה בין כמה מחנות עבודה, שבהם עבדה בייצור סוגים שונים של נשק לצבא הגרמני שהלך והובס. היא חיה בתנאים שבהם היה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על צלם אנוש. הדי התותחים של בעלות הברית הלכו והתקרבו, אך התקווה לשחרור נגוזה, כשציפורה אולצה להגיע בריצה לרכבת שלקחה אותה לברגן בלזן.

ציפורה בצעירותה. היא חיה בתנאים שבהם היה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על צלם אנוש
ציפורה ב-1938 (בת 15). היא חיה בתנאים שבהם היה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על צלם אנושצילום: אמיר לוי

היא סבלה שם מטיפוס ודיזנטריה, "אבל" היא משחזרת, "חזרתי ואמרתי לעצמי שאסור שהרע ישלוט בעולם, רק רציתי להישאר בחיים". ומוסיפה, "אני זוכרת ששכבתי על הרצפה, כבר לא יכולתי ללכת, בא איזה גרמני והפך אותי עם המגף שלו, עד כדי כך הייתי חלשה. הוא אמר לי 'שוואַרצע‎ זה הסוף שלך'. כיווצתי את האגרופים ואמרתי לעצמי, אתה טועה, אני אחיה".

באפריל שחררו האנגלים את ברגן בלזן. היא עדיין מתרגשת כשהיא מספרת איך זחלה אל הגדר וראתה את הטנק הבריטי הראשון ואת הדגל הלבן שהניפו הגרמנים על המגדל במחנה. היא נשארה שם עוד חודשים ואט־אט התאוששה. לאחר שהתחזקה מעט נאלצה לסחוב גופות רבות לתנורים. הצחנה היתה קשה מנשוא.

בברגן בלזן פגשה חייל יהודי-פולני שסופח לחיל השריון האנגלי. בינואר 1946 הם נישאו, חסרי כל, אחרי שנשארו נצר יחיד למשפחותיהם

במקום הנורא הזה גם פגשה את חיים שיינזינגר, חייל יהודי־פולני שסופח לחיל השריון האנגלי. ב-8 בינואר, 1946, בדיוק ביום הולדתה ה-23, הם נישאו, ללא שמלה וחליפה, חסרי כל, אחרי שנשארו נצר יחיד למשפחותיהם. היא הועברה על ידי הצלב האדום לשוודיה, והוא נאלץ להמשיך לשרת בצבא. הם התאחדו בלונדון כעבור שנה, עברו לסקוטלנד וכשהתבססו מעט עלו לישראל ב-1961 עם בתם היחידה ליאורה, אמא שלי.

בהרבה יותר ממובן אחד, חייה של סבתא ציפי נעצרו בימים ההם על אדמת אירופה, שם חוותה על בשרה אובדן והתעללות שקשה לתאר, והתמודדה באופן מעורר פליאה עם סיטואציות שנראות רחוקות כל כך מהאשה הנינוחה שחגגה השנה את יום הולדתה ה-96. היא תמיד מקפידה לומר שהיא מאושרת. אם שואלים למה, היא מדברת עם ברק בעיניים על חמשת ניניה, בהם שלושת צאצאי. ילדים שובבים וחסרי דאגות שלא היו כאן אלמלא הגבורה של סבתם. "זה הניצחון שלי" היא אומרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ