בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף המסע בשמורת השמאל

עכשיו מותר לגלות מי עמד מאחורי המחאה ומה סוד האופטימיות של מרצ. תחנה רביעית במסע: מעוז השמאל, לב תל אביב, עם דב חנין, זהבה גלאון ואלדד יניב

189תגובות

לדֹב חנין יש כמה וכמה הצעות מעשיות: להלאים את הגז הישראלי ששוויו עשוי להגיע ל-250 מיליארד שקלים; להלאים את הבנקים הישראלים שגובים מאתנו עמלות נשך העומדות על 11 מיליארד שקלים; להלאים את ים המלח שאותו משפחת עופר גם בוזזת וגם מייבשת; להלאים את מרבצי הפוספטים ואת שאר משאבי הטבע של ישראל. ואז, עם כל הכספים שיוחזרו מהטייקונים אל העם, לבנות דירות לצעירים ולמוחלשים ולשקם את המערך הממשלתי שאמור היה לתת לאזרחי ישראל שוויון ורווחה וצדק חברתי.

פעם, לפני המחאה החברתית, הצעות כאלה היו נתפשות כהזויות, מודה חבר הכנסת המחונן חנין. אבל היום, אחרי המהפכה התודעתית של קיץ 2011, כמעט בכל מקום שהוא שוטח את הפרוגרמה הסוציאליסטית שלו, הישראלים מקשיבים. הפתיחות היא פתיחות שלא היתה כמוה. אפילו אנשי ליכוד בדרום תל אביב כבר לא שרופים על הליכוד ואינם מתלהבים מנתניהו. הם מוכנים לשמוע רעיונות מתקדמים שבעבר הם דחו על הסף.

המחאה החברתית היתה הפרויקט האסטרטגי הסודי של חד"ש. את מה שהוכחש בעבר אין מכחישים עוד: החברות והחברים של חנין הם אלה שעמדו מאחורי הכמעט-מהפיכה שטילטלה את ישראל לפני שנה וחצי.  הם היו החושבים והם היו המארגנים והם היו המבוגרים האחראים שעמדו מאחורי דפני ליף וסתיו שפיר והרבבות שאותם הן לכאורה הובילו. אבל כיוון שקומוניסטים הם אנשים רציניים, הם מעולם לא גזרו קופון ולא רצו לתקשורת ולא עשו הון פוליטי מהיר מהמהלך החתרני ההמוני שאותו הוליכו. רק כעת, כשאנחנו יושבים בבניין המפלגה הישן ורב הקסם שברחוב אחד העם בתל אביב, סיפור רודף סיפור. דב (חנין) ושרון (שחף) ואלון (לי-גרין) מספרים לי כיצד הם עשו את אשר עשו כדי שהעם שהממשלה נגדו, יקום נגד ממשלתו.

לפני הרבה מאוד שנים חנין ואני היינו שותפים בתנועת סטודנטים קיקיונית שנאבקה למען חברה צודקת. צדקנו: ראינו מראש את הכשלים של ההפרטה הגורפת ואת הסכנה שבהיווצרותה של חברה מעמדית קוטבית שבה מאיון אחד מתעשר ו-99 מאיונים נרמסים. חנין היה המוכשר והרציני והמרשים שבינינו, אך תמיד ליווה אותו סימן שאלה מעיק: האם הוא פועל בכנות או שמא הוא מקדם איזה סדר יום נסתר שהמפלגה הבולשביקית שלחה אותו לקדם? כך שגם כעת אני מציב בפניו את אותה שאלה עצמה. האם אין פער בלתי נסבל בין הליברלים המשוחררים של השמאל התל אביבי המצביעים חד"ש לבין המפלגה הנוקשה והסגורה וההיררכית שעבורה הם מצביעים? ומדוע במפלגה הקומוניסטית אין ייצוג הולם לנשים? והאם הומו היה יכול להיכלל ברשימתה לכנסת? והאם אין דבר מוזר בצירוף של לאומנים ערבים ואנטי-לאומנים יהודים, שלכאורה מקדמים סדר יום משותף?

הדר כהן

חנין לא נרתע. העיניים שמאחורי המשקפיים העגולים שלו הן עיניים רגועות שכמוהן קשה למצוא במפלגות שמאל אחרות. נשים? הוא אישית נאבק שתהיה אשה במקום השני ברשימת חד"ש. הומואים? יחד עם הח"כ הערבי עפו אגרבייה הוא הוביל את חקיקת החוק המגן על הומוסקסואלים שעובדים בשירות המדינה. לאומנים ואנטי לאומנים? כוחה של התנועה הוא שבתוך סכסוך מר רק היא מצליחה לשמור על שותפות יהודית-ערבית אמיתית. חנין ער לכך שיש פער בין האתוס של הבניין ברחוב אחד העם לבין האתוס של הסביבה שבתוכה הוא ניצב, אך הוא מבטיח לי שלקחי העבר נלמדו. לא יכול להיות סוציאליזם בלי דמוקרטיה ולא יכולה להיות דמוקרטיה בלי סוציאליזם, הוא קובע.

וסוריה? אני מקשה. כיצד מפלגה המתקוממת נגד הפקעת אדמות בגליל ונגד כל התנחלות בשומרון, יכולה לצדד ברודן שטובח עשרות אלפים מבני עמו?

חנין אומר שהתשובה הקצרה היא שחד"ש נגד משטר אסד. התשובה הארוכה היא שחד"ש גם נגד אל-קעידה ונגד האחים המוסלמים. מי שמנסה לתאר את מלחמת האזרחים הסורים כמלחמה בין בני אור לבני חושך לא רואה את המציאות. מה שמתרחש בפועל הוא מאבק בין דיקטטור חילוני שאותו חנין מוקיע, לבין ארצות הברית, סעודיה, קטאר וטורקיה, אשר בשל שיקולים אימפריאליסטיים, תומכות בפונדמנטליזם איסלאמי.


צודק, אני אומר לחנין, צודק לחלוטין. אבל מעולם לא שמעתי גישה מורכבת כל כך ובוגרת כל כך של חד"ש בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. כאן אתם רואים את הכל שחור-לבן ואילו כשאתם מגיעים לדמשק, אתם פתאום מגלים את האפור.

חנין אומר שגם בארץ הוא רואה מורכבות, אבל הוא גם רואה שבמרכז החדר ניצב פיל ענק הנקרא כיבוש. בניגוד לאחרים הוא מעולם לא סגד ללאומנות החילונית של אסד. אבל התפקיד של חד"ש הוא להיות כוח מתקדם באזור שיש בו פחות ופחות כוחות מתקדמים. גם בתוך ישראל המאבק קשה. הלחצים של האיסלאמיסטים הערבים והשוביניסטים היהודים יוצרים מציאות מכבידה. אבל הוא דווקא אופטימי. הוא לא חושב שהעתיד פאשיסטי. יום אחד, השאלה שתישאל תהיה היכן היית בימים המשוגעים שבהם יהודים וערבים אחזו אלה בגרונם של אלה. וכשאותו יום יגיע, הוא יוכל לומר ביושר שהוא עמד עם החברים הערבים שלו והביא לעולם מסר אחר: של שוויון ושלום.

הון, שלטון ועיתון

ואלדד יניב? התוכנית האסטרטגית של השמאל הרדיקלי החדש של יניב היתה להעלות לרשת כעשרים סרטי הון-שלטון, לאלץ את התקשורת לעסוק בהם ובתביעות הדיבה שיוגשו בעקבותיהם, ולחולל מהומה שתביא את ארץ חדשה לכנסת. למרבה ההפתעה, התקשורת לא שיתפה פעולה. למרות שבארצות הברית כל האשמה של צהובון בעניינו של כל מועמד גורמת לבוקה ומבולקה, בישראל ההאשמות המזעזעות של אלדד יניב ורני בלייר לא הביאו בעקבותיהן דיון תקשורתי. רק TheMarker דיווח על סיפורי יניב בעוד שהאחרים דממו. קשר השתיקה הזה הטריף את היועץ המשפטי לשעבר של מפלגת העבודה והיועץ האישי לשעבר של אהוד ברק והפרקליט לשעבר של דוד אפל, אברהם הירשזון ובני שטיינמץ. האיש המחובר ביותר בתקשורת לא הבין איך זה קורה לו. מדוע חבריו העיתונאים לא חוזרים אליו? מדוע הוא לא מוזמן לטלוויזיה? מדוע כלי התקשורת המובילים במדינה לא מביאים לידיעת צופיהם, מאזיניהם וקוראיהם, את פרשות השחיתות העסיסיות שאותן הוא לכאורה חשף?

אחרי כמה שבועות של תדהמה יניב חש שהוא פיצח את החידה: נוני מוזס.  המו"ל של "ידיעות אחרונות". לטענתו, בכל פעם שניסה להבין מי חוסם אותו, הוא הגיע אל נוני מוזס. בכל מקום שאליו הוא תחב את אפו הוא הריח את ניחוח האפטרשייב של נוני מוזס. שנתיים אחרי שהגיע למסקנה שישראל היא נוחילנד (דנקנר), יניב הגיע למסקנה שהיא בעצם נונילנד. על כן, בבת אחת הוא החליף את היעד של מתקפת הסרטונים שלו. אחרי שטיפל בראש הממשלה, שר החוץ, היועץ המשפטי לממשלה ומזכיר ההסתדרות, יניב החליט להתמקד במו"ל הנסתר מן העין. או דמוקרטיה או נוני מוזס, קבעו שלטי החוצות החדשים של ארץ חדשה. בעקבותיהם באו פשיטות מצולמות על משרדיynet  ועל אירועים של העיתון-של-המדינה.  מוזס היה לאויב העם התורן. על האוכף הלוהט של שנאת-מוזס יניב החל את הדהירה המחודשת שלו אל הכנסת.

קשה להתרכז: הבר שעליו אנחנו יושבים עמוס בבחורות מסעירות. אחת לרבע שעה אחת מהן ניגשת לחבק את אלדד בחום. גם המטורזנים הנלווים אליהן אומרים לו שהם מעריצים אותו. רק הוא. שים זין גבר, עונה להם יניב. ביום שלישי הבא כולם שמים בקלפי זין.

פעם אלדד יניב רצה להיות משה שחל: למקסם את הממשק שבין משפטים, תקשורת, עסקים ופוליטיקה, להפוך למקף שבין ההון לשלטון. היום אלדד יניב רוצה להיות אורי אבנרי: לנהל את הג'יהאד נגד ההון-שלטון תוך שימוש במידע סנסציוני וברדיפה אישית ובשבירת כלים. אין לו ספק שהוא יגיע לכנסת ואין לו ספק שהוא יהיה חבר כנסת רב עוצמה. היישום של שיטת אורי אבנרי בעידן הפייסבוק-טוויטר-אינסטגרם-וואטסאפ יעניקו לו כוח שלעולם-הזה-כוח-חדש לא היה מעולם. כפי שאבנרי תרם תרומה מכרעת לנפילת מפא"י, יניב ימוטט את שלטון ההון בישראל.

עופר וקנין

אבל כשאני רואה את צעירות הבר ואת צעירי הבר נוהים אחרי הרלף ניידר שלהם אני שואל את יניב, האם אין כאן סכנה של מקארתיזם? האם המהפכה שלו היא לא מהפכה של גליוטינות? הלוא אין דבר יותר מסוכן מאשר רובספיירים קדושים המעלים אל הגרדום את כל מי שעומד בדרכם.  אין דבר יותר דוחה מזונות ההופכות לנזירות וממרקות את עצמן בכך שהן כופות על אחרים בכוח את המוסרניות החדשה והמוחלטת שלהן.

יניב מהיר ואינטליגנטי ומבין מיד על מה אני מדבר. הוא מקבל את המטפורה של זונה-נזירה. הוא מודה שדפוס האאוטינג יכול להפוך לאלים.  אבל הבחור המזוקן בכובע גרב מבטיח לי שעכשיו הוא אמיתי. הוא לא ספין.  הלוא ההון-שלטון הוא מאפיה ויניב שבר את הקודים של המאפיה. לכן לעולם לא יקבלו אותו חזרה. אחרי ששרף את כל הגשרים הוא יילחם עד חורמה באוליגרכיה של המקורבים. הוא ידאג שתהיה כאן שקיפות מוחלטת:  האזנות בכל משרד ממשלתי, הקלטות ותיעוד בכל לשכה ציבורית. כי זה מה שהנורמות החדשות מחייבות וזה מה שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת.

נחזור לנוני מוזס, אני אומר, מה יש לך מנוני?. הרי בסופו של דבר מה שאתה אומר הוא בדיוק מה שבנימין נתניהו אומר. אתה מתאר אדם שהוא בסך הכל הבעלים של עיתון כאיזה תמנון רב-זרועות השולט בפועל במדינת ישראל. לא מוגזם? לא מופרך? לא משרת את הליכוד?

אני מתנגד לנתניהו ואני נגד נתניהו ואני אהיה האופוזיציה הכי חזקה נגד נתניהו, עונה יניב. אבל בעניין של  מוזס והתקשורת, נתניהו מאה אחוז צודק. כשאתה קורא את "ישראל היום" אתה יודע שלא תמצא מלה נגד ביבי, אבל אתה יודע בדיוק מה אתה מחזיק ביד. יש שקיפות. זה קצת כמו העיתון "חירות" של המפלגה. אבל כשאתה לוקח את ידיעות, אין לך מושג מה אתה קורא. אתה לא יודע מי ברשימה השחורה, מי ברשימה הלבנה.  עשר שנים ליברמן מוגן ופתאום ליברמן לא מוגן – למה? מה קרה? אפילויודעי חן לא יודעים באמת מה קורה ומה סדר היום שאותו המו"ל מקדם.

נוני הוא לא רק ידיעות, אומר יניב. לטענתו, נוני הוא גם ynet וגם השפעה עקיפה בערוצי טלוויזיה ובכלי תקשורת שונים. לכן אף אחד לא מעז לצאת נגד מוזס. לכן כולם פוחדים ממוזס. גם אני פוחד, מודה יניב.  אני מאוד פוחד. אני יודע מה עלול לקרות לי ואני מנסה לא לחשוב על מה שעלול לקרות לי. אבל החלטתי שאני לא יכול להמשיך כך ושמדינת ישראל לא יכולה להמשיך כך ואני מוכן לשלם על כך את המחיר.

לא נסיכה

כמו דב חנין, גם זהבה גלאון מפתיעה באופטימיות שלה. בחירות 2013 מתנהלות בתחושה שישראל הופכת ללאומנית ודתית וחשוכה. בבחירות 2013 השמאל לכאורה לא קיים. היוזמה היא בידי הימין והתנופה היא של הימין וסדר היום הוא סדר היום של הימין. אבל כשזהבה גלאון נכנסת לבית הקפה אחת-העם שברחוב אחד העם בתל אביב, היא מביאה אתה משב בלתי צפוי של אנרגיה ונחישות ותקווה.

נכון, היא אומרת לי, המאבק הוא הפעם מאבק עז בין ישראל הנאורה, המודרנית הליברלית לבין ישראל האתנוקרטית, הגזענית והחרדלית. המלחמה היא מלחמת תרבות של ממש בין הריבון לבין הרב ובין מלכות שמים לבין מלכות האדם. אנחנו רואים עכשיו את ערוגת היבלית המתנחלית של הציונות הדתית במלוא כיעורה ואנחנו רואים בעיניים את הקנאים המנסים להרוג את פתרון שתי המדינות ולהביא לחורבנה של המדינה היהודית-דמוקרטית. אבל בשעה שבתחילת מערכת הבחירות קשה היה לראות מי יעמוד נגד הלאומנים – כעת רואים. פתאום יש התעוררות.  פתאום יש רוח של התנגדות. בכל מקום שאליו היא מגיעה, גלאון מגלה שרבים מתגודדים מחדש סביב מרצ. הסטודנטים עם מרצ. התיכוניסטים עם מרצ. מרצ חוזרת להיות מפלגת השמאל הגאה החזקה של ישראל.

גלאון מוחה על כך שבכתבה זאת היא מופיעה אחרי אלדד יניב. לדעתה, אין מקום להשוואה בין רשימה שאינה עוברת את אחוז החסימה ועלולה לבזבז קולות שמאל נדירים, לבין רשימה מוצקה וערכית המכפילה את כוחה. גם אין מקום להשוואה בין מי שהפך את עורו לאחרונה לבין מי שהוכיח את דבקותו בעקרונותיו לאורך שנים. במובן מסוים גלאון צודקת. ההישג שאליו היא ככל הנראה הגיעה במערכת הבחירות הזאת הוא הישג מרעיש. תחת הנהגתה מרצ חזרה להיות למפלגה המובהקת היחידה של השמאל הציוני.

זהבה אינה נסיכה שמאלנית. היא נולדה בווילנה וגדלה במשפחה קשת יום וגם היום היא מתגוררת בפתח תקווה. אחרי שהשתתפה במאבקי השבת של עיר מגוריה בשנות השמונים, היא פילסה את דרכה אל מפלגת רצ (של שולמית אלוני) ואל "בצלם" ואל המרכז לשלום במזרח התיכון ואל הכנסת.  אבל הנוכחות הרגשית שלה שונה מאוד מזאת של מרבית הגוהרים על הלפטופים שלהם בשולחנות הסמוכים. את גלאון אי אפשר להאשים בהתנשאות או בהתחסדות או בזיוף. בגלאון אין ריחוק או קרירות או העמדת פנים. גם כשהיא נאבקת נגד עוולותיה של ישראל, מנהיגת השמאל הישראלי עושה זאת בלהט ישראלי ובאותנטיות ישראלית ובגובה העיניים.  היושב מולה אינו יכול שלא לחוש כלפיה הערכה עמוקה ואהדה גדולה.

מוטי מילרוד

גם בתוך מרצ דרכה של גלאון לא היתה סוגה בשושנים. האצולה הגברית הלבנה של השמאל הציוני מעולם לא נטתה לה חסד וביכרה על פניה את חיים אורון (ג'ומס). כאשר ג'ומס נכשל בבחירות 2009 דווקא גלאון היא זאת  שנותרה מחוץ לכנסת. אבל הקמבק של זהבה היה מהיר ועוצמתי: לפני שנתיים שיבה לסיעת מרצ ולפני שנה זכייה בראשות המפלגה וכעת החייאה מפתיעה של מרצ. הקול החזק של גלאון והפרופיל האידיאולוגי החד שלה העניקו למפלגה המאובנת חיים חדשים וצעירים. לפתע פתאום מרצ היא טרנד. עם 22 מנדטים באוניברסיטה העברית ועם 26 מנדטים באוניברסיטת תל אביב ועם 13% מבין מצביעי-הפעם-הראשונה, השמאל המתחדש של גלאון חי ובועט.

על הטעויות ההיסטוריות הגדולות של השמאל הישראלי איננו מתווכחים הפעם. גלאון יודעת את דעתי (למשל, שצריך היה להתמקד במאבק בכיבוש ולא בהבטחת השלום) ואני יודע את דעתה (למשל, שלמרות הכל אפשר להגיע להסדר קבע עם מחמוד עבאס). גלאון בגרסתה (אהוד ברק הוא האשם בכך שנוצרה תחושה מוטעית של אין-פרטנר) ואני בגרסתי (השמאל הוא האשם בכך שלא נוצרה אסטרטגיה מציאותית המנסה להביא לסיום הכיבוש גם באין פרטנר).

אבל הפעם אין טעם להעמיק בדיון הזה. אל מול הכוחות שהשתלטו זה עתה על הליכוד והצמיחו זה עתה את הבית היהודי הפערים בין מרכז-שמאל לשמאל הם פערים זניחים. בסופו של דבר, מי שנלחם על הדמוקרטיה הישראלית בארבע השנים האחרונות היו שלושת הח"כים הבודדים של מרצ. מי שנלחם על שלטון החוק ועל כבוד האדם ועל שוויון האשה ועל ישראל נאורה היתה זהבה גלאון. השמאל איננו חף מטעויות, אומרת האשה החזקה היושבת מולי. אבל בימים של חשיכה אנחנו שמרנו על הגחלת. בלילות אפלים אנחנו היינו האור שדלק במגדלור.

גלאון מספרת לי על הימים הקשים. לעמוד אל מול שנאת הזרים היוקדת בעיניו של אלי ישי, לעמוד אל מול הפופוליזם הלאומני המטורף של מירי רגב ודני דנון. לעמוד אל מול התחכום של הפאשיסטים קרי הרוח המנסים לקעקע בית המשפט העליון ולסרס את התקשורת ולסתום פיות. ואני לבד מולם בג'ננה שלי, צוחקת גלאון. אני מרססת אותם בלי חשבון מטווח אפס.  במשך הרבה מאוד זמן נדמה היה שזה אבוד. נדמה היה שהם הצליחו לעשות לנו דה-לגיטימציה מוחלטת. אבל אני התעקשתי להישאר שמאלנית גאה מולם. אני עמדתי על כך שנצא מהארון ונעמוד מולם כפי שאנחנו, בקומה זקופה.

שמאלנים, שובו הביתה, אמרתי. שמאלנים, אל תפחדו להיות מה שאתם. בתחילה אמרו לי שאני משוגעת, שזה לא יעבוד. אבל אני תמיד זכרתי את המשפט הנפלא של אנשי תנועת סולידריות בפולין: גם החורף הכי קשה לא ימנע את בוא האביב. וכעת, כשאני רואה כל כך הרבה סטודנטים נוהרים שוב לכנסים של מרצ, נדמה לי שאני באמת מתחילה לראות את האביב. יהיה נורא תחת הממשלה הנוראה שנתניהו יקים אחרי הבחירות. אבל הממשלה הזאת לא תאריך ימים ומולה תעמוד אופוזיציה חזקה של מרצ חזקה, אשר תילחם בממשלה ללא מורא וללא רחמים.  בשבוע הבא, אחרי שמרצ תכפיל את כוחה, היא אומרת, יהיה כאן שוב שמאל שחוזר אל עצמו וחוזר אל האמונה בעצמו ונלחם על הבית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו