שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעה שפיגל
נעה שפיגל
ועידת מפלגת העבודה בבית ברל, החודש
ועידת מפלגת העבודה בבית ברל, החודשצילום: אבישג שאר ישוב
נעה שפיגל
נעה שפיגל

כבר יובל שנים שדני עייק מקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל חבר במפלגת העבודה, נאמן ל"אמת" שלו. אבל היום, לאחר האיחוד הגדול בשמאל שמפלגתו מסרבת לקחת בו חלק, משהו התערער בביטחון שלו בדרך. "אני לא יודע למי להצביע", הוא אומר ל"הארץ" בייאוש. "חברים שואלים אותי למי מצביעים, ואני מודה שקשה לי להגיד מה עושים. אמרתי שבשלב ראשון נראה בשבוע הבא מי רץ ואיך כשייסגרו הרשימות, ואז נחליט". עייק עוד זוכר כיצד כשמונה למזכיר סניף מפא"י בקיבוץ היו בו 230 חברים. "היום יש פה 30", הוא מוסיף ומבכה את מצב המפלגה. "מה צריך להגיד יותר מזה".

עייק הוא אחד מבין שורה ארוכה של פעילי מפלגת העבודה, ואנשיה - בעבר ובהווה - שהתעוררו בשבוע שעבר למציאות חדשה שבה הם אינם חלק מהמערך המרכזי בשמאל. האיחוד בין ישראל דמוקרטית, מרצ וסתיו שפיר הותיר רבים מהם מבולבלים, חלקם כועסים, ובעיקר חוששים מהעתיד הצפוי למפלגתם.

"יש סכנה משמעותית שלא נעבור את אחוז החסימה", אומרת מירב ברקאי, חברת קיבוץ בארי ופעילת המפלגה זה 15 שנים. "מבחינתי זו תהיה קטסטרופה אם מפלגת העבודה תימחק". לרוח הדברים מצטרף גם יהודה פינסקר, חבר ועידת המפלגה ממושב יוגב. "יש תחושה של אי ודאות", הוא מציין. "בבחירות האחרונות הייתי מאוד פעיל, עכשיו אני מרגיש שמשהו כבוי, אין אנרגיות. לא מצילים את המפלגה מטביעה - במקום, ממשיכים בשטויות ובאינטרסים, ואנשים ממשיכים לנטוש כאילו זו אכן ספינה טובעת".

ברק, שפיר והורוביץ בהכרזה על האיחוד, בשבוע שעבר בתל אביב
ברק, שפיר והורוביץ בהכרזה על האיחוד, בשבוע שעבר בתל אביבצילום: תומר אפלבאום

השם החם ברשימת הנוטשים הוא כנראה זה של שפיר, שממספר 2 של עמיר פרץ הפכה פתאום למספר 2 של ניצן הורוביץ. אך היא לא מושא הביקורת היחיד, גם לא העיקרי. העדפת החיבור לגשר של אורלי לוי־אבקסיס על פני אהוד ברק ומרצ מפנה לא מעט חצי ביקורת. לצד סגירת הדלת לחיבורים עם מי שנחשבות השותפות הטבעיות (פרץ עצמו תמך בחיבור עם מרצ לפני הבחירות הקודמות), יש העומדים על כך שלוי־אבקסיס אמנם נתפסת כשותפה לאג'נדות החברתיות של פרץ - אך רחוקה מחזונו המדיני. אולם לצד התסכול, שיחות עם אנשי המפלגה מגלות גם שיש כאלה המרוצים מהמצב הנוכחי, סומכים על יו"ר המפלגה, ובעיקר לא מעוניינים לראות את הסכינים המסורתיות נשלפות - לפחות לעת עתה. חשש מאופק.

כך גם ברקאי, שחוששת מסוף דרכה של העבודה בפוליטיקה הישראלית, לא ממהרת להטיל את כל האחריות על פרץ. לדבריה, אחת הסיבות לכך שהמפלגה הגיעה למצב זה היא "שכל הזמן מעבירים ביקורת על כל מהלך של יושב הראש וכל הזמן חותרים תחת ומנסים לעשות מעשים במקביל". היא עצמה לא בחרה בפרץ בפריימריז לראשות המפלגה, כי אם באיציק שמולי. אך משתמה ספירת הקולות היה לה ברור: "פרץ נבחר ואני מבחינתי חיילת שלו עד הסוף".

גם יעקב לידר, פעיל עבודה ותיק מגבעתיים, לא ממהר לבשל הדחה. "צריך לתת ליו"ר המפלגה את הקרדיט", הוא מסביר. "כשאדם נבחר ליו"ר, חייבים להשאיר לו מרחב תמרון ולא לקטול אותו מיד. אנחנו קטלנו יותר מדי לאורך השנים". אך אין זה אומר שלידר מצנזר את הביקורת או את עצותיו, לדבריו צריך להסב את תשומת לבו של פרץ לכך ש"חייבים להיות מאוחדים בכל הגוש". להלך הרוח הזה מצטרף גם יעקב לקס, פעיל מפלגה ותיק מערד וציר בוועידת העבודה. אין לו ספק כי צריך לחבור למחנה הדמוקרטי ולא לנסות לקושש קולות מהימין: "מפלגת העבודה צריכה להתעשת ולהבין שהיא שמאל. שמאגר הקולות הנוספים שלנו הוא בהוצאת מצביעים שאינם באים להצביע".

פרץ ולוי-אבקסיס בהכרזה על איחוד המפלגות, החודש בתל אביב
פרץ ולוי-אבקסיס בהכרזה על איחוד המפלגות, החודש בתל אביבצילום: ניר קידר

שיעור בחיבור

החיבור ללוי־אבקסיס, סגירת הדלת בפני ברק ומרצ ואחר כך האמירה של השותפה החדש כי היא מוכנה לשבת עם בנימין נתניהו כל עוד אין נגדו כתב אישום - היוו למעשה רכבת הרים המידרדרת לתהום עבור חלק מאנשי המפלגה. "לקח לעמיר פרץ הרבה זמן יקר להכחיש את האמירה הזאת, ואילו לוי־אבקסיס עד היום לא הבהירה את הנושא, שכל כך חשוב לבייס", אומר אייבי בנימין, פעיל חברתי ואיש העבודה. אך הביקורת של בנימין על פרץ רחבה יותר, וגם נוקבת יותר משל חברים אחרים במפלגה. "אם הוא לא יצטרף למחנה הדמוקרטי או לכחול לבן בשבוע הקרוב", הוא מצהיר, "הוא יהיה חתום על תעודת הפטירה של המפלגה שהקימה את ישראל".

נדמה כי מעולם לא היתה השאלה "מפלגת העבודה לאן" כל כך קריטית. מעולם האופציה של כליה לא היתה על השולחן. זה לא קרה כך פתאום, מדובר בדעיכה שניכרת כבר שנים. אולם אחד השינויים שהתרחשו הפעם - או כך נדמה - הוא התרחקות מהקו המדיני היוני, מהדיבורים על שלום או אפילו "תהליך מדיני". פרץ את לוי־אבקסיס מתמקדים במדיניות חברתית, ויש אפילו מי שאומר שזה הופך את העבודה למעין מפלגת נישה. "נוצרה חלוקה, שאותי לא משמחת, בין השמאל הכלכלי לשמאל הדמוקרטי והמדיני", אומרת פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך מטעם העבודה, המאמינה כי על העבודה להיות חלק מהאיחוד בשמאל. "הפיצול הזה בעיני, בין האמירה החברתית לדמוקרטית, הוא כמובן מתסכל. השמאל תמיד ידע להניף יותר מדגל אחד, עכשיו אנחנו רואים שתי מפלגות, כל אחת מתבצרת מאחורי דגל אחר".

מי שאינו מקבל את הביקורת הזו הוא חיליק בר, לשעבר ח"כ ומזכ"ל המפלגה (והיום המזכיר המדיני והבינלאומי שלה). בר, הנמנה עם אנשי פרץ, סבור כי זו "אחת הביקורות החצופות והפושעות — ובעיקר השגויות". ראשית מאחר שלדבריו התחום החברתי אינו נישה ("אלה הדברים שעליהם תקרוס או לא תקרוס הרקמה העדינה שעליה מושתתת מדינת ישראל"), ושנית מאחר שפרץ מעולם לא הסתיר את היותו איש שמאל מדיני: "הוא אמר ואומר את זה בכל ראיון, מעולם לא הסתיר שצדק חברתי ושוויון לא יבואו בלי ביטחון ומדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל".

פרץ בכנס של מפלגת העבודה בבית ברל, החודש
פרץ בכנס של מפלגת העבודה בבית ברל, החודשצילום: אבישג שאר ישוב

ככלל, בר די מרוצה מאירועי השבועות האחרונים. הוא אמנם מצר על עזיבת שפיר, אך סבור כי הקמת המחנה הדמוקרטי תמנע בזבוז קולות בגוש. אולם יותר מכל הוא מברך על החבירה לגשר. "זה אחד הדברים הנכונים ובעיקר החשובים שקרו בגוש שלנו", הוא מוסיף. "זו תקווה מסוימת לפורר את החומות המסורתיות של הגושים בישראל, ומביא גם לתקווה שמשנה מציאות כשמדברים על היכולת להביא גוש מנדטים שיחליף את נתניהו, ולא יהיה באופוזיציה כמו שהתרגלנו".

"קפיטליסט מושבע"

גם ח"כ לשעבר איתן כבל לא מזיל יותר מדי דמעות על כך שמפלגתו נותרה מחוץ לאיחוד החדש. "העבודה היתה מפסידה שלושה מנדטים אם היתה חוברת למרצ", הוא פוסק, וגם ברק לא נראה בעיניו חתן יותר מדי אטרקטיבי. "האיחוד עם מרצ הוא הדרך היחידה שנותרה לו להציל את עצמו. הוא יצא לדרך בתרועה להציל מביבי, ובסקרים בקושי עבר את אחוז החסימה", הוא מוסיף. "בסוף זה מין שאינו מינו. הוא קפיטליסט מושבע".

לכבל יש אבחנה נוספת: "אהוד אמר שהוא רוצה לעלות על המגרש, עד שעשה את זה לא היה צורך באיחודים, הוא עלה על המגרש, פיצל את הגוש ועכשיו צועק שצריך לעשות איחוד". ומה באשר לחיבור של העבודה עם גשר? "פרץ לא שאל את דעתי, אבל אתן לו את הרוח הגבית", ציין. "אורלי כמספר שתיים יכולה להיות על הכיפאק, אבל הוא עשה טעות לדעתי שנתן לה שני מקומות נוספים בעשיריה ואי אפשר לחבור כוחות נוספים. אבל זה מאחורינו. זה כבר לא הסיפור".

איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו וחבר ותיק במפלגת העבודה מודה שחשב תחילה שעל כל הכוחות בגוש להתלכד, אך עתה לא בטוח שיו"ר המפלגה שלו שגה לחלוטין. "יש לי המון כבוד למרצ, אבל לא חייבים לחבר כל מה ששמאלה מכחול לבן", הוא אומר. "כדי להחליף את נתניהו לא מספיק שהשמאל והתנועה הקיבוצית יהיו מרוצים, אלא צריך להביא מצביעים חדשים ופרץ ואורלי יכולים להביא את זה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ