בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום שאחרי הבחירות: מה קרה כאן?

בתחנה האחרונה במסע של ארי שביט הוא מנסה להבין איך הניסיון של בנט להקצין את נתניהו והניסיון של לפיד למתן אותו, הובילו לתוצאה מפתיעה עם לא מעט תקווה

71תגובות

בחירות 2009 היו בחירות של ביבי-או-ציפי. השאלה שהוצבה בפני הבוחרים באופן מפורש ומטעה, היתה אם הם רוצים ממשלת שלום של לבני או ממשלת עוצמה של נתניהו. בחירות 2013 היו בחירות של ביבי-או-ביבי. השאלה שלא הוצבה בפני הבוחרים במפורש היתה האם הם רוצים ממשלת ימין-מרכז של נתניהו או ממשלת ימין-ימין של נתניהו. מי שהבין את השאלה – נתן לה תשובה וניצח. מי שלא הבין את השאלה – יצא מן המשחק והובס.

ביסודו, סיפור הבחירות 2013 היה כל כולו הסיפור של בנימין נתניהו. בארבע השנים האחרונות היו לו שלושה הישגים חשובים: יציבות ביטחונית, יציבות כלכלית, יציבות פוליטית. אבל בארבע השנים האחרונות היו לנתניהו גם שלושה כישלונות גדולים: דשדוש מדיני, דשדוש חברתי ודשדוש נפשי.

בארץ הבחירה: מסעו של ארי שביט

הצירוף של ההישגים והכישלונות גרם לכך שמערכת הבחירות כללה בתוכה חמישה משאלי עם שונים על ראש הממשלה: אוהבים או לא אוהבים את נתניהו? לא אוהבים. מעריכים או לא מעריכים את נתניהו? מעריכים. סומכים או לא סומכים על נתניהו? לא סומכים. רוצים או לא רוצים את נתניהו ראש ממשלה? רוצים. אם כך עבור מי לעזאזל מצביעים? מצביעים עבור הכוח הפוליטי שיחבור אל נתניהו ויכפה על נתניהו ללכת בדרך שבה אנחנו רוצים שיילך.

ניר כפרי

ב-1992 יוסי שריד טבע את הסיסמה המנצחת יומרצ יצחק רבין. ב-2013 האמירה המנצחת (הכבושה) של נפתלי בנט היתה יוקצן נתניהו והאמירה המנצחת (הכבושה) של יאיר לפיד היתה, ימורכז נתניהו. שני הטירונים הפוליטיים הללו היו היחידים שהבינו את החולשה הגלומה בעוצמתו של נתניהו כמועמד היחיד לראשות הממשלה. שניהם ניצלו את החולשה הזאת לטובתם ובנו את עצמם באמצעות חיבוקי הדוב שהעניקו למנהיג לאומי לא אהוד, אשר בינתיים אין לו תחליף.

נפתלי בנט היה הראשון להבין את הסוד. מפקד הצוות מסיירת מגלן עשה בית ספר למי שהיה פעם הבוס שלו. מצד אחד הוא הלהיט את הציונות הדתית בכך שמימש את החלום הכמוס שלה (שאותו ניסח הפרופ' אבי רביצקי) לעבור מקרון המסעדה של הרכבת אל הקטר. מצד אחר הוא הלהיב צעירים רבים בכך שהציע להם משהו חדש ומדליק ומגניב. הצירוף של שני הזרמים החזקים הללו גרם לכך שחלקו של בנט בנגמ"ש הימני של ישראל הלך וגדל על חשבון חלקו של נתניהו. הגוליית המגושם והמיושן של הליכוד-ביתנו עמד חסר אונים מול מהלומות האהבה שאותן המטיר עליו הדוד קל התנועה של הבית היהודי.

יאיר לפיד היה השני להבין את הסוד. במשך חודשים רבים מסע הבחירות של הישראלי היפה היה בלתי ממוקד ולא משכנע. במבצע עמוד ענן הוא נאלם ונעלם ובנקודת השפל של המערכה הוא ירד בסקרים עד לחמישה מנדטים. אבל בהגיע המאני-טיים לפיד גילה איפה הכסף. מצד אחד הוא קעקע על מצחו את זעקת הכאב של מעמד הביניים. מצד אחר הוא מיצב את עצמו כשותפו העתידי והאחראי של נתניהו.

בשבועיים האחרונים שני המהלכים הללו הפכו את לפיד לאייקון החדש של המרכז הישראלי. הצירוף של מפלגת חדשים עם מפלגת המרי של הבורגנים עם מפלגה שפניה אל נתניהו, גרם לכך שיש-עתיד היתה למפלגתה האמיתית של אומת ההיי-טק הישראלית. היא אפשרה לישראלים הלא ימניים גם להתנגד לנתניהו וגם לחבור לנתניהו, כדי שיהיה כאן סיכוי לעתיד.

כך שבחירות 2013 נהפכו לבחירות של שלושה: נתניהו המוחלש במוקד ומשני עבריו הצעירים החדשים והמחשמלים של הימין-ימין ושל המרכז-מרכז, ששאבו ממנו את כוחו והפכו את כוחו לכוחם.

שלי יחימוביץ וציפי לבני, ששמרו על עקרונותיהן וסירבו להשתתף במשחק הכוח, נהפכו לבלתי רלבנטיות. ש"ס, אשר מאז ומעולם שיחקה את משחק הכוח, לא עלתה ולא ירדה. השמאל הציוני של מרצ הכפיל את כוחו והשמאל הלא-ציוני שמר על כוחו, אך גם זה וגם זה נותרו מחוץ לזירת ההשפעה האמיתית. שם המשחק היה נתניהו-לפיד-בנט ותוצאת המשחק היא נתניהו-לפיד-בנט ומה שיעצב את השנים הקרובות של מדינת ישראל יהיה מאזן הכוחות בין בנימין נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט.

בין לפיד לבין בנט ההעדפה של נתניהו ברורה – לפיד. גם רעיונית וגם אישית. ראש הממשלה מתעב את ההיי-טקיסט מרעננה ומעדיף על פניו את הטלנט מרמת אביב. בשיחות סגורות מאוד, שקדמו לבחירות, ביבי הגדיר את היעד שלו בבחירות 2013: גוש נתניהו-לפיד בן 50 מנדטים. נתניהו אמנם קיווה שהמבנה הפנימי של הגוש יהיה 38-12 ולא 31-19 אבל כעת הוא מתנחם בכך שהיעד הנכסף של 50 בכל זאת הושג.

בשבועות שאחרי הבחירות שני החברים הטובים של ארנון מילצ'ן יכולים לנצל את ארנון מילצ'ן כדי לבנות אמון הדדי וליצור את הציר החזק שסביבו תתארגן הממשלה הבאה. הבסיס הפרלמנטרי המוצק של הליכוד-עתיד מאפשר להם לנטרל את הבית היהודי ולרסן את ש"ס ולהפנות את חרטומה של הממשלה החדשה אל המרכז.

אבל בתוך הצמד נתניהו-לפיד, לפיד הוא השחקן המחזיק בקלפים. אם יעדיף להפנות עורף להבטחות הקמפיין שלו, לקחת את משרד החוץ ולהוביל את ישראל לתהליך מדיני – ביכולתו להשאיר את בנט מחוץ לממשלה שבה ייכללו גם החרדים, גם התנועה וגם קדימה. אולם, אם יעדיף לשנות את שיטת המשטר, לטפל בשוויון בנטל ולשפר את מצבו של מעמד הביניים – הוא יזדקק לנפתלי בנט כשותף.

במקרה הראשון נתניהו ולפיד יפעלו יחדיו מול בנט שיהלום בהם מהאופוזיציה. במקרה השני, השלישייה המובילה של הבחירות תהיה גם השלישייה המובילה של הממשלה. המדליק של ימורכז-נתניהו והמגניב של יוקצן-נתניהו יישבו משני צדיו של האיש העגום נתניהו וימררו את חייו.

בחודש שקדם לבחירות נערך בסדרה זו מסע קצר ואינטנסיבי במרכז-שמאל הישראלי. מה שעלה ממרבית פרקי הסדרה הוא שנתניהו איננו חזק כפי שנדמה וכי אם יימצא למרכז-שמאל בנט משלו, הוא יוכל להפתיע. עד שבוע לפני הבחירות, לא המראיין ולא המרואיינים לא ראו בנט שכזה באופק. גם המראיין וגם המרואיינים קוננו, בצדק, על הפיצול ועל העליבות במרכז-שמאל.

אולם, בימים האחרונים של המערכה הצליח יאיר לפיד להפוך את עצמו לבנט של המרכז ואף לגבור בגדול על הבנט של הימין. סחף לפיד 2013 דמה להפליא לסחף לבני של 2009: לפתע פתאום, אל מול האיום הממשי של הימין, נהרו רבים אל מה שנראה להם כתקווה הלבנה האחרונה. כך שכעת לפיד הוא הלבני החדש. הוא נהנה מהאשראי שלבני נהנתה ממנו והוא מעורר את הציפיות שלבני עוררה והוא נשען על אותו מערך כוחות.

אחרי שקדימה ירשה את מפלגתו של אביו, הוא הפך ליורש של קדימה. אבל האתגר העצום הניצב בפני לפיד הוא איך לא לאכזב כלבני, איך לא להתרסק כמו קדימה. איך לשבור סוף סוף את הדפוס של אביר ישועה לבן המופיע על סוס ישועה לבן ונעלם כלעומת הבא.

האתגר של המרכז-שמאל הוא לא פחות דרמטי. בחירות 2013 הוכיחו שישראל איננה ימנית. למרות השינויים הדמוגרפיים, הרוב הישראלי הוא עדיין רוב שפוי הרוצה מדינה שפויה שאיננה לאומנית ואיננה דתית. כך שבעבודה נכונה המרכז-שמאל יכול לעושת בישראל הנוכחית את מה שביל קלינטון עשה באמריקה של אחרי רייגן-בוש ואת מה שברק אובמה עשה באמריקה של אחרי ג'ורג' בוש הבן.

אבל כדי לחולל את השינוי העמוק אין די בקמפיין בחירות מתוחכם ובמועמד בעל קסם אישי רב. כדי לחולל את השינוי העמוק צריך יהיה לנסח תפישת עולם חדשה ולהקים צוות מנהיגותי חדש שיתנו מענה כולל ורציני לאתגרים הקיומיים של ישראל. את תפישת העולם הראויה ואת הצוות המנהיגותי הראוי רצוי לגבש כבר עכשיו. במדינה הזאת ובמזרח התיכון הזה אין לדעת מה יילד יום. את סדק התקווה שנפתח בינואר 2013 צריך להרחיב מאוד, מהר מאוד – ממש עכשיו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו