בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נכשלה יוזמת וייסגלס להריץ את ברק בראש גוש המרכז המאוחד

אולמרט משוכנע שנתניהו לא יגמור קדנציה ומחכה להזדמנות. גם לבני מחכה, אבל היא כבר חיכתה פעם והוא לא נפל. וגם: עלייתו ונפילתו של חיים כץ

67תגובות

כך חולפת תהילת עולם. הסאגה שליוותה אותנו שבועות רבים ושנדמה היה כי לעולם לא תסתיים, סאגת האיש שמתייעץ ובוחן וסוקר ושוקל להתמודד ולהציב אלטרנטיבה ולשבור שוויון בין-גושי ולחולל מהפך שלטוני, הסתיימה בהודעה לעיתונות שבישרה על מינויו של אהוד אולמרט ליועץ לוועדה המסדרת של קדימה, בראשות שאול מופז. הכי אנטי קליימקס. הכי בירא עמיקתא.

את הייעוץ וההכוונה למופז, יעניק אולמרט בשיחות טרנס אטלנטיות. הוא בחר לקשור את שמו לספינה טובעת, למותג מחוסל, לחבורת מתים מהלכים. דווקא בכך הוא גילה סוג של אצילות: קדימה היא מפלגתו, הוא היה בין מייסדיה והנהיג אותה ואת המדינה. גם לעת בלותה והיעלמותה הוא אינו עושה מעשה ציפי לבני ונוטש. אם המניע העיקרי של אולמרט בהתייצבותו לצד מופז היה לתקוע אצבע בעין של לבני, הוא יכול היה לתמוך פומבית ביאיר לפיד. לבני היא המניע המשני. נאמנות ונקמנות בחבילה אחת, זה אולמרט.

בחירות 2013: כל הדיווחים, הסקרים והפרשנויות באתר "הארץ"

אנשים ששוחחו עם אולמרט בשבוע האחרון דיווחו שהוא משתוקק לחזור לזירה אך הוא מבין שטרם בשלו התנאים: לא הפוליטיים, לא האישיים, לא הציבוריים. דווקא הציבור שרואה בו כתובת ראויה להנהגה ואדם בעל כישורים יוצאי דופן, לא יבחר לראש ממשלה את מי שזה עתה הורשע, שנאשם בשוחד, ושעומד בפני ערעור קשה. הוא מקווה לנקות את השולחן משלל צרותיו המשפטיות, ואז לשוב. עד לימים האחרונים הוא השתעשע ברעיון. סיפרו שהוא מרכיב רשימת חלומות עם נגיד בנק ישראל הפרופ' סטנלי פישר כמועמד לשר אוצר, וגבי אשכנזי כמועמד לשר ביטחון. לעולם לא נדע, כנראה, אם היה זה חלום או מציאות.

אולמרט מעריך כי ממשלת נתניהו השלישית, שקרוב לוודאי תוקם אחרי הבחירות, לא תאריך ימים כמו זו היוצאת. הקואליציה הבאה לא תהיה נוחה כמו זו הנוכחית: לא עם נפתלי בנט כיו"ר הבית היהודי, לא עם אריה דרעי כיו"ר בפועל של ש"ס. תוסיפו לזה קיצוץ דרקוני של כ-18 מיליארד שקלים בתקציב 2014-2013 וכניסה מחדש לביצה הטובענית של חוק טל, ומשבר מתהווה עם הפלסטינים, ונשיא אמריקאי עוין וקצר רוח, ותקבלו גיהנום קואליציוני. בעוד שנתיים כשהמצב יהיה ממש-ממש-ממש רע, הקרקע תהיה מוכנה לשובו של האולמרט, בתקווה שהוא ייצא זכאי-זכאי-זכאי – מהולילנד, מטלנסקי ומראשון-טורס.

הכל טוב ויפה, אבל צריך לזכור שתזות דומות נרקמו לפני כארבע שנים על ממשלת נתניהו הנוכחית. ציפי לבני בחרה להישאר באופוזיציה משום שכל יועציה הבטיחו לה שהעסק ייפול כמגדל קלפים שבנה גידם עיוור שחולה בפרקינסון. מה לעשות, לא נפל. גם נתניהו למד משהו על תחזוקה והישרדות.

אולמרט הוא אדם אופטימי. גם ציפי לבני אופטימית, בסגנונה הפסימי. גם היא שותפה לתרחיש המתואר למעלה, רק שהיא הבינה שלה אין את הלוקסוס להמתין בחוץ לנפילת נתניהו. כי אם אולמרט יחזור, הוא יהיה השחקן היחיד בעיר. כעת היא במשחק. היא יודעת שראש ממשלה היא לא תהיה וגם לא שרת חוץ. אבל היא תהיה. ואם בדרך ידברו קצת על הנושא המדיני, היא כבר הועילה במשהו.

לפנות בוקר טסה לבני לכנס סבן בוושינגטון. עד הרגע האחרון היא התלבטה אם להישאר בארץ ולעבוד על הרשימה שלה, או לכבד את ההתחייבות המוקדמת שלה לפורום היוקרתי. לא פלא שהיא בחרה לנסוע. היא תמיד העדיפה את אבק הכוכבים הבינלאומי על ההתבוססות במי האפסיים המפלגתיים. שם היא תתחבק עם ביל והילארי קלינטון שבוודאי ירעיפו עליה מחמאה או שתיים. ותארו לעצמם שהנשיא ברק אובמה יפתיע ויגיע גם הוא לפורום (סבן תמך בו, תרם לו ופעל למענו בקרב יהדות ארצות הברית), כדי להיפרד משרת החוץ שלו, ובאקראי, ככה שלא במתכוון, הוא ייתקל בלבני? זה לא עדיף על לבלות את הסוף שבוע בוויכוחים עם פליטי קדימה, מי במקום השלישי ומי בחמישי, מי הבא בתור ומי בתור הבא?

פרו בונו

ניר כפרי

בשבועות האחרונים הסתובב עורך הדין דב (דובי) וייסגלס, לשעבר ראש לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, בין לשכותיהם ובתיהם של הפרסונות הבאות: שר הביטחון אהוד ברק, יו"ר העבודה שלי יחימוביץ', יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, וציפי לבני. וייסגלס לקח על עצמו משימה: לשכנע את שלושת האחרונים להקים מערך פרלמנטרי שיציב את ברק כמועמדו לראש ממשלה. הנימוקים שלו היו ברורים: ברק הוא היחיד שיש לו הכישורים לתפקיד. אם הוא יהיה משוחרר מהנטל הפוליטי הכרוך בלהיות יו"ר מפלגה, אלא יוכרז כמועמד לראשות הממשלה של גוש המרכז-שמאל לקדנציה אחת בלבד, ויזכה לתמיכתם של שלי, ציפי ויאיר, הוא יצליח להבקיע את חומת הטינה וההסתייגות של הציבור ממנו, ואולי, מי יודע, לעשות את השינוי, שוב.

וייסגלס עבד קשה על העניין. הוא עשה זאת פרו בונו – ללא תמורה, לטובת הציבור, בהסכמתו ובעידודו של ברק. הוא גייס את חוש ההומור האגדי שלו, את יכולת השכנוע שלו, את כישוריו וניסיונו כפרקליט וכשליח מיוחד, מתווך ומפשר. כבר בתחילה הוא נתקל בסירוב משולש: לא למערך, לא למועמד. אוקיי. וייסגלס ירד מרעיון ראשות הממשלה ועבר לתוכנית ב': מערך שבו ברק יהיה מועמד לשר ביטחון. הפעם הסירוב היה לחלק הראשון במשוואה (מערך), שבלעדיו ברור שאין גם קומה שנייה.

כשגם היוזמה הזו נפחה את נשמתה, וברק הבין כי תיק הביטחון בממשלת נתניהו הבאה חומק ממנו – לא מפני שנתניהו לא רוצה אותו אלא בגלל הווטו שאביגדור ליברמן הטיל עליו – הוא הגיע למסקנה המתבקשת שדרכו הפוליטית הגיעה לקצה. הוא רצה לחסוך מעצמו את הביזיון בכישלון בקלפיות, את הרגע המביך באולפני הטלוויזיה בעשר בלילה, ב-22 בינואר, הגרף של מפלגת עצמאות מסתתר לו, מבויש, בסביבות אחוז החסימה. באמצע השבוע הוא הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.

וייסגלס מצטער על פרישת ברק, ועל סירובם של שלושת המנהיגים להתאחד. "כולם גילו הערכה רבה מאוד לברק כשר ביטחון, אבל מאחר ולא היתה תמימות דעים בינם לבין עצמם על עצמם – גם לגביו לא היתה", הוא אומר. "אבל כולם שומרים לעצמם את האופציה להשתמש בו כמועמדם לשר ביטחון, בשלבים הבאים".

חיים של אחרים

הבחירות לרשימת הליכוד הן תמיד דרמה עיתונאית משובחת; מרחץ דמים דמוקרטי, בית מטבחיים משוגע של יצרים, אגו, מאבקי כבוד והרבה מאוד כסף. בכל פעם שחברי הליכוד בחרו את מועמדיהם נמצא הסיפור האחד שהזדקר מעל כל היתר והפך לסמלו של האירוע: הנקניקיות של רוחמה אברהם, קניית הקולות של נעמי בלומנטל, או בעשורים מוקדמים יותר: מלחמות מחנות שמיר, שרון, ארנס ולוי, והאיום של האחרון: "ניפגש בשביעיות!"

הפריימריז של בחירות 2013 ייזכרו כסיפור עלייתו ונפילתו של ח"כ חיים כץ. ראש ועד עובדי התעשייה האווירית בעל ההתנהלות המפוקפקת, קבלן הקולות הכוחני שלקה בשיכרון כוח חמור ונפל בפח היוהרה שטמן לעצמו. האיש שבשבועות האחרונים תואר כמושך בחוטים וכממליך מלכים, לא העז להראות את פרצופו בגני התערוכה באירוע סיום הפריימריז בלילה שבין שני לשלישי. כשהמנחה קרא בשמו, רבים צעקו בוז.

הנה סיפור המעשה בקצרה: שני דילים ענקיים הטריפו את הליכוד בסאגה הנוכחית: זה של כץ שלרשותו כ-12 אלף מתפקדים, כולם עובדי תע"א, וזה של איש הימין הקיצוני משה פייגלין, שמאחוריו צועדים כ-7,000 חברי מפלגה. שיעור ההצבעה בפריימריז הוא כ-50% מכלל המצביעים, כ-60 אלף בליכוד. בנק קשיח של כעשרת אלפים קולות, יכול להכריע בין חיים למוות בעשירייה השנייה, ובין הצמרת לאמצע העשירייה הראשונה. כץ חילק את קולות חייליו לנציגות נבחרת מקרב המתמודדים כאילו היה גזבר של עיירה יהודית במאה ה-19, ששולף רובלים מתוך מטפחת מקומטת: עשרה אחוז לזה, עשרים אחוז לזו, שלושים אחוז להוא. רשת סבוכה של קולות הוא טווה.  

תומר אפלבאום

רק לשניים מבכירי הליכוד הבטיח כץ 100 אחוז קולות: יו"ר הכנסת רובי ריבלין שהוא חבר אישי וקרוב, ושר התחבורה ישראל כץ. מאחר והשניים נמנים עם האגף הימני בתנועה, ההערכה היתה שדרכם אל שלישיית הצמרת, סלולה. כץ הקטן אפילו הבטיח לכץ הגדול: "סמוך עלי, אתה תהיה מספר אחת". אלא שכץ נבחר במקום רביעי וריבלין בשישי. הדיל המובטח לא עבד. משהו השתבש. לא רק אצל כץ וריבלין אלא לרוחב הגזרה. המערך הברוטלי ומטיל האימה של חיים כץ קרס כמו קו בר-לב באוקטובר 73'.

ח"כ כרמל שאמה היה יעד החיסול העיקרי שלו. כץ עבד ימים כלילות, בטירוף ממש, כדי ששאמה לא יהיה בכנסת. שאמה נבחר, במקום אחרון. שאלתי אותו מדוע כץ נכשל. "הוא עמס על עצמו יותר מדי חזיתות", הסביר שאמה. "גם המעצמה החזקה בעולם לא יכולה לנצח בעשר מלחמות בו-זמנית. לדוגמה, הוא השקיע המון אנרגיות בלהריץ מועמד אנונימי בשם מאיר מלכה, שהוא בשר מבשרו, במחוז השפלה".

מלכה הוא חבר ועד עובדי תע"א. בעוד שנתיים כץ יגיע לגיל הפנסיה. הוא מייעד את מלכה לרשת אותו, שזה בסדר. אבל הוא רצה את מלכה לצדו בסיעת הליכוד, על מנת שהוא, היו"ר הפורש, יוכל להמשיך ולשלוט בוועד באמצעות היו"ר היורש. מלכה הוא חרדי. לאיש בליכוד לא היה מושג מיהו. הוא התמודד מול דוד ביתן, סגן ראש עיריית ראשון לציון, חבר וותיק בליכוד. כדי להיבחר במחוז יספיקו בדרך כלל 3,000 קולות. מלכה לא נבחר. ביתן גבר עליו. כץ לא הצליח לספק אפילו את הסחורה הזו. עזות המצח שלו עלתה לליכודניקים על העצבים. הם יצאו בהמוניהם מהבתים והצביעו ביתן.

מלבד ישראל כץ ומלכה, כץ עמס על עצמו משימה נוספת: לסייע לבחירתם של חברי הכנסת לאה נס וציון פיניאן. שניהם נפלטו. אה, והיתה לו עוד משימה: לדאוג שהוא עצמו ייבחר באמצע העשירייה הראשונה, על מנת לכפות על נתניהו למנותו לשר. כץ נבחר במקום ה-12, שמונה מקומות לפני שאמה. אנשים ששוחחו אתו סיפרו כי יותר משהוא שמח על בחירתו שלו, הוא מתאבל על זו של שאמה.

"אני בטוח בזה", אמר שלשום שאמה. הוא עצמו נשמע שמח יותר על התבוסה שכץ נחל מולו מאשר על בחירתו הוא. ערב הפריימריז שיגר שאמה לכ-80 אלף מתפקדים, ציטוטים נבחרים של כץ, כמו: "אני מסוגל להכניס גם תרנגול לכנסת". או: "אדאג ששאמה יהיה במקום ה-60". בדיעבד הסתבר כי ככל שכץ השקיע יותר מאמץ בחיסולו, כך השתפר מצבו של שאמה בקרב הבוחרים. לא במקרה אמר שאמה למישהו לפני שבוע: "יש לי את מנהל הקמפיין הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי: כץ".

יומיים אחרי, שאמה עדיין מתקשה להאמין שהצליח לגבור על כוחות הרשע: "בסוף השבוע האחרון הוא עבד אישית נגדי. כל רגע התקשר אלי בן ברית אחר ואמר לי שהוא יורד מהדיל שלנו כי כץ ביקר אצלו בבית והציע לו הצעה טובה יותר. ביום ראשון בבוקר התקשרתי לחבר ואמרתי לו: 'שמע, הוא פירק אותי לגמרי. נשארתי בלי אף אחד'".

עבור כץ זה סוף הסיפור. סיפור על היבריס וחזירות. בסיבוב הבא הוא כבר לא יהיה יו"ר הוועד הכל-יכול. הגייסות לא יעמדו לצדו. נראה אותו אז. דווקא כיו"ר וועדת העבודה והרווחה הוא עשה עבודה לא רעה, והעביר לא מעט חוקים חברתיים. אם רק היה מסתפק בזה.
                      
חותר לביטחון

השר משה (בוגי) יעלון, קיווה להתברג באמצע חמישיית הצמרת. הוא נבחר במקום השביעי – לא בשר, לא חלב. "יחסית לעובדה שלא הייתי בשום דיל ושאינני שר ביצועי ושלא יכולתי לתת דבר לראשי הרשויות, לא כיתות, לא כבישים, לא בתי חולים, זו תוצאה טובה". הוא אמר השבוע, "הם אמרו לי, אנחנו מעריכים אותך, אבל קודם ניתן למי שעזרו לנו".

אין שאלה בכלל לאן מועדות פניו של יעלון: לקומה ה-14 במשרד הביטחון בקריה בתל אביב, שיפנה אהוד ברק בעוד כשלושה חודשים. "תסתכל מי המועמדים", הוא אמר השבוע, "נראה לי טבעי שאני אהיה שם".

תאמר לנתניהו שאתה מצפה ממנו למנותך?

"אני לא חושב שאני צריך להגיד לו. אני חושב שהוא יודע".

משום מה נתניהו לא בוטח בך. אומרים שהוא יחשוש להפקיד בידיך תיק כה בכיר שיבנה אותך פוליטית כיורש.

"זה מה שאני קורא בעיתונים. אני מקווה שראש הממשלה למד להכיר אותי. ארבע שנים אנחנו עובדים ביחד, גם קודם הכרנו ביחידה (סיירת מטכ"ל). ואני הייתי ראש אמ"ן שלו בקדנציה הראשונה".

אז אין לו מה לחשוש ממך או לחשוד בך?

"אין לו מה לחשוש ואין לו מה לחשוד. אחד הדברים החיוביים בליכוד זה שכשיש מנהיג שהולך בדרך, לא חותרים תחתיו. לכן מנהיגי הליכוד לא מתחלפים כל שנתיים".

אוליבייה פיטוסי

אבל רק בתנאי שהוא הולך בדרך, מה?

"לפעמים יש ויכוחים. כשדובר על הארכת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, התווכחנו. אבל תמיד במסגרת כללי המשחק. אני אומר את מה שאני חושב".

בדיונים במבצע עמוד ענן תמכת בעמדת ברק והתנגדת לכניסה קרקעית
"נכון. כמי שעבר מלחמות, מהלך צבאי צריך להיות הצעד האחרון. וכשנוקטים בו, צריך להגדיר מראש מטרות ברורות ובנות השגה. עמוד ענן זו דוגמה חיובית. הדרג המדיני הגדיר מטרות, הסביר לדרג הצבאי מה הוא רוצה, ושלח אותו לעשות שיעורי בית כי הוא לא היה מרוצה ממה שקיבל. במצב הזה עמדנו בכל היעדים שקבענו לעצמנו. פעולה קרקעית לא היתה נדרשת הפעם".

הגורל עשוי להציב את יעלון במשרד הביטחון לכשיתרחש העימות המתקרב (או שלא) עם איראן. הוא יקצור את מה שברק זרע, טיפח, השקה והנביט. בשנתיים האחרונות נמנה יעלון עם הפלג המתון בתשיעייה. יותר מפעם אחת הוא בלם מהלכים מסוימים יחד עם דן מרידור ובני בגין, שנבעטו מהרשימה. גם היום, בדיונים פנימיים הוא מבטא עמדה מתונה. "צריך להתכונן לכל דבר ולקוות שזה לא יקרה", אמר. "כבר עשר שנים אומרים שהשנה הבאה היא שנת ההכרעה. אולי 2013 תהיה שנת ההכרעה ואולי לא. אולי יקרו כל מיני דברים. אולי מישהו אחר יעשה את העבודה, אינשאללה. להתכונן צריך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו