בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרישת אהוד ברק | פרשנות

האיש ללא פנים

דבר לא חסר לברק כדי להפוך למדינאי חשוב - רק הערמומיות, ממיטב מורשת היחידה, היתה בעוכריו. אבל מה יש להספיד, בקרוב הוא עוד ישוב

35תגובות

הפרשנים הרוסים: אהוד ברק הלם שוב. כמה דקות לפני תחילת מסיבת העיתונאים עוד התנבאו בסמכותיות ובשידור חי שילך עם ציפי לבני, שיאחד את השמאל-מרכז, שיתפטר מיד - והנה נפלה הפצצה: פרישה (בעוד חודשיים) מהחיים הפוליטיים. אבל גם הפצצה הזאת איננה פצצה של ממש: בישראל כל פרישה מבשרת רק על תחילתו של הקאמבק (הגדול) הבא.

בדלת המסתובבת של הפוליטיקה הישראלית, נכנסים ויוצאים ושוב נכנסים, כאילו אין לאנשים המופלאים הללו כל תחליף, מברק ועד ציפי לבני, כולל אהוד אולמרט וצחי הנגבי ואריה דרעי. וכשהם חוזרים, הם עושים את אותם דברים, אותן שגיאות גורליות, לא לומדים דבר ולא שוכחים כלום. רק משה דיין לבדו, אליו שאף ברק להידמות, חזר על מנת לכפר ולחולל שינוי.

עקבו אחר "הארץ" בטוויטר || בחירות 2013: לכל הדיווחים, הסקרים והפרשנויות

ברק כמובן לא פסל שיחזור גם הוא. לכאורה, גבר קשיש, שבע מעללים, שהולך הביתה כשהוא יחסית בשיאו, מר ביטחון אחרי עוד מבצע "מוצלח" בעזה, מעורר אהדה אנושית כשהוא אומר שהוא רוצה להתחיל "לבלות" כלשונו ולהיות עם המשפחה. למעשה, אהוד ברח שוב - מחוגי הבית הזעירים, שעל גודלם התלונן פעמיים במהלך מסיבת העיתונאים, מותיר לאנחות את צאן מרעייתו, כולל אורית נוקד.

מאז הסתובב בחוצות ביירות בבגדי אישה וטיפס על כנף מטוס הסבנה החטוף בבגדי טכנאי, ברק הוא אשף התעתוע, התרמית והעורמה - הכוכב הגדול של מסיבות התחפושות הישראלית. אלא שברק מ"היחידה" לא הערים רק על האויב, הוא הערים עלינו, על כולנו, והוא לעולם לא הסתיר את הנאתו מכך: שימו לב לבדל החיוך הערמומי שליווה גם את מסיבת העיתונאים.

גם אני, הקטון, נפלתי ברשתו. במרץ 1998 שאלתי אותו בריאיון טלוויזיה מה היה קורה אילו נולד פלסטיני. המועמד לראשות הממשלה השיב אז ביושר ובאומץ שהרשימו אותי אז עד למאוד: "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור", ובישראל פרצה מהומונת.

אחרי שנבחר בכל זאת והפציע ה"שחר של יום חדש" שלו, הוא הלך לשפרדסטאון, לעשות שלום עם סוריה ולקמפ דיוויד לעשות שלום עם הפלסטינים. שלום? כמעט. כמה מטרים וקורט של אומץ לב הפרידו בינו לבין השלום עם סוריה. לקמפ דייוויד הוא הלך, כפי שהעיד בדיעבד, כדי לחשוף את פרצופם האמיתי של הפלסטינים - והבלוף היה כולו על חשבוננו.

עכשיו, עם פרישתו, לא הראשונה ואולי גם לא האחרונה, אני מעיין במקצת ממה שכתבתי על אודותיו במהלך השנים, ואותות התעתוע והאכזבה ניכרות: מ"רק ברק", בינואר 2007; דרך "שר המלחמה", במרץ 2008; ועד "מזיק מליברמן ומסוכן מנתניהו", בינואר 2011. התקווה הגדולה היתה למפח נפש, גדול לא פחות. ברק הפך להאקר, לתולעת הווירוס שחדרה לשמאל הישראלי והרסה אותו מבפנים, מפיץ בהצלחה מדהימה את אבי כל השקרים: אין פרטנר; אין עם מי לדבר. והשמאל, רופס בלאו הכי, ניגף ולא התאושש עד עצם היום הזה.

אלא שדווקא ברק, זה מהפעולות הנועזות בעורף האויב בתחפושת, הוא שהוכיח את חולשתה הנוראה של העורמה. דבר לא חסר לו כדי להפוך למדינאי בעל ממדים היסטוריים: אינטליגנציה חריפה, השכלה רחבה, לשון חדה, כריזמה ואפילו אכזריות, מצרך מבוקש למדינאי ישראלי. הוא ידע מה צריך לעשות, לא נעדר אומץ לב אישי, רק הערמומיות היתה בעוכריו.

אם רק היה אומר אמת פשוטה וצועד בעקבותיה, הוא היה הופך למדינאי הישראלי הכי חשוב אחרי דוד בן גוריון, כפי שאולי התיימר להיות. אילו רק היה הולך בדרך הישר, אולי היה הופך לפחות ליצחק רבין. אבל הוא היה עסוק בתככים ובהונאות, ממיטב מורשת היחידה. הכל בעקמומיות ובערמומיות, אפילו את ממשלתו הרכיב עקום: שלמה בן עמי למשרד המשטרה, יוסי ביילין למשרד המשפטים. שועל ערמומי שכמותו, שלעולם לא הפך לאריה, למרות שיכול היה.

אבל מה הם אלו כל דברי הסיכום וההספד הללו? באמצע החורף הוא ישוב אלינו בחזרה, אל אותה הדרך, אל אותו התעתוע – אם רק ייקרא לדגל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו