שני המוסדות הממלכתיים היקרים ביותר ללב הישראלים נפלו קורבן להיסטריה הליכודניקית

ההשתלחות בשופטי ביהמ"ש העליון שלא אישרו את פסילת זועבי וההתנפלות על הנשיא פרס מסמלים את השפל הערכי אליו הגיעה מפלגת השלטון

יוסי ורטר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי ורטר

איזה יום שמח, איזה יום של כיף עבר היום על דוברי הליכוד: בבוקר הם התנפלו בגסות רוח אופיינית, נטולת הוד והדר על תשעת שופטי בית המשפט העליון שפעלו על פי חוק והתירו לח"כ חנין זועבי מבל"ד להתמודד בבחירות. אחר הצהריים הם שלפו אגרופים, וחבטו בנשיא המדינה שמעון פרס שהעז לומר את המלים הגסות "שלום" ו"אבו מאזן", במשפט אחד בנאום בפני שגרירי ישראל. יבול נאה. בתוך 8 שעות, יום עבודה ממוצע, נפלו שני המוסדות הממלכתיים היקרים ביותר ללב הישראלים קורבן להיסטריה הליכודית.

נתחיל בפרס. לפני כמה שבועות, הוא התבקש על ידי מנכ"ל משרד החוץ לארח את השגרירים הישראלים במשכנו, לשאת בפניהם הרצאה מדינית ולהשיב על שאלות בנושא המדיני. פרס נענה בחפץ לב. המפגש נקבע להיום. פרס התייצב ופירט באוזני הדיפלומטים את משנתו הידועה והמוכרת, אפילו המעט מייגעת חייבים לומר: "אבו מאזן הוא פרטנר, הוא נגד טרור, הוא בעד שלום, הוא בעד שתי מדינות". מה עוד חדש בעולמנו.

בליכוד-ביתנו נרעשו. הם כנראה ציפו שפרס ידקלם בצייתנות את דף המסרים, שמנפק מטה הבחירות של הרשימה המשותפת. משהנ"ל העז לומר את דעתו, התגובה האלימה, הפבלובית, שטענה כי פרס "מנותק מעמדות הציבור", לא איחרה לבוא. אפשר להבין את הליכוד-ביתנו. הם בבעיה: אין להם יריב בבחירות האלה. נתניהו הוא ראש הממשלה הבא, בוודאות. המציאות הנדירה הזו גורמת למצביעי ימין רבים לנהות אחר מפלגות אחרות בגוש הימין, או אפילו בגוש המרכז. כל מי שמותקף על ידי הליכוד, רק מתחזק: נפתלי בנט, ש"ס.

חברי רשימת הליכוד עם הכרזת תוצאות הפריימריזצילום: תומר אפלבאום

    מה נשאר, מי נשאר, אם לא שמעון היקר. עליו, על האיש שבמשך 4 שנים ייחצ"ן, הסביר ולימד סנגוריה על נתניהו אצל מנהיגי העולם, האיש שריכך ובלם ומנע מתקפות וגינויים עד שכמעט תש כוחו - עליו אפשר ורצוי להתנפל בציפורניים שלופות ולהאשים אותו ב"נקיטת עמדה פוליטית". ככה מקבלים שלושה במחיר של אחד: גם מעוררים לתחייה את הוויכוח המדיני על אבו מאזן ועל הסכסוך; גם, לשם שינוי, לא מאבדים מנדטים בדרך, כי פרס אינו במגרש הפוליטי; וגם מעלים מאוב זיכרונות על חתרנות בלתי נלאית. הו כמה טוב שפרס עדיין כאן אתנו. משאב בלתי מתכלה שכמותו. שק חבטות קבוע. מטרה נייחת. חסוך שלא יחסר.

    כמובן שפרס אינו תמים. כשעלה לנאום על הדוכן בבית הנשיא, הוא ידע בדיוק איזה הד יעוררו הדברים ואת מי הם עשויים לשרת. מותר גם לחשוד בו שהוא נהנה מזה, ובצדק. שנה וחצי לפני תום כהונתו, הוא חש משוחרר יותר, חופשי יותר לומר את דעתו. הוא מתחיל לחשוב על המורשת שיותיר מאחוריו ביולי 2014. אפילו השרים גלעד ארדן ובוגי יעלון לא יפחידו אותו. אגב, מי אמר שנתניהו לא מפיק לקחים: הוא פרסם היום הודעה מנומסת ומכבדת כלפי פרס. הוא מבין עד כמה הקול השפוי הזה מסייע למדינה.

    ונסיים בח"כ זועבי: בראש תשעה שופטי בית המשפט העליון שפסקו פה-אחד כי החלטת ועדת הבחירות המרכזית היתה מנוגדת לחוק, עמד הנשיא אשר גרוניס. אותו גרוניס שכל הימין התגייס למנותו ליורשה של דורית ביניש, כדי שהוא יעשה סדר ויחזיר קצת ערכים לאומיים וזקופי קומה להיכל הצדק.

    זו אינה הפעם היחידה שגרוניס מסרב לרקוד על פי החליל של הח"כים מהליכוד, ישראל ביתנו, והאיחוד הלאומי שהצביעו בכנסת בעד חוק גרוניס. מי ששמע היום את ח"כ אופיר אקוניס, דקלמן בלתי נלאה של משפטי תעמולה רדודים ושטחיים משתלח בשופטים ומקונן מדוע לא נמצא בהם אחד, אפילו אחד (!) "שיתייצב לימין חיילי צה"ל", הבין לאיזה שפל ערכי הגיעה מפלגת השלטון שזה אחד מדובריה הראשיים. אקוניס גם טרח לציין כהרגלו שהוא גדל על משנתו של מנחם בגין. כאילו שבגין היה מעלה בדעתו לפסול ח"כ ערבי שלא עבר על שום חוק, מלהתמודד בכנסת. אם בל"ד תעבור בבחירות האלה את אחוז החסימה, זועבי וחבריה צריכים לשלוח לאקוניס זר פרחים גדול.

    שפל מוסרי או זקיפות קומה לאומית? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק

    תגובות

    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ