שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שוברים שורות: כשהצורך בשליטה מתערער, השיעור האמיתי מתחיל

האומץ לנסות אינו ממאפייני משרד החינוך, שידוע יותר בשמרנות ובמדיניות ריכוזית, במיוחד בתקופת בנט. בשבועות הקרובים ילווה "הארץ" בתי ספר ותוכניות שמתעקשים כי ראוי לנסות לחנך בדרך אחרת

אור קשתי
אור קשתי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנט בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, ביום שני
בנט בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, ביום שניצילום: אילן אסייג
אור קשתי
אור קשתי

בשנת הלימודים תשע"ט לומדים, מהגן עד כיתה י"ב, 2,277,306 תלמידים ב–90,166 כיתות, השייכות ל–30,037 מוסדות חינוך. מספר עובדי ההוראה עומד על 185,734 מורות ומורים. אלה אבני הבסיס של מערכת החינוך: תלמידים יושבים, מורים עומדים, מנהלים מפקחים. בקצה נמצאים שר שמודיע על "הנחיות" ומנכ"ל שמפרסם חוזרים — והם יתחלפו מחר בדומים להם. המכנה המשותף לכל התפקידים האלה הוא שליטה: ככל שהיא מתערערת, ככל שמתרחב הפער שבין בית הספר למציאות שסביבו — כך גדל הדחף להכתיב מה מותר ללמוד, איך אפשר לעשות זאת ומהם מנגנוני ההערכה. הסדר צריך להישמר, ובתקופת נפתלי בנט הדבר נכון במיוחד.

מאות יוזמות חינוכיות המסתערות על בתי הספר רומזות על מצבו של הסדר המבוקש: כולם מחפשים אלטרנטיבה. היא יכולה להציג עצמה כחידוש מוחלט, כעדכון חלקי או סתם כחזרה לימי קדם, בהתאם למקורות הרבים (והסותרים לפעמים) של אי־הנחת החינוכית.

קשה להעריך את דמות "המערכת", אם בכלל, שתתפתח מתוך הערעור המתמיד. איזו הבטחה תתברר כאופנה של העונה שעברה? איזה שינוי יצליח לדלג מעל המשוכה המפרידה בין שינוי רגעי לתהליך ארוך־טווח? דבר אחד הולך ומתבהר: כפי שאומר פרופ' יורם הרפז, מחוקרי החינוך המשפיעים בישראל — הסיר מבעבע.

האומץ לנסות אינו מהמאפיינים המובהקים של משרד החינוך, שידוע יותר בעמדה שמרנית ובמדיניות ריכוזית, הכרוכות זו בזו. הצלחתה של הראשונה מחייבת את השנייה. במידה רבה נעשה הערעור על הסדר הקיים — הארת זווית אחרת בנושאים הנלמדים או התייחסות לאלה שמושתקים, חיפוש מודלים אחרים של הוראה, משך שיעור, מבנה הכיתה או השגרה בבית הספר — למרות המשרד, לא בזכותו.

ילדות משחקות כדורגל בבית הספר "רמת החייל" בתל אביב, החודש
ילדות משחקות כדורגל בבית הספר "רמת החייל" בתל אביב, החודשצילום: תומר אפלבאום

בשביל להתנסות בגישות ולנסות תכנים חדשים נדרש אמון, אבל למרות הצהרות חוזרות ונשנות של ראשי משרד החינוך עד כמה גדולה אמונתם במורים ובתלמידים, מעשיהם מראים דבר אחר. אי אפשר לבסס אמון הדדי בין הכוחות המעצבים את בתי הספר במערכת המקדשת בחינות מיצ"ב ובגרות, טבלאות אקסל, מדדים כמותיים וחוזרי מנכ"ל שאין לסטות מהם. הדפוס המוכר של מפקח הנוזף במנהל שנוזף במורה שנוזף בתלמיד הוא מתכון בטוח לצייתנות. כיום לא די לדבוק בקיים: יש להצדיק אותו בכל מחיר, למחוק כל אפשרות אחרת.

לעומת זאת, ניסוי — מעצם טבעו — בוחן גבולות מוכרים. הוא מחייב סבלנות, התמודדות עם כמה נקודות מבט, ולעתים גם גיבוי של הממונים. במצבי ביניים וברגעי קסם שבהם השליטה מתרופפת, מתעוררת אפשרות למפגש עם אנשים אחרים, עם דעות שונות, עם דברים חדשים או כאלה שנשכחו מזמן. מפגש כזה משנה את כל מי שמצליח להשתתף בו, תלמידים ומורים כאחד. הגבולות ברורים קצת פחות, גם ההיררכיה.

באקלים הנוכחי, במרחב החינוכי ומחוצה לו, עולם חדש של אפשרויות כאלה מעורר חרדה. בשבועות הקרובים ילווה "הארץ" בתי ספר ותוכניות שמתעקשים כי ראוי לנסות לחנך בדרך אחרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ