במגפי גולדה

פרץ הפקיר את העבודה לשלי ולמרכז הפוליטי

האופוזיציה החיונית ליו"ר שרואה בנושאים המדיניים כמיותרים קרסה. כמה אירוני שדווקא אחד מאבותיו הרוחניים של המאבק החברתי פורש בשל הפקרתם

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

שמעון פרס עשה בדיוק את זה לפניו, אבל על עמיר פרץ אוהבים להתגולל; לא במקרה צצה היום (חמישי) ההשוואה דווקא לדוד לוי – שניהם מאותו הכפר, שלא לומר מאותה העדה. שוב עלו הדיבורים המזלזלים והמתנשאים על הפגיעה ב"כבוד", מונח ששמור אצלנו לפוליטיקאים מרוקאים בלבד. הטהרנים שלנו לא אוהבים עריקות, האשכנזים לא אוהבים היעלבויות (של אחרים). אבל עם כל ההבנה לצעדו הנואש כמעט של פרץ - ויש הבנה - גם הוא ראוי הפעם למידה של רגשות כעס ואכזבה: לא בגלל עצם העריקה, אלא בגלל החלל שהוא מותיר מאחוריו במפלגת העבודה.

פרץ הפקיר היום את העבודה לשליטתה המוחלטת של שלי יחימוביץ'. הוא עשה זאת בעיתוי הבעייתי ביותר. גם ללא התגובה הארסית של המפלגה, "נפרדים בהקלה מאדם שניסה לחבל בנו", שכל אומרי ההן במפלגה מיהרו לאמצה, ה"ההקלה" הזאת היא על חשבוננו: על חשבון מחנה השמאל והשלום בישראל. העבודה ללא פרץ תהייה מפלגה אחרת; ספק אם "התנועה" עם פרץ תהייה תנועה אחרת.

פרץ נועד להיות מאזנה של יחימוביץ'. יחד עם קבוצת מועמדים שנבחרה איתו (ולא מעט בזכותו), העבודה הייתה זקוקה לאופוזיציה הפנימית הזאת כאוויר לנשימה. אין כל פסול במחנה רעיוני נוסף על זה המוביל, גם אם המאבק הזה מתקיים מבפנים. הוא לא היה מחבל בסיכויי המפלגה, להיפך – הוא היה עשוי להוסיף לה תמיכה. מי שחרד שהעבודה תזחל אחרי הבחירות לממשלת הימין הקיצוני – ידע שיש את פרץ, כדי למנוע זאת. מי שחשש שעמדותיה של יחימוביץ', שרואה בנושאים המדיניים והמוסריים כעניינים מיותרים ושוליים, ידע שיש על מי לסמוך – פרץ לא היה נותן לה.

עמיר פרץ מגיש את התפטרותו ליו"ר הכנסת ריבלין, הערב צילום: אמיל סלמן

האופוזיציה החיונית הזאת הופקרה היום וקרסה. קשה לראות את חבריה יוצאים בגלוי כנגד המגמות הנפסדות של היו"ר, בהיעדר הגיבוי של פרץ. נכון שח"כ דני בן סימון עוד נראה היום באולפן טלוויזיה אחד אומר בזעם עצור: "אני מקווה שעכשיו שלי תדבר על הנושאים המדיניים", אבל הקול הזה ילך וישתתק, ילך ויושתק. גם מועמדת מבטיחה כמרב מיכאלי תהסס עכשיו יותר, בהעדר גב איתן מאחוריה, גבו של פרץ. כמה אירוני הוא שדווקא הוא, אחד מהאבות הרוחניים של מאבקיה החברתיים של העבודה, שהיה שם הרבה לפני יחימוביץ' ולפני המחאה החברתית, פורש ממנה בגלל הפקרת התחום המדיני דווקא. פרץ מאס בדרכה השתלטנית של יחימוביץ'. לא קשה להבין ללבו; קשה להסכים עם צעדו.

העבודה הפכה היום רשמית למפלגת מרכז, לעוד מפלגת מרכז, כמו שהיו"ר רצתה כל כך. "התנועה" של ציפי לבני לא הפכה היום למפלגת שמאל, ולכן צעדו של פרץ מיותר ומזיק כל כך. הוא מחק את הסיכוי לקיומה של מפלגת שמאל מתון, אחרונה כמעט על המפה. מרצ צריכה להתחזק מהמהלך, העבודה להיחלש.

אבל מעל לכל הפכה היום העבודה למפלגתה המוחלטת של יחימוביץ', לטוב ובעיקר לרע. אם עד כה רווח הדיבור על יחימוביץ' "בנעלי גולדה", כי אז אתמול הפכו הנעליים המגושמות למגפיים: שלי במגפי גולדה, שתי הנשים שלא נתנו לעבודה למלא את תפקידה ולהיות שמאל מדיני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ