בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור דעה

חזית רק לא ביבי

כבר הבוקר צריכה להתחיל מלאכת הרכבת קואליציה חדשה, רחבה ככל שניתן, שתתאחד סביב מטרה אחת: לסלק את נתניהו מלשכת רה"מ

67תגובות

אם המדגמים של אמש לא יהיו שונים בהרבה מתוצאות האמת, ובנימין נתניהו יעמוד גם בראש הממשלה הבאה, הרי שהבוקר צריך להיות היום הראשון בעבודה על הקמת קואליציה חדשה, רחבה לאין שיעור מכל מה שידענו בעבר. קואליציה כזאת צריכה להתאחד סביב מטרה אחת: רק לא ביבי. השיטה: הסכמה חוצה מפלגות, וכל קבוצה אחרת שתרצה להצטרף עם מספר קטן של יעדים מרכזיים, שעל בסיסם יירקם שיתוף הפעולה. השינוי המוחלט של העולם יידחה מעט, וכך גם מאבקי האגו.

קואליציה מעין זו, "החזית העממית", ניצחה בשנות ה-30' של המאה הקודמת בצרפת ובספרד. כעת יש לנסות ולתרגם את המודל הזה לפוליטיקה הישראלית. זו הדרך היחידה להחלפת שלטון הימין. זהו גם המסר העמוק של המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011 וסחפה אחריה מאות אלפי אנשים, גם כאלה שלא הצביעו בהכרח למפלגות השמאל הקלאסיות.

ב-1936 ניצחה החזית העממית בבחירות הכלליות שנערכו בצרפת. היתה זו קואליציה של מפלגות מהמרכז ועד השמאל הקיצוני, שהתחילה בהפגנות משותפות. הפחד מעליית הנאציזם חיבר ביניהן מבחינה פרלמנטרית. כל מפלגה שמרה על האידיאולוגיה שלה ועל המבנה שלה, אבל פעלה במסגרת גוש אחד, שהיה למשמעותי הרבה יותר מסך כל מרכיביו. ליאון בלום, מראשי המפלגה הסוציאליסטית הפך לראש הממשלה, והנהיג את אחת הממשלות המתקדמות בתולדות המדינה. בספרד הדרך לשלטון היתה דומה - התאגדות סביב תמיכה ברפובליקה ובעקרונותיה המתקדמים - אך כמה חודשים לאחר שהוקמה הממשלה פרץ המרד של הגנרל פרנקו, אשר בישר את סופה.

קשה לתרגם את ההצלחה ההיסטורית למציאות הישראלית, ולא רק בגלל שהבחירות בצרפת היו אזוריות, והמפלגות השונות חילקו ביניהן את מועמדי "החזית". אבל כנראה שאין ברירה. כמו בצרפת ובספרד, נדמה כי התנאי הבסיסי כבר כאן, פועם ומורגש היטב. החשש מעוד ארבע שנים בהנהגת בנימין נתניהו צריך להיות גדול מספיק כדי שהקבוצות המתנגדות לו לפחות יתחילו כבר עתה לשתף פעולה ביניהן לטובת מטרה גדולה יותר.

השלב הבא ב"חזית הישראלית" צריך להיות גיבוש כמה עקרונות יסוד, מעין תוכנית מינימום: הסכמה על עקרון שתי מדינות לשני עמים, הסכמה כי המערכת הכלכלית אינה יכולה להמשיך ולפגוע במעמד הביניים ובשכבות החלשות, הסכמה על חשיבות הדמוקרטיה והצורך להגן עליה. ניתן להגיע להסכמה כזאת, ולו ראשונית. מפלגות הנתפסות או מציגות עצמן כיום כשייכות ל"מרכז" הפוליטי, אשר יבחרו להצטרף לממשלתו השלישית נתניהו, יבהירו בכך את עמדתן האמיתית. אין "גם וגם" - יש "או-או".

הגרסה הישראלית לחזית העממית חייבת לכלול שיתוף פעולה של ערבים ויהודים, איגודי עובדים, את תושבי המרכז המבוססים יחסית ואת אנשי הפריפריה המבוססים פחות, וכל קבוצה אחרת. הוויכוחים הפנימיים צריכים להיות מוכפפים לעקרון של "לא עוד ארבע שנים", גם לא שלוש ואפילו לא שנתיים. בקיץ 2011 דרשו המפגינים להחליף את השיטה הכלכלית-חברתית הקיימת בעקרונות צודקים יותר. רק הקמת חזית תקדם זאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו