בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעתו הקשה של "האיום הביטחוני"

האביב הערבי הפחית את הסכנה - והמרכז הפוליטי התפנה לעסוק במתנחלים ובחרדים ובזכויות היתר שלהם. אם הימין יחרחר מלחמה הוא ימצא עצמו מבודד

15תגובות

תוצאות הבחירות לכנסת משקפות ישראל אזרחית יותר, לוחמנית פחות, עם הפנים - פנימה. מתגוננת, אך רק כאשר האיום ממשי, בלתי-נסבל. לא להוטה למבצעי-מנע ולמלחמות יזומות. בתל אביב ובנותיה, החילוניות והמבוססות למדי (אך עם אופק כלכלי עמום יותר לצעירים), זכו ״יש עתיד״, העבודה, התנועה של ציפי לבני, מרצ וקדימה בכ-60 אחוזים מהקולות, בסך הכל. זהו המרכז הישראלי, גיאוגרפית ופוליטית. שוחר פשרה מדינית, מואס בסכסוך מדמם, מתמודד עם החרדים והמתנחלים על חובות-היתר שלו וזכויות-היתר שלהם.

המרכז הזה, בין חירות למק"י, עבר גלגולים שונים. הוא מאגד את יורשי הציונים-הכלליים, שנבלעו בליכוד, עם שרידי ד"ש, שינוי וקדימה. כדי למשוך אותו, נבחרים מותגים חיוביים וצופני תקווה לשיפור: שינוי, קדימה, עתיד. לאותה משפחה משתייכים ״סיכוי״ ו״הזדמנות״, אבל לא ״התקווה״ עצמה, בגלל השכונה.

החידוש בבחירות 2013, לעומת המהדורות הקודמות, נעוץ בהקשר האזורי. האביב הערבי, המושמץ כל כך כמסוכן לישראל, הפחית עד כה במאזן הכללי את הסכנות הביטחוניות המרחפות עליה; והוא גם שתרם, בהשפעתו על מחאת קיץ 2011, לדרישה להעלאת הסעיפים האזרחיים-חברתיים לראש סדר היום הלאומי. הביטוי הפוליטי של גל זה הוא סחף הקולות, בשלהי מערכת הבחירות, לכיוונו של יאיר לפיד.

יש בכך אמנם גם ממד של מקריות. ״בסוף הצבעתי ללפיד, אבל באותו בוקר עוד חשבתי לבחור בבנט", אמר שלשום קצין משטרה בן כ-40 המתגורר בדרום, לשעבר גם - ובנסיבות שירותו - תושב התנחלות עירונית. הוא אינו בטוח שבבחירות הבאות יעשה זאת שוב. סריקה לאחור מגלה שבבחירות קודמות הצביע לגמלאים, ״כדי לעזור למסכנים״, ומשום שנרתע מבחירה באחת המפלגות הגדולות. בוחרים כאלה מגדירים עצמם על דרך השלילה; ההצלחה של נבחרים כלפיד נמדדת ביכולתם להפוך את שלילת הזולת לחיוב עצמם. ההצלחה היא לרוב חד-פעמית, יגאל-ידינית, ציפי-לבנית, כמו זאת של סופר של ספר אחד. המשוכה הגבוהה מגיעה בפעם השנייה.

גיל כהן-מגן

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, מחרחרי הכוחניות, איבדו רבע מתומכיהם. לפיד הוא אזרח מובהק - ההבדל הקטן בין לחימה לבין אמנויות לחימה. הרמטכ״ל בדימוס שהוביל מפלגה, שאול מופז, חמק לכנסת בעור שיניו ועם שליש מהקולות של לבני שנגדה חתר בהצלחה. בעיר ילדותו אילת קיבל מופז שלושה אחוזים ובישוב מגוריו כוכב יאיר - ארבעה. יפה, אך לא מספיק לממוצע הארצי הנדרש, שני אחוזים. את הפער סגרו 48 האחוזים - כן, כמעט חצי - שלו בדליית אל-כרמל. מי שזמם לבלום את מופז בעזרת אחוז החסימה, לא העלה בדעתו עד כמה גדולה האהבה למופז ביישובי הדרוזים, חמולות-חמולות, ובמיוחד בדליית אל-כרמל ובעוספייה. קדימה ניצחה שם ו-4,000 הקולות בשני היישובים סיפקו למופז את מאיות האחוז שחסרו לו. עוד רמטכ״ל בדימוס שהוביל מפלגה בבחירות הקודמות, אהוד ברק, ויתר על ההתבזות. זו אינה שעתם של רבי-אלופים בגמלאות. היא חלפה, אף שאפשר שעוד תשוב, אם האזרחים יאכזבו.

מאז 1967 חיה ישראל במצב חירום מתמשך, עם צפירות עולות ויורדות. היא נכנסה למלחמת ששת הימים מתוך תקופה שקטה, יחסית לשנים הבאות, ותחת שלטונו האזרחי המרגיע של לוי אשכול, כמשקל-נגד לדוד בן-גוריון ולמקורבים שנגררו אחריו ללא חשק למפלגה שפיצל ממפא״י, רפ״י. רק אובדן האמון העממי והפוליטי באשכול, ערב המלחמה, הציל את משה דיין מהשיממון.

נתניהו מתאמץ להפוך את האייתוללה חומייני לגמאל עבד-אל נאצר. הציבור הישראלי מפקפק באמינות טיעוניו בעד חיוניותה של פעולה צבאית מיידית ואף חד-צדדית, ללא הסכמה אמריקאית, נגד הגרעין האיראני. בשלוש השנים הקודמות, 2012-2010, נבלם נתניהו במאמציו לכפות על צה״ל וקהילת המודיעין לשתף פעולה אתו ועם ברק בהחלטה על מבצע כזה. ברק הרבה לפזר רמזים לכיוון זה בעדויותיו בפני מבקר המדינה בפרשת בועז הרפז, בין השאר, בנסותו לתרץ את השתהותו לפני שנתיים וחצי באישור פרישתו של האלוף עמוס ידלין מראשות אמ״ן ומינוי אביב כוכבי לתפקיד. לא האיש הטריד אותו, רמז ברק, אלא העיתוי - לא מה יעשה אביב, אלא מה ייעשה בקיץ.

עכשיו, עם שלושה רבעים בלבד מהתמיכה הקודמת בו, שגם היא היתה פושרת למדי, וכששותפו ברק העדיף שלא להעמיד למבחן את האהדה כלפיו ונדחק אל מחוץ לכנסת, ישקר נתניהו אם יתיימר לטעון שישראל העניקה לו ברכת-דרך למבצע באיראן. מה גם, שלעומת השבריריות שציוו לממשלה תוצאות הבחירות בישראל, נבחר ברק אובמה לארבע שנים מלאות ומאייש את צמרת ממשלו בתומכים מוצהרים של חלופות אחרות למשבר איראן. הנשיא ושרי החוץ וההגנה המיועדים, ג׳ון קרי וצ׳אק הייגל, לא ישתגעו לצלול - בהעדר כורח מוחלט וברור ותחת גרזן כריתה תקציבית אכזרית - למעורבות צבאית יקרה.

לארבע השנים של אובמה יש משמעות מכרעת: מה שנתניהו לא הצליח לבצע לפני הבחירות, כאן ובמיוחד שם, יהיה בעייתי עוד יותר עכשיו, מפני שאובמה יוסיף למשול גם לאחר המבצע באיראן ובתקופת שיקום התשתית הגרעינית שלה, המוערכת בשנה-שנתיים. אובמה יהיה שם להעניש את ישראל, שתמרה את פיו. זו הכפלה של ההימור; קשה להאמין שהמערכת המקצועית בישראל, שהיתה ספקנית-בולמת עד כה, תחזור בה ותעודד את הממשלה להמר כך.

להרכב האישי בצמרת הביטחונית הצטרף ערב הבחירות סגן הרמטכ״ל, אלוף גדי איזנקוט. התנגדותו למבצע באיראן זה שלוש שנים וחצי ידועה, אף שהוא בוודאי פתוח להערכת מצב מחודשת עם נתונים מעודכנים.

איזנקוט הוא חבר קרוב ושותף רעיוני של ראש המוסד, תמיר פרדו. בעת הלחימה בלבנון ב-2006 היה פרדו נציג המבצעים של המוסד במטהו של איזנקוט, ראש אגף המבצעים במטכ״ל. את הצלע השלישית באותו משולש סיפק טל רוסו, אז בהמתנה לקידום לאלוף. רוסו הודיע השבוע על סיום תפקידו כאלוף פיקוד הדרום ועל פרישתו הקרובה מצה״ל. תפקידו הבא טרם נקבע. התשובה הרשמית היא ״מתנהל שיח״. לא יפתיע אם לבסוף יתמנה למשנהו של פרדו, בדומה לאלוף עמירם לוין תחת אפרים הלוי, אך הפעם - עם ידידים במקום יריבים, כפי שהיו לוין והלוי - בכוונה אמיתית למנות את רוסו לראש המוסד לאחר פרדו. ידיד נוסף של איזנקוט הוא הלל קוברינסקי, ראש מטה הבחירות של לפיד, אלוף-משנה במילואים שהיה חבר בצוות החשיבה של איזנקוט לתכנון מפקדת העומק.

חשוב לתרגל מעת לעת את כשירותם של מפקדים וגופי מטה להתמודד עם משבר רב-זירתי, מחיזבאללה ועד חמאס, עם נגיעות איראניות וסוריות ועין צופיה לגדה המערבית והמזרחית של הירדן. אבל המציאות – העלולה להשתנות – היא שישראל חופשיה כיום לחלוטין מאיום מדינתי מצד שכנותיה. מצרים פחות ידידותית, אך עסוקה בענייניה. ירדן היא שותפה ביטחונית חיונית, אף שהמשטר בה מתנדנד. סוריה מתפוררת כיישות מדינית. לבנון, להבדיל מחיזבאללה, אינה עוינת. המצב שאליו הורגלה ישראל מיום הקמתה, דרך ששת הימים ויום הכיפורים ועד לפני כשנתיים - כאשר הצבא הסורי עדיין היווה מסגרת התקפית משמעותית - אינו מתקיים. המשטרים הערביים, שפעלו מתוקף חשבונות של עוצמה אישית ויוקרה לאומית, שוב אינם חופשיים להתעלם מהרצון הגלוי של העמים שחוללו את התהפוכות. רצון זה עלול להפנות את חוד האיבה העממית כלפי ישראל, במיוחד על רקע דתי ואם יימשך קיפאון בתהליך המדיני הישראלי-פלסטיני. אבל עד כה התבדו החששות שרצון זה יוביל, בניצוח האחים המוסלמים, למסע-סהר, גרסה איסלאמית של מסע-צלב, נגד ישראל.

לא שהגיעו ימות המשיח – הארגונים שמעבר לגבולות, מסיני ועזה עד ללבנון ולגולן, התעצמו בנשק תלול-מסלול ולמדו לאלתר, במנותק מהנחייה מרכזית (המאפשרת מעקב ויירוט), בנוסח "שכח ושגר". עשרות הארגונים והארגונונים הפועלים בזיקה לאל-קאעדה ולאיסלאם הקיצוני אינם מקבלים מרות מאיש. לכן גם קשה ואולי לא ניתן להרתיע אותם, או לדרבן את שליטי השטחים הבלתי-נשלטים המשמשים להם מרחב פעולה וכני שיגור. ועדיין, זהו מטרד, לעתים קטלני אך לא בקנה מידה מלחמתי, והוא משאיר בידי ישראל, כמו בתקופות ההסתננות והפיגועים לפני "קדש" וערב ששת הימים, את ההחלטה אם לצאת לפעולות סיכול ותגובה העלולות להסלים למלחמה.

מצב הרוח והלך המחשבה של הרוב בישראל אינם תומכים במדיניות הרת-הסלמה, שמאחורי העיקול הבא פירושה מלחמת ברירה. תל אביב אינה מאמינה בדמעות, וגם לא בדם (על יזע אפשר להתווכח). אם נתניהו, המתנחלים והקבוצה המושכת את הליכוד ימינה ינסו להתחכם ולכפות על הציבור הישראלי מלחמה, באיראן או בשטחים, הם ימצאו את עצמם, עוד יותר מבעבר, בודדים במערכה ומבודדים בעמם ובעולמם.   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו