בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבצע בעזה

איך יוצאים מזה

אהוד ברק מרוצה מהפתיחה היעילה של "עמוד ענן", אבל מתקשה להגיד איך ומתי זה ייגמר. בינתיים הוא ונתניהו נהנים מלהקת המעודדות יחימוביץ'-לפיד-מופז, ומכך שהצליחו לקלקל לאולמרט את התוכניות

124תגובות

24 שעות בדיוק אחרי תחילת מבצע "עמוד ענן" בעזה ושעתיים אחרי שערך שיחת מוטיבציה מאולתרת לחיילי סוללת כיפת ברזל בפאתי באר שבע, אהוד ברק נשמע לבני שיחו רציני, אך לא קודר, ממוקד מטרה, אך לא קצר רוח. מבצע צבאי מפתיע, מוצלח ויעיל מהז'אנר הזה, שגם היה כרוך בתרגיל הונאה קלאסי, כאילו נתפר למידותיו של ברק. החשאיות, הערמומיות והרצון התמידי להטעות ולפזר סביבו מסך עשן, או עמוד ענן, או ענן עשן, מאפיינים את ברק, לא רק בהתנהלותו הצבאית-ביטחונית. מי שהצליח להשאיר את פואד בן אליעזר שמוט-לסת בבוקר הפילוג ממפלגת העבודה, מה זה בשבילו לארגן תעלולים מהסוג שיגרמו לאחמד ג'עברי להתעלם מכללי הזהירות שהם לחם חוק לכל טרוריסט בקליבר שלו?

ברק היה זה שהציע בישיבת התשיעייה ביום שלישי שהשר בני בגין יעלה לשידור בקול ישראל ויודיע על סיום סבב הלחימה. בגין נרתם למשימה בהתלהבות של נער. למחרת, בתחילת ישיבת הקבינט בקריה בתל אביב, נתקל בגין בדוברו של ברק, ברק סרי. "מי היה מאמין שבני בגין ישקר לציבור", עקץ סרי את בגין. "לא שיקרתי", השיב השר ללא תיק, "אמרתי שסבב הלחימה הסתיים היום. מחר, זה כבר יום חדש".

בשולי אותה ישיבה מישהו החמיא לברק על התרגיל. הוא קיבל את המחמאה בענווה. "תראה", הוא אמר כמצטנע, "בג'ונגל הזה יש לא מעט אנשים רעים, ואי אפשר להילחם נגד אנשים כאלה בכללים של בית ספר לנזירות".


איור: עמוס בידרמן

ערב פרוץ מלחמת לבנון השנייה, כך פורסם בעבר, התקשר השר דאז שמעון פרס לברק שהיה באזרחות, ושאל אותו מה עושים עם הצרה הזו. ברק הציע לו לשאול את הרמטכ"ל דן חלוץ שאלה אחת: האם אנו יודעים איך בכוונתנו לסיים את המבצע/מלחמה, או מה שזה לא יהיה. פרס שאל, לא קיבל תשובה והיתר כתוב בדפי דו"ח ועדת וינוגרד.

אתמול (חמישי) היה מי שהפנה לברק שאלה זהה: איך יוצאים מזה. ברק נתן תשובה מפותלת ולא קצרה. שומעיו התרשמו כי אין בידיו נוסחה מדויקת ליציאה, אבל גם שהוא לא משתוקק למערכה ארוכה. "אנחנו לא יודעים לנבא במדויק מהי נקודת הסיום", אמר ברק, "זו אינה הנדסת בניין. ברור שלא נסיים לפני שנשיג את המטרות שעליהן החליט הקבינט: צמצום ירי הקסאמים, הגברת ההרתעה ושיפור המציאות הביטחונית היומיומית לתושבי הדרום. אלה הן מטרות בנות-השגה. אנו חותרים לדברים סבירים: למשל, שיהיה אפשר לעבוד ליד הגדר ללא סכנה. אנחנו משתדלים להשיג את היעדים והמטרות האלה מבלי לנאום נאומים צ'רצ'יליאניים, ומבלי להסביר בדיעבד, בכנסים מיוחדים, שהמטרות שעליהן הצהרנו בתחילה לא היו ישימות ובעצם גם לא התכוונו אליהן כשהצבנו אותן.

"כרגע", אמר ברק, "אין מקום להפסיק. החמאס חוטף מכות קשות מאוד אחרי שמפקדו חוסל, ומרבית הטילים לטווח ארוך הושמדו. אם החמאס יירד מחר על הברכיים ויתחנן שנפסיק, יהיה מקום לשקול הפסקה. זה תלוי גם בצד השני. בינתיים, כל עוד זה לא קורה, אנו ממשיכים".

כל ילד יבין למי התכוון ברק כששרבב את צ'רציל לשיחה. באופן תודעתי או תת-תודעתי דמותו של אהוד אולמרט, המתמודד הפוטנציאלי כן או לא, עומדת לנגד עיניו ולנגד עיני נתניהו. ברק ונתניהו מעוניינים להוכיח לעולם כי מלחמת לבנון השנייה לא תחזור: לא באופן היציאה אליה, לא בהגדרת המטרות, לא בניהול, לא בהיערכות למבצע קרקעי, אם יידרש, לא בחפיפניקיות.

"למדנו מהפעם הקודמת", אמר ברק אתמול בשיחות סגורות, "הכרזנו מיד בהתחלה מצב חירום בעורף. גייסנו מיד מילואים, למקרה הצורך. סוף מעשה במחשבה תחילה. הפקנו לקחים, נתניהו ואני, מטעויות של אחרים. אנו חושבים כמה צעדים קדימה. בפעם הקודמת לא היה תכנון מראש. הכול נעשה באופן אקראי. לא בטוח שנצטרך מבצע קרקעי, אבל אם כן, אנו ערוכים".

באותן שיחות פנימיות שקיים, השווה ברק בין אופן העבודה של ראש הממשלה אולמרט בעופרת יצוקה, לזו של נתניהו. אולמרט, סיפר ברק, לא היה זז בלי הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ. הם היו בכל דיון, בכל התייעצות, בכל ישיבה. "לא היה להם זמן לעשות את עבודתם", כלשונו. "הפעם", הוא אמר, "אנחנו נותנים להם לעבוד. יש שלישייה – ראש הממשלה, שר החוץ ואני – שהוסמכה על ידי הקבינט לקבל את ההחלטות. אני, מטבע הדברים, פוקח יותר עין. אבל הדברים שהיו אז, והקשו על ההתנהלות, לא קיימים היום".

כשאין ברירה קופצים על העגלה

ברק לא יכול להתעלם מהרחש-בחש הפוליטי סביב עמוד הענן שהתרגש עלינו 67 ימים לפני הבחירות. היה מי שהזכיר לו כי לפני מבצע עופרת יצוקה, שהיה ערב בחירות 2009, הסקרים העניקו למפלגת העבודה בראשותו בין 6 ל-8 מנדטים. מיד אחרי המבצע שנוהל על ידי ברק, קרנו עלתה וכך גם תחזית המנדטים של מפלגתו, עד כדי 16-15 במספר. בסוף, זה נגמר ב-13. "נו", אמר ברק, "אני מוכן גם היום לחתום על 13 מנדטים לעצמאות".

הוא דחה בשתי ידיים את הטיעון, שלא ממש תפס נפח, ומייחס לו ולנתניהו אינטרס פוליטי מובהק בפתיחת המלחמה הזו, חודשיים וקצת לפני הבחירות. הוא הסביר לבני שיחו את הרגישות הרבה בפעולת התנקשות מן הסוג שבוצע ביום רביעי אחר הצהריים בג'עברי.
"יש תקופות", אמר ברק, "שבהן לכאורה קיימת לגיטימיות גבוהה לפגוע במפקד בכיר מסוגו של ג'עברי, כמו למשל בהסלמה כמו זו שהייתה לנו. אבל בתקופות כאלה הטרוריסט המדובר יורד למחתרת, ואז אי אפשר לפגוע בו, ואילו בתקופות שקטות לגמרי, היעד אולי מסתובב חופשי, אבל אין לגיטימיות לפגיעה בו, כי פגיעה שכזו תצית את האזור".

הפעם, הסביר ברק, נוצר מפגש הזדמנויות. מעין תפר מאוד עדין, די נדיר, בין התקופה הלגיטימית פוסט הסבב האלים, לתקופה הלא לגיטימית שבה האובייקט לא חש מאוים - והופ!

מוטי מילרוד

"יש מתח מובנה בין שתי התקופות האלה", אמר ברק, "זה לא שלראשונה ביום שלישי החליטה התשיעייה לפגוע בג'עברי. בדרך כלל פשוט לא נוצרת יכולת כזו. הפעם היא נוצרה. הושקעה כאן המון מחשבה. הושקע כאן המון תכנון. הדמות של ג'עברי כיעד לפגיעה עלתה לדיון בפורומים שונים יותר מפעם אחת בעשור האחרון.

"בנוסף", אמר ברק, "החמאס הפר את הכללים. הוא ירה טיל לעבר ג'יפ צבאי, בשטחנו. הוא פוצץ מנהרה עם חצי טונה חומר נפץ נגד טנקים שחלקה היה בשטחנו. ברור שזו הייתה העת לפעול. בלי קשר לבחירות. "הפוליטיקה בעניין הזה", אמר ברק, "היא רק בראש של אלה שמייחסים לנו אותה. לא בראש שלנו".

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהתשומות הפוליטיות, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, ביום חמישי בערב, כשהכול מתנהל פחות או יותר לפי המתוכנן וכיפת ברזל קוצרת הצלחה פנטסטית: ברק ונתניהו שולטים לחלוטין על סדר היום התקשורתי. העם ממתין למוצא פיהם. הם משדרים נחישות, איפוק, שיקול דעת. ברק כבר אינו עומד בראש מפלגה שולית, מגוחכת, על סף אחוז החסימה. הוא שר ביטחון מיומן, שמנהל בכלל לא רע מבצע מורכב שזוכה לתמיכה גורפת בציבור. שוב, הכול נכון לעכשיו. ייתכנו תקלות, ייתכנו החטאות, ייתכנו אסונות. הכול הובא בחשבון.

נתניהו וברק דחקו הצדה עד כדי היעלמות את ראשי המפלגות האחרות - שלי יחימוביץ' מהעבודה, יאיר לפיד מ"יש עתיד" ושאול מופז מקדימה. שלושת קוראי התגר המרכזיים על הצמד נתניהו את ברק מצאו עצמם על תקן של להקת מעודדות. הם נאלצים לנדוד מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו ומתוכנית לתוכנית, מפאנל לפאנל, ובתוך כל בליל הלהג המלחמתי-פוליטי הבלתי נסבל והבלתי נגמר הזה, הם נדונים לברך חזור וברך, חזור ושבח, כמו היו גיבורים טראגיים שיצאו מן המיתולוגיה היוונית, את ראש הממשלה ואת שר הביטחון.

יחימוביץ' ולפיד מיישמים בהתנהלותם התומכת והאוהדת את האסטרטגיה הפוליטית הידועה בשם: "גם אני". כשפוליטיקאי נתקל בסוגיה ציבורית עטופת קונצנזוס שהוא אינו בר סמכא לגביה ואין לו מה לומר עליה, ובוודאי שהוא אינו יכול לצאת נגדה כי זו תהיה התאבדות, הוא נוקט אסטרטגיה כנ"ל; הוא קופץ על העגלה, מביע תמיכה נלהבת ושר את התקווה בקול צלול - כל זה בעיקר על מנת לחתוך הפסדים, ובעודו מייחל לרגע שבו העניין יוסר מסדר היום ומערכת הבחירות תשוב לעסוק בנושאים הקרובים ללבו.
כל האופציות על השולחן

זה סופי, אבל נתון לשינויים

ערב צאתו לארצות הברית, למסע הרצאות ופגישות בן למעלה משבוע, בא אהוד אולמרט לבית הנשיא וסעד ארוחת בוקר עם שמעון פרס. מי לא היה רוצה להיות זבוב על הצלחת. בהמריאו מכאן ליוותה את אולמרט ההשערה, לה היו שותפים גורמים פוליטיים וחברים אישיים, שהוא לא יתמודד. בעת שהותו בגולה השתנו לפתע הזמירות. בת קול יצאה מניו יורק ומסן פרנסיסקו והודיעה: זהו. הפור נפל. הוא רץ.

קחו, למשל, את דליה איציק. בתחילת השבוע היא נקלעה לכנס ראשי ערים במלון ענבל בירושלים. כמה מהנוכחים פנו אליה והביעו את נכונותם לארגן עצומה למען שובו של האולמרט. איציק, הלוביסטית הכי מושקעת, התומכת הכי נלהבת והמדרבנת הכי נמרצת של אולמרט אמרה להם: "אין צורך בעצומה. הוא מתמודד וזה סופי".

צריך להבין את גודל השעה: עבור איציק, חזרתו של אולמרט לכנסת, בראשות קדימה או רשימה אחרת, היא נס פך השמן וקריעת ים סוף גם יחד. בלעדיו, ספק אם הכנסת ה-19 תתכבד בנוכחותה. האופציות שלה אזלו. כדי שהיא תהיה מסוגלת לומר בפסקנות כזו שעצומה אינה נחוצה כי האיש בתמונה, היה עליה להיות ממש, אבל ממש, משוכנעת שזו אכן תמונת המצב.

"כן", אמרה איציק ביום שלישי השבוע, "הוא החליט לחזור, אין שאלה בכלל. אני מדברת אתו ארבע פעמים ביום. אם הייתי חושבת אחרת, לא הייתי אומרת זאת. ואם הוא לא היה גומר אומר, הוא לא היה אומר זאת לי".

שאלתי אותה לשם מה. הרי אין ולו סקר אחד בודד שמעניק לאולמרט ולו סיכוי קלוש להקים ממשלה, לא משנה איך הופכים את המספרים. וזה עוד לפני שדיברנו על המכשולים המשפטיים האדירים.

"מה אתה מדבר", אמרה איציק בכעס, "אתה לא יודע מה זו דינמיקה של בחירות? תראה מה כבר קרה כאן: כחלון פרש, אובמה נבחר מחדש, נפתלי בנט נבחר. עוד מעט תראה את פייגלין ברשימת הליכוד. אז מה שווים הסקרים? פינקלשטיין נתן לרומני ניצחון חד-משמעי. הוא גם מנבא לרשימת הליכוד-ביתנו 45 מנדטים. נו, ראינו מה זה שווה. אני לא מבינה את כל השיח הזה", המשיכה איציק לכעוס, "שאין סיכוי להפיל את נתניהו ושאולמרט לא מסוגל להקים ממשלה. חכה תראה איזו הצטרפות המונית תהיה. חכה תראה את כל אנשי הביטחון שיתייצבו לצדו. חכה תראה מה יקרה כשאנשים יבינו שנתניהו הוא ראש הממשלה הכי כושל שהיה כאן".

אולמרט נחת בישראל ביום רביעי לפנות ערב, כשעה אחרי שמפקד צבא החמאס אחמד ג'עברי פגש את גורלו. הודעת השיבה שלו, שהייתה מתוכננת ליום חמישי, נדחתה. אחרי ששקל את כל המשתנים, הוא נקלע למצב שבו הקלפים נטרפו מחדש. מבצע "עמוד ענן" מאתחל למעשה את מערכת הבחירות. סדר היום השתנה דרמטית. ניהול מוצלח של המבצע, ללא אבידות משמעותיות או תקלות כואבות, ויציאה מוצלחת ממנו, ללא הסתבכות מדינית והתמשכות ודשדוש מיותרים, יהיו הקלף החזק והמכריע של נתניהו. תמונה הפוכה תגבה ממנו מחיר - אם כי גם בתסריט כזה קשה לדמיין מצב שבו הוא אינו ראש הממשלה הבא.

מוטי מילרוד

נחזור לאולמרט: השאלה בשביל מה הוא צריך להתמודד היא רלוונטית כעת יותר מתמיד. ראשות הממשלה לא תהיה שלו בשום תסריט. אז מדוע, בכל זאת?

הנה הסבר אפשרי: אולמרט מודע לכך שהסיכוי שלו לחזור לראשות הממשלה הוא קלוש עד אפסי. אבל הסיכוי לצאת מהבחירות הללו כסיעה הגדולה בגוש מרכז-שמאל, קיים גם קיים. על פי הסקרים, רשימה בראשותו, רצוי יחד עם ציפי לבני, נוגסת קשות ב"יש עתיד" של לפיד ובמידה פחותה ב"העבודה" של יחימוביץ'. בתסריט שבו אכן הדינמיקה משחקת לטובתו, הממשלה יוצאת בשן ובעין מעזה, ולפיד חובר אליו - הוא יכול להפוך לראש האופוזיציה הפרלמנטרית בכנסת ה-19.

וכאשר הוא ולפיד באופוזיציה, יחימוביץ' וחבריה לא יוכלו להפוך - וכלל לא בטוח שירצו - למפלגה היחידה שתלבין את ממשלת ביברמן, ממשלת הליכוד ביתנו, החרדים והבית היהודי. ממשלה כזו תתקשה לשרוד ארבע שנים. מעמדה בעולם, עם אובמה בקדנציה שנייה וללא מליצי יושר, יחצ"נים וסנגורים כאהוד ברק ושמעון פרס, יהיה בשפל המדרגה. אולמרט כראש האופוזיציה יהיה אפקטיבי, מיומן, תקיף ובעל משקל סגולי רב יותר מזה של לבני ומופז גם יחד. בתקופה הזו הוא יחתור לנקות את השולחן מבעיותיו המשפטיות, ולבנות עצמו כראש הממשלה הבא וכחלופה היחידה לבנימין נתניהו, בכנסת ה-20.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו