בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות || רק נתניהו הבין: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר

ההישג הענק של הליכוד שייך כולו לרה"מ, אבל עכשיו הוא יחשוב שאין אחר מלבדו וזה עלול להיות מסוכן. וגם: מה אמרה איילת שקד לנפתלי בנט במוצ"ש, מדוע יאיר נתניהו מתלווה לאביו בכל אשר ילך ומה בנט ולפיד היו צריכים ללמוד מגלאון

243תגובות

עשרה ימים לפני הבחירות הונח על שולחנו של בנימין נתניהו סקר פנימי בו הביעו כ-58% מהנשאלים את הערכתם כי הוא יהיה זה שעליו יוטל להרכיב את הממשלה הבאה. הנתון הזה היווה ירידה של כ-8% בהשוואה למה שהניבה שאלה זהה, בסקר קודם. האדם הסביר היה מפרש את הצניחה הזו כתמרור אזהרה. סיבה לדאגה. כאוי א־ברוך. גם נתניהו לא אהב את שראו עיניו. "לא טוב, לא טוב", הוא פסק, "צריך להוריד את זה עוד יותר. מתחת ל-50 האחוזים".

בחירות 2015: כל החדשות והפרשנויות לקראת הרכבת הקואליציה

האנקדוטה השולית הזו מסכמת בדרכה את סיפור מסע הבחירות של הליכוד. היא ממחישה עד כמה האיש שייקרא בקרוב להצהיר אמונים בכנסת כראש ממשלה בפעם הרביעית, מבין את נפש מצביעיו טוב יותר מכולנו, ואיזה קמפיינר מתוחכם ומנוסה הוא. ליגה משלו.

מה שהיה מתפרש בעינינו, ההדיוטות, כ"סימן נוסף להיחלשותו של נתניהו", או משהו שטחי שכזה, תורגם אחרת לגמרי בעיניים המקצועיות של האיש שהבחירות הללו נסובו עליו. הוא קלט כי ככל שמצבו האלקטורלי ייראה רע יותר, חסר תקווה יותר, נואש וסופני יותר, כך יקל עליו להשיק את גל הצונאמי הלאומני מחד, השבטי מאידך, שיחזיר את מצביעיו המאוכזבים הביתה לליכוד, וישכנע את הדתיים־לאומיים לבגוד במפלגתם ולערוק למחנהו. לא כדי להציל אותו. כדי להציל את עצמם. הוא בכלל פה בשביל לשרת. הוא שליח. כלי.

תומר אפלבאום

מבחינה מקצועית הוא התנהל בקור רוח, על בסיס האמירה הידועה של לנין: "ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר". הכול כוון לישורת האחרונה. לימים המכריעים. שיא הרע הגיע לקראת סוף השבוע שעבר, כשמרבית הסקרים ניבאו יתרון של ארבעה מנדטים למחנה הציוני על הליכוד. הפרשנים ניבאו כי נתניהו עשוי או עלול לרדת אל מתחת לקו השבר של 20 המנדטים, אל תהום התבוסה. בסיעת הליכוד היו מי שלקחו פסק זמן מתלאות הדרך כדי לעיין בחוקת המפלגה, סעיף 155 העוסק בקביעת נהלי ההתמודדות על ראשות הליכוד.

עבור נתניהו זה היה הלימון שממנו מכינים את לימונדת יום הדין. עוד לפני יום שישי השחור הוא החל באותו "קמפיין געוואלד" או הושיעו נא, בעברית תקינה, כשכינס את ראשי המתנחלים והציע להם להוריד את המזוודות מהבוידעם ולהיערך לסגירת הבסטה. "הם רוצים להפיל אותי, לא בגללי. בגללכם", הוא אמר להם באחת השיחות, "שלא תטעו. לא את ראשי הם מחפשים, הממשלות הזרות, המיליארדרים מארה"ב וממקסיקו, עזמי בשארה מקטאר, הרשות הפלסטינית. את בתיכם הם רוצים, את נחלת האבות". אין כמו נתניהו בהשלכת מצוקותיו על הקהל, כשהוא זקוק לו.

אך רק לקראת סוף השבוע כשהציבור הרחב נחשף למספרים הפסימיים, בכותרות ענקיות, ההרעשה הכבדה החלה במלוא עוזה. הוא פצח בסדרת ראיונות קדחתניים, תזזיתיים, נואשים, מתקרבנים, בהם התריע מפני אובדן השלטון. הוא נראה ונשמע בכל אתר, משפיע כזניח, בכל תחנת רדיו, חוקית או לא, וכמעט בכל ערוץ טלוויזיה, חוץ מזה שהוא מתעתד לסגור.

ככל שהמראיינים נהגו בו בקוצר רוח, חוסר כבוד, גסות והתנשאות, גאתה המרירות, התעצמה ההזדהות, חזרה השבטיות של פעם במה שמכונה "מעוזי הליכוד", בפריפריה בעיקר. אלה הליכודניקים: כשעולבים במנהיג, הם חשים מושפלים ויוצאים לנקום את נקמתו. אצל השמאלנים זה עובד הפוך: הם מצטרפים ללינץ'.

הדתיים־לאומיים כבר הכריעו, בינם לבין עצמם הכרעה רציונלית, צוננת, ללכת עם הליכוד. עם כל החיבה שהם רוחשים לנפתלי בנט זה אינו הזמן למשחקים. בנט יחכה לתורו. הוא עוד צעיר. התמונה הקשה התחוורה לאיילת שקד כבר בסוף השבוע האחרון, אותו בילתה בסדרה מרתונית של הרצאות בירושלים. היא פשוט ראתה במו עיניה את המנדטים זולגים ממפלגתה לליכוד. במוצ"ש, איך שיצאו שלושה כוכבים, היא הרימה טלפון לבנט. "נפתלי, תתכונן לשמונה מנדטים", בישרה לו.

אגב, ביום שלישי בערב כשהנתונים החלו לזרום, אבא של בנט התקשר אליו. הוא לא שאל את השאלה המתבקשת, הטבעית, שכל אבא היה מפנה לבנו בעת הזו: "כמה קיבלתם?". במקום זאת שאל: "איזה גוש מוביל?" שלוש המלים הללו, בתמצית הכי מזוקקת, זו מהות המצביעים הדתיים־לאומיים. נתניהו זיהה, נתניהו הבין, נתניהו עבד.

אם להרצוג היה קמפיין טוב יותר, מרושע יותר וממוקד יותר, ייתכן שהוא היה מצליח לעולל ליש עתיד של יאיר לפיד מה שעשה נתניהו לבית היהודי של בנט. בסוף, זה המחדל הגדול של המחנה הציוני.

זהירות, טורף מימין

בתחילת דצמבר, כשמועמדי הליכוד היו שקועים ראש וצוואר בפריימריז אכזריים, התקשרו שני מנהלי מטה הבחירות של הליכוד, אהרון שביב ושלמה פילבר לח"כ ציפי חוטובלי. הם ביקשו פגישה דחופה. חוטובלי הציעה שיגיעו לבית הקפה בבית הוורד, משכנו של ערוץ 10 בגבעתיים. היא סיימה להתראיין וירדה למטה.

שביב ופילבר, שניהם חובשי כיפות סרוגות, הציגו לה סקר דרמטי, שומט לסת, עם תחזית המנדטים הבאה: הליכוד - 18 מנדטים, במגמת ירידה. הבית היהודי - 18 מנדטים, במגמת עלייה. מה עושים, שאלו, מודאגים.

אוליבייה פיטוסי

חוטובלי שצמחה בערוגה הזו ונחשבת לנסיכת המגזר, גרסה כי על נתניהו יהיה לחדור בעצמו ללב המאפליה הדתית הלאומית - להגיע להתנחלויות, לבקר במכינות הקדם צבאיות. לשבור ימינה, בלי בושה, בלי לראות בעיניים. היה לה ברור שללא "הכתשה" של הבית היהודי לא תהיה לליכוד תקומה.

ברגע האמת היא העריכה, המצביעים יבינו שלהצביע הפעם לבנט זה לוקסוס, התפנקות מסוכנת. הם יפנימו שאם הליכוד לא יהיה חזק, הסכנה שתוקם ממשלת שמאל היא ברורה ומיידית. פילבר חלק עליה. "הם אבודים", אמר, "למה שיצביעו לנו? יש להם את בנט. מבחינתם הוא ראש הממשלה הבא". חוטובלי התעקשה. הימין האידיאולוגי הם אנשים אחראים, אמרה לו. הם תמיד באים להצביע. השאלה רק למי. זה ידרוש עבודה. מאמץ. מלחמת חפירות. צריך יהיה להסביר להם את המצב ללא כחל וסרק, אבל בטוב, בחיבוק, בצומי בלתי מתכלה.

אחרי שסיימה את מאבקה המשפטי המר ביריבה אבי דיכטר, על המקום ה-20 ברשימה, העניק לה נתניהו את תיק ההתיישבות במטה הבחירות. היא פתחה בחריש עמוק בהתנחלויות. כפי שהיא מדברת, אוטוסטרדה, כך היא גם עובדת. נתניהו מילא אחר כל המלצותיה: הגיע לאן שהיה צריך, בא ונאם והבטיח שאף התנחלות לא תפונה כל עוד הוא ראש הממשלה. לכל מקום אליו הוא הלך הקיפו אותו הנציגים הבולטים של הימין האידיאולוגי בליכוד: בני בגין, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, יריב לוין, וחוטובלי כמובן.

התוצאה ידועה. זינוק בשיעור ההצבעה לליכוד בהתנחלויות. בבונקרים הכי מבוצרים והכי מובהקים של בנט, נהרו אנשים עם תחושת שליחות והרבה טקס בישבן כמאמר המשורר מאיר אריאל, להצביע ליכוד.

כמובן שהטעויות של בנט תרמו אף תרומה נכבדה להחלשת המפלגה. היה את הסרטון ההומופובי ההוא של מועמדי הרשימה, שנראה כמו משהו שצולם באיראן. הוא הרתיע לא מעט מצביעים חילוניים ששקלו ברצינות להצביע למפלגה הדתית. והדובדבן שבעוגה: פרשת אלי אוחנה, שעשתה שמות וזרעה הרס בקרב מצביעים מזרחיים מחד, ודתיים מסורתיים מאידך. בנט, מתברר, איבד את ההילה. את מגע הקסם. הוא הגיע לקו הגמר חלש, פגיע, לא אטרקטיבי. נתניהו הריח את הדם והתנפל על מצביעיו. טרוף טורף נפתלי.

אחדים באו במרוצה

אל חמשת המנדטים שהגיעו לליכוד באדיבות הבית היהודי, הצטרפו בשלושת הימים המכריעים שלושה מנדטים שלמים ממפלגת כולנו של משה כחלון. השבים הביתה היו מבוגרים, ברובם, בני 45–60. ליכודניקים ותיקים שידם רעדה, שלבם לא מלאם, שהאמינו לביבי. בפתיחת המערכה הם נטשו את ביתם בכעסם על המנהיג שאיבד את הדרך, ששכח את מורשת בגין, שהתנכר לסוגיות החברתיות. אולם הפחד מה"סמול", מאיום ציפי־בוז'י שהוחדר להם בברוטליות, במסע תעמולה עתיר שקרים עשה את שלו.

מדוע כחלון לא התרסק כמו בנט? כי במקביל לנטישה ההמונית, הוא זכה בשלושה מנדטים חדשים של מצביעים צעירים, חלקם מתלבטים, חלקם בוחרי פעם ראשונה, חלקם בנים למשפחות ליכודניקיות, שלא נשאו על גבם את מורשת העבר וחשו משוחררים יותר. ההורים קרסו תחת רגשות האשם וייסורי המצפון.

נתניהו הצליח לנצל את הרגשות הללו בצורה הגסה, הפרימטיבית, הקמאית ביותר. הוא אלוף בלתדלק את תחושת המצור, גם אם אין מצור. לפוסט שהוא פרסם בצהרי יום הבחירות על נחילי הערבים העושים דרכם לקלפיות ב"הסעות" (שלא לומר בטנדרים, זוכרים?), היה אפקט קטלני. בבתי הקפה בתל אביב עיקמו את האף לנוכח הגזענות, ההדרה, ההתנכרות לציבור גדול, לגיטימי שמבקש לממש זכות דמוקרטית. אולם בערים ליכודיות, שם הפחד והשנאה לערבים היא מהבית, הדברים נפלו על אוזניים קשובות. מי שתכנן לבחור בכחלון, או לא חשב להצביע בכלל יצא במרוצה מהבית והלך לחסום בגופו את השאהידים מודל 2015.

נתניהו עבד בבחירות הללו כסוג של להביור אנושי. הוא שלח לשונות של אש מאכלת לעבר כל גשר, מחסום או מכשול שעמדו בדרכו לניצחון. הוא חירב את מערכת היחסים עם הבית הלבן והנשיא ברק אובמה, בגלל איראן. הוא הרתיח את האמריקאים והאירופאים כשהתנער במופגן ממחויבותו לרעיון שתי המדינות. הוא הפך את התקשורת, ברובה, לאויבת רשמית שלו, לזרוע פוליטית, משל היה פוטין מן הקרמלין. תוצאות הבחירות, המהוות ללא ספק הישג אישי אדיר שלו, יעצימו את המנטליות הפוטינית. הוא יחשוב שאין לו תחליף, שהוא בלתי מנוצח. שאין עוד מלבדו. לא קיסר, לא מלך. מלכנו שבשמיים.

הפוסט הגזעני, הנמוך כל כך, שהוא הפיץ על הערבים, הזכיר למישהו מבכירי הליכוד את מערכת הבחירות ב-2003. ראובן אדלר, שניהל אז את קמפיין שרון, שילב מדי יום ומדי לילה בתשדירי הבחירות של המפלגה, בערוצי הטלוויזיה ובתחנות הרדיו, הקלטה של יאסר ערפאת צורח באיזו הפגנה: "מיליון שאהידים צועדים לירושלים!" בערבית כמובן. מה שנתניהו עשה ביום שלישי, היה ה"טייק" המוצלח שלו על הרפליקה ההיא.

בשלב מוקדם של מערכת הבחירות, נתניהו הבין שהקלפים בידיו מועטים. האופי, הבזבוזים, דו"חות המבקר - עם זה אי אפשר לעבוד. הנושא החברתי־כלכלי זו זירת מטעני מוות ששומר נפשו ירחק. יש רק סחורה אחת, משומשת, שחוקה, מוכרת לעייפה, אבל כזו שתמיד יהיו לה קונים. תמיד יהיה לה ביקוש: קמפיין פחד. פחד מה"סמול", פחד מהערבים. השמאל הוא הדמון. השמאל זו המפלצת בארון. השמאל זו התגלמות כל הפחדים כולם. נתניהו מסוגל למכור הכול ובאותה נשימה לעלות על הבמה, לתפוס מגאפון ולזעוק חמאס נגד השמאל הבוגדני. ויאמינו לו.

בבחירות 99', בשובו מאחוזת וואי, שם חתם על נכונות להעביר לפלסטינים 13% משטחי הגדה (והתחרט דקה לאחר מכן) הסיסמה שהובילה את מסע הבחירות הכושל שלו היתה: "ברק ימסור, הליכוד ישמור". זה היה חצוף, הזוי, מופרך, מנוגד לכל מציאות שהיא. אז זה לא עבד, כי מנגד התמודד אהוד ברק: גנרל קשוח עם אין ספור גולגלות של ערבים מתים על חגורתו, וכנף מטוס אחת מנצחת.

בבחירות הללו זה היה בוז'י, חנון צפון תל אביבי, ולצדו האשה שמסמלת יותר מכל אחד אחר עבור הימין את הנכונות לוותר לפלסטינים. אם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, לא היה מסתבך באותה פרשת הרפז מטופשת ומיותרת, קרוב לוודאי שהוא היה עומד היום בראש מפלגת העבודה ובבית הנשיא היו נערכים לקבל את פניו כמועמד להרכבת הממשלה.

אשכנזי, גנרל, מזרחי, קשוח, שהכי פחות מסמל את השבט הלבן, פוליטיקאי מבטן ומלידה עוד מהצבא. הוא היה בא להרוג. הוא היה רומס את נתניהו. אי אפשר היה להדביק לו את מה שהליכוד שפך על ציפי־בוז'י. זה לא היה עובר. רק הוא היה יכול להיות היצחק רבין של 92', האהוד ברק של 99'.

לא כדאי לקנא ברובי ריבלין. הנשיא שלנו היה מעדיף לעשות מעשה ג'ו ביידן, למצוא לעצמו איזו ארץ רחוקה לטוס אליה בשבוע הבא, ולהשאיר את התענוג המפוקפק של הענקת המנדט לנתניהו לממלא מקומו, יו"ר הכנסת. תוכניתו המוצהרת לכונן כאן ממשלת אחדות שפויה בהנהגת נתניהו את הרצוג, שתנסה למנוע את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין ישראל לקהילה הבינלאומית, נכזבה בבוקר יום רביעי כשהתחוור לו, לתדהמתו, כמו למרבית אזרחי ישראל, כי התיקו בין הליכוד למחנ"צ איננו עוד. פוף. התפוגג, משל היה פאטה־מורגנה.

האב, הבן ורוח הקודש

משהו מהותי השתנה בשתי היממות החולפות בהרכב התפאורה האנושית אותה הורגלנו לראות סביב בנימין נתניהו. אל המאבטחים אטומי המבע המקיפים אותו תדיר מכל עבריו הצטרף הבן הבכור, יאיר. ביום שלישי בבוקר הוא הצטלם לצדם של אבא ואמא, משלשל בעצמו פתק בקלפי בירושלים. שלשום הוא ניצב מאחורי ראש הממשלה במשך דקות ארוכות בכותל. רק שניהם מילאו את המרקע. ה"פריים" תוכנן בקפידה. שום דבר לא היה מקרי.

יש להניח שמעתה נראה את הבן יאיר בתדירות הולכת וגוברת בכל הזדמנויות הצילום המתאימות. שימו לב־שימו לב: שלב ב' בתוכנית אורנים הגדולה של שרה וביבי יצא השבוע לדרך - הצגתו המדודה לציבור של היורש המיועד. האיש שבעיניהם צריך להיות יום אחד ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, התשובה המקומית לשושלת ה"ג'ורג' בושים" באמריקה עם שרה בתפקיד ברברה, ומי שמיועד להיכנס למעון החדש לכשייבנה, ייבנה, ייבנה המשכן.

אמיל סלמן

אבא ביבי ואמא שרה ימצאו את מקומם באגף ההורים המרווח. נכון, התוכנית המקורית שלהם היתה לעקור מן המעון הרשמי ברחוב בלפור לבית הנשיא הסמוך. אבל רובי ונחמה ריבלין מתכוונים להישאר שם עוד שש שנים וחצי בקירוב.

כפי שכבר דווח כאן במרוצת מערכת הבחירות, נתניהו ג'וניור נטל חלק מרכזי בניהול מסע הבחירות של הליכוד. הוא ניווט את פעילות מטה הצעירים של המפלגה באמצעות שליח, חבר קרוב שלו שהוצנח לעמוד בראש המטה. כל המסרים, הסיסמאות, הסרטונים, הציוצים והפוסטים עברו דרכו. פעילים בליכוד גילו בשעתו, כי היוזמה להפקת סרטון הטיח המתפורר והשטיח הקרוע במעון ראש הממשלה, היתה שלו.

במידת השפעתו היום־יומית על התנהלותו של אביו, לא ניתן כלל להגזים. בכירי הליכוד שמרבים לשהות בלשכת ראש הממשלה מודעים מזה זמן לכך ששרה אינה היחידה המסוגלת לנתק את הבוס מכל ענייניו, אפילו הדחופים ביותר. גם יאיר יכול לדרוך את המערכת.

בבחירות הללו הוא "תרם רבות", כפי שהצהיר האב הגאה בנאום התודה שלו לפעילים בגני התערוכה במוצאי יום הבחירות. שרה כידוע, עמדה, לרוב שלא בטובתה, במרכז הקמפיין. לא צריך להתפלא אם שניהם משוכנעים שהם־הם אלה שהביאו לניצחון. וביבי? הוא במקרה היה שם, כפרזנטור שלהם. מתישהו באמצע הקדנציה הבאה, נתבשר בוודאי כולנו כי יאיר החל פוקד את סניפי הליכוד בירושלים לקראת התמודדותו לכנסת ה-21. ומשם כידוע, השמיים הם הגבול.

עד אז נתניהו האב צריך להרכיב ממשלה. הוא הבטיח לעשות זאת בשלושה שבועות. כמחצית מהזמן שמעניק לו החוק. נראה אם השותפים בכוח יזרמו אתו. עיקר המאבק ייסוב על חלוקת שלושת התיקים הבכירים.

לכאורה, נתניהו יכול להעניק את תיקי הביטחון, החוץ, והאוצר לשלושת ראשי המפלגות שיכהנו בקואליציה בראשותו, אביגדור ליברמן מישראל ביתנו, בנט מהבית היהודי וכחלון מכולנו. כך הוא יסנדל אותם בדבק מטוסים עוצמתי לכיסאותיהם בממשלה עד לתום כהונתה, לפחות.

מצד שני, בכירי הליכוד מצפים ממנו לגלות כושר עמידה ולא למהר ולמכור הכל למען נוחותו הפרטית. הרי הקלפים מצויים כולם בידיו. בכנסת ה-20 אין ראש ממשלה מלבדו. לבוז'י הרצוג אין ממשלה, אפילו לא על הנייר, אפילו לא על נייר קסמים. שיתעקש נתניהו, הם אומרים, שיוכיח שיש לו עמוד שדרה, ויותיר שניים מהתיקים החשובים בידי הליכוד.

"בהיסטוריה הפוליטית שלנו", אמר אחד מאותם בכירים, "אין תקדים לכך שמנהיג מפלגה בת שישה או שמונה מושבים קיבל את אחד התיקים הללו. כשאריאל שרון צירף את שינוי עם 15 המנדטים שלה לממשלתו השנייה, טומי לפיד קיבל את תיק המשפטים. כששרון צירף את מפלגת העבודה עם 19 מנדטים, שמעון פרס מונה לשר הנגב והגליל, ולמשנה לראש הממשלה".

נו, אז אין תקדים. תקדימים נוצרים כידוע, גם בידי אדם. בעת הזו רק נתניהו יודע כיצד הוא מתכוון לנהוג. בנט וליברמן כבר אותתו לו על כוונותיהם: ליברמן תובע את הביטחון. הם מנטרלים זה את זה. אם אחד יזכה באחד התיקים של הביוקר, גם האחר יהיה חייב לקבל. בנט יסתפק בטובו, בתיק החוץ. האנגלית שלו מצוינת. הוא ראה עולם. כישלון החיבור עם תקומה הקיצונית, החרד"לית, של אורי אריאל, בוודאי יוביל אותם לגירושים קרובים. אין לשלול התמרכזות מה מצדו. התמתנות קלה.

תיק החוץ עשוי להוות עבורו את כן השיגור, או קו הזינוק שממנו בנט יאתחל מחדש את מסעו לתוך של הליכוד. ברור לו שלראשות הממשלה הוא לא יגיע מהבית היהודי. הסיפור החד־פעמי הזה, מיצה את עצמו.

מה שמביא אותנו לחבורת הדיאדוכים האחרת, של הליכוד. בראשם, גלעד ארדן, השר הפופולרי שנכנס לנעליו של גדעון סער כראשון ובכיר הנבחרים במפלגה. הוא ידוע גם בקרבתו הבלתי אמצעית לבני הזוג נתניהו. אם מפת השיבוצים בממשלה הבאה תיקבע לפי עוצמת ותדירות ההגנה שהעניקו בכירי המפלגה לביבי ולשרה בחודשים הקשים הללו, מקומו של ארדן בשפיץ של הצמרת, יהיה מובטח.

ארדן רואה עצמו מועמד לתיק החשוב השני, אחרי הביטחון. האוצר או החוץ, בהנחה שאחד מהם או שניהם יישארו בידי הליכוד. ישראל כץ מתכוון לתת לו פייט על תיק האוצר. גם סילבן שלום מייעד עצמו לאחד משני התיקים, עם העדפה ברורה לחוץ. בסביבתו אמרו השבוע שלנוכח מצבה העגום של ישראל בעולם, רק הוא, עם הניסיון מהכהונה הקודמת במשרד, בין 2003 ל-2006, יוכל לשקם את ההריסות.

וכמובן ישנו יובל שטייניץ הנאמן. יקיר וחביב משפחת נתניהו. הבן המאומץ, יש מי שמכנה אותו. הוא היה שמח לחזור למשרד האוצר, אבל גם הוא לא יהפוך שולחן על נתניהו אם זה יציע לו את החוץ. הוא ירכין ראש. ההערכה בליכוד היא ששטייניץ ימונה לשר התקשורת דווקא, ויתבקש להוציא לפועל עבור ראש הממשלה ורעייתו את הנקמה המתוקה מכל: סגירת ערוץ 10, שהוגדר על ידו בתחילת השבוע כשלוחה של המנגנון שגמר אומר להפילו מהשלטון.

תוגת המפסידים

כמו רבים וטובים, וגם רעים, בוז'י הרצוג עלה על יצועו בביתו בשכונת צהלה בצפון תל אביב, סמוך לשתיים לפנות בוקר, עם תיקו בעיניים. כמה שעות לאחר מכן, העיר אותו מסרון תנחומים מציפי לבני. "יא אללה, איזה לילה", הוא שח לרעייתו, מיכל. מעט מאוחר יותר, כשלמול הבית צבאו גדודי עיתונאים וצלמים והמתינו למוצא פיו, הציעה לו מיכל להרים טלפון לנתניהו, לברכו, כנהוג, ולצאת לתקשורת.

הרצוג התקשר בעצמו ללשכת ראש הממשלה. המזכירה אמרה לו שראש הממשלה אינו נגיש. הוא ישן. הרצוג התפנה לשיחות אחרות. חלפה חצי שעה. בחוץ החלו נשמעות תהיות, מדוע הוא אינו פוצה פה. האם, היה מי שהעלה חשד, הוא עסוק בלרקום מזימה קואליציונית עם שליח מטעם ביבי? אולי אפילו עם הסוס עצמו?

אי־פי

בוז'י התקשר ישירות לדוד שרן, ראש לשכת ראש הממשלה. אני חייב לדבר אתו, הוא אמר. שרן לקח על עצמו את המשימה הרגישה להעיר את המנהיג. הוא חיבר אותו להרצוג, שאמר לו משהו בסגנון: "השגת הישג יפה. ברכותיי". נתניהו המותש, שנשמע קצת כמו זומבי, המהם תודה תודה, וציין שאכן היה זה קרב קשה. הרצוג הגיח מביתו ונשא הצהרה קצרה למול המצלמות. הוא לא אמר את המלה "אופוזיציה". הוא לא הבטיח לשרת את העם משורותיה. לא חלפו כמה דקות, ושלי יחימוביץ' עלתה לשידור. היא הבהירה שזו אכן הכוונה, וסיפרה כי המלה הזו נשמעה בשיחתם הטלפונית, שעה קודם לכן.

אגב, במערכת הבחירות הרבה הרצוג להחמיא ללבני, ולדבר בזכות סגולותיה הרבות. אך לא צריך לטעות: הברית האמיתית, החזקה, האסטרטגית, קיימת דווקא בינו לבין יחימוביץ'. במסע הבחירות לבני היתה זו שהתלוותה אליו. אבל היועצת המרכזית, האינטימית, היתה יחימוביץ'.

אפשר להכביר מלים רבות על בעיות הקמפיין של העבודה. הכל בעצם כבר נכתב. מלבד הבעייתיות המובנית של המועמד שכבר הוזכרה למעלה, מסע הבחירות של המחנה הציוני התנהל, כך נדמה, בעולם אחר, מקביל, לזה של הליכוד. נתניהו ואנשיו לא בחלו בשקרים, בהשמצות, בהטלת רפש, "סמיר־קמפיין" קלאסי. חבורת הרצוג, והוא בראשה, נהגה בדרך כלל בהגינות, בנימוס, תוך שמירת הכללים. זה כמו שחנה בבלי היתה נכנסת לזירת אגרוף, מול מירי רגב נגיד. או מול האשה הירושלמית מטיסת השוקולד. לא רק שזה "לא כוחות", בשפת הסלנג - מועמד שסובל מנחיתות בדימוי הביטחוני, כמו בוז'י, לא יכול להרשות לעצמו לנהוג כך.

למשל, הסיבה שהרצוג לא היה מוכן לשלול חד-משמעית, במרוצת כל המערכה, חבירה לנתניהו אחרי הבחירות, היתה כי הוא הביא בחשבון שתסריט כזה יתרחש. "אולי בסוף אני אעבוד אתו", הוא אמר ליועציו שדחקו בו לנפק הצהרה בנוסח מה שנתניהו חזר והצהיר, על "תהום אידיאולוגית" וכיו"ב, "אני לא יכול לצאת לא אמין". הוא גם רצה לשמור על כבודו של ראש הממשלה. כן, אותו ראש ממשלה שהיה מוכן לגרור את יריבו ברחובה של עיר, מכוסה זפת ונוצות, וגם לסקול אותו, אם צריך.

בשיחות סגורות, ביום שאחרי, הרצוג הודה כי מולו עמד מתמודד טוב בהרבה שלא בחל בדבר, שלא פסל דבר. 24 המנדטים הם הישג נאה. נחמה פורתא. פניו כמובן לאופוזיציה. עוד קדנציה במדבר. לא קל, לא פשוט עבור המפלגה הזו שמשוועת לשלטון, אך ידיה קצרו. חוקת מפלגת העבודה מאפשרת התמודדות נוספת לראשות, עד 14 חודשים מיום הבחירות. היא תבוא, והרצוג מבטיח להיות שם. הוא מחכה להזדמנות השנייה.

פוליטיקה חדשה

יש עתיד בראשות לפיד איבדה שמונה מנדטים מתוך 19 שהיו לה בכנסת היוצאת. יותר משליש. הבית היהודי בראשות בנט נאלצה להיפרד מארבעה מנדטים, בדיוק שליש מכוחה בכנסת ה–19. מרצ, של זהבה גלאון, נחתכה גם היא. מנדט אחד משישה. רק אתמול, בעזרת קולות החיילים, היא השיבה לעצמה את המושב החמישי.

לפיד, נביא הפוליטיקה החדשה, אלוף המלים וההתהדרות בהישגים מדומיינים, לא חשב לרגע לקבל אחריות על הכישלון. להפך: הוא הציג זאת כהישג. בתום אירוע הניצחון שארגנו לו אנשיו בליל הבחירות, הוא הורה לפעילים: "מסיבה!". מסיבה? מה עם קצת "ענווה"? מה עם מעט "הודאה"? נכון שיש עתיד התחילה את המרוץ מתחזית קודרת של 7–8 מנדטים. אז לפיד הוא קמפיינר טוב. יופי לו. הוא הצליח לשכנע 120 אלף מצביעים שיתנו לו צ'אנס נוסף. אבל ניצחון זה לא, מלבד ניצחון היומרנות.

אי־אף־פי

גם מפיו של בנט לא שמענו חשבון נפש. במקרה שלו זו ממש תבוסה מחפירה. מ-17–18 מושבים חזויים בישורת הראשונה, הוא צנח לשמונה. חמישה עזבו בחודש האחרון, בגלל הטעויות החמורות שלו. בגלל הזחיחות. בגלל התעופה העצמית. חמשת הנותרים ערקו ממנו בשלושת הימים האחרונים, כאמור. בליל הבחירות הוא בחר להודות לעריקים ש"נכנסו מתחת לאלונקה" וסייעו לליכוד ולנתניהו לשתות לרשימתו את הצורה.

גלאון, לעומתם, לא בזבזה רגע. באצילות נפש, באקט מופתי, היא הודיעה כי אם מרצ תישאר עם ארבעה מנדטים, היא תסיק מסקנות מיידיות, תפרוש מהכנסת, ובהמשך גם מראשות מרצ. גם כקבלת אחריות, וגם על מנת לאפשר לח"כית המוערכת תמר זנדברג, מספר 5 ברשימה, לחזור למשכן.

"האחריות היא כולה שלי, ורק שלי", כתבה גלאון בדף הפייסבוק שלה, "אני הכתובת, אני אקח אחריות אישית". היא הוסיפה כי אינה מציעה לאיש במחנה השמאל להציע להחליף את העם, או לטפול את האשמה על הבוחרים. "הם לא אכזבו אותנו, אנחנו אכזבנו אותם", כתבה, "ואני זו שצריכה להסיק מסקנות". אתמול, בעקבות שובו של המנדט האבוד, היא חזרה בה, למרבה השמחה, לא רק של תומכיה, אלא גם של יריבים מושבעים שלה בכנסת. ועל כך אמרה פעם שרהל'ה שרון: "הפרחים לצה"ל!".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו