בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיבורה הראשית בפרשת הרפז - התקיפה באיראן

ברק פעל לעצב את שרשרת הפיקוד כך שיעמוד בראשה לקראת איראן 2010, עם ראש ממשלה סביל כנתניהו. לצורך זה נדרש קיצור שירותו של אשכנזי

54תגובות

המלה "איראן" כמעט ואינה מופיעה כלל בדו"ח מבקר המדינה על פרשת בועז הרפז, אבל היא – יחד עם הטבע האנושי – הגיבורה הראשית של הפרשה. המחלוקת בשאלת המבצע הישראלי נגד איראן סיפקה את תפאורת הרקע להתכתשות בין אהוד ברק ואנשי לשכתו לגבי אשכנזי ועוזריו; היא גם השפיעה על מצבם היחסי של האלופים שמועמדותם לרמטכ"ל לאחר אשכנזי נשקלה בשנת 2010.

הדו"ח הוא מסמך בעייתי כמעט כמו המציאות שהוא מבקש לתאר. מובאות בו רק מקצת מהעובדות, והדילוג מהן אל המסקנות אינו מנומק. אפשר היה לכתוב אותו באותה מידה, או טוב יותר, עם דגשים שונים, מתוך שפע הנתונים שנמסרו למבקר בעדויות ובניירת. הסרגל השרירותי של המבקר אינו משכנע, במיוחד הודות לחשיפת חומרי גלם המאפשרת תהיה מדוע התעלמה מהם הביקורת, או לפי איזה היגיון החליטה להחמיר בדבריה על נושאים ואישים מסוימים ולפטור אחרים בסלחנות.

לחצו להורדת הדו"ח המלא

ההתהדרות העצמית ביושרת הביקורת אינה במקומה. לצוות המבקר אמנם לא היתה דעה קדומה בתחילת עבודתו, אך כשהתאהב במציצנות הקולית של הקלטות לשכת הרמטכ"ל התחפר בקו שאינו ניתן להגנה מנומקת.

דו"צ

ברק, למשל, התנהג באופן המזכיר את ועדי העובדים בנמלים או ברכבת – הוא גילה אדרעי של מערכת הביטחון. כדי לכפות את דרישותיו היה מוכן להשבית סדרה ארוכה של מינויים לתפקידים. הפגיעה בכ-150 קצינים ובני משפחותיהם, שנאלצו לחיות באי ודאות באשר למקומות שירותם ומגוריהם, לא הפריעה לו. בספר החוקים מדובר ב"שימוש לרעה בכוח המשרה", אבל מבקר המדינה מזהה כאן רק טעם לפגם.

כך גם ביחס למחדלי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבעיניו היתה כנראה מערכת הביטחון סוג של שותפה קואליציונית: לא לו להתערב בענייניה הפנימיים, ששיוועו להטחת שני הראשים הבכירים זה בזה. גם בתהליך הבזיוני של מינוי הרמטכ"ל, הראשון בתולדות המדינה שנפסל, הצטנף נתניהו בפינתו. המבקר רק מהמהם על כך.

המבקר מתנדנד בין שני קטבים. הוא כל-יכול לפסוק את פסוקו, ללא ערכאת ערעור של הנפגעים מקביעותיו, ובה בעת חסר אונים לכפות אותן. המבקר אמר שחלה באסון הכרמל "אחריות מיוחדת" על שרי האוצר והפנים, ואזכר את אחריותו העליונה של נתניהו? אז אמר. זה לא הפריע לנתניהו, ליובל שטייניץ ולאלי ישי, ולא ישפיע על עתידם הפוליטי.

באפריל 2011 פרסם מיכה לינדנשטראוס, כהרגלו ביחס לברק, דו"ח קשה במלים רכות: "אי הגשת בקשה לא תאמה את הכללים... היה ראוי שיפעל בהתאם לכללים... מסירת מידע חלקי או לא מדויק עלולה לפגוע ביכולת הבדיקה של המבקר וביכולת ההחלטה של הוועדה. מידע עלה רק בעקבות בדיקת המבקר. לא התקיים גילוי מלא... ברק פעל שלא בהתאם לרוח הכללים ולתכליתם. פעולותיו אלה לא עלו בקנה אחד עם נורמות ציבוריות שמצופות משר או ממועמד לשר". מלים נוקבות אך ריקות, ללא כל משמעות מעשית.


לפרטים המלאים לחצו על הדמות הרצויה. נתונים: גילי כהן

ברק טען באחת מעדויותיו שמעולם לא שמע את שמו של הרפז, אף שחתם על המלצה למענו. כשהתחרט על כך שאישר מסמך חשוב כמו שינוי הוראת הפיקוד העליון, תירץ את חתימתו ב"היסח הדעת". המבקר היה יכול לעשות מטעמים מכך ומעוד סתירות ותמיהות; הוא בחר להימנע מכך.

מהעדויות שצבר המבקר עולה שברק ואשכנזי חרדו למעמדם, כל אחד מזווית דומה אך לא זהה: אשכנזי חרד לכבוד, ברק לכוח. שני קודקודי הביטחון עסקו באבחון אישיותי הדדי: לאחד תסביך נחיתות, לשני שגעון גדלות, והממוצע בין השניים לא נתן תפקוד בריא. אשכנזי רצה לכהן כרמטכ"ל ארבע שנים מלאות, לכל הפחות, בלי אבן ריחיים על צווארו בדמות רמטכ"ל מיועד, הממגנט אליו את נאמנות הקצונה וצייתנותה.

ברק שאף למונופול על העוצמה המלחמתית, לבלעדיות בקישור בין הביטחוני והמדיני – לייצג את הממשלה כלפי הצבא ולהיפך. בשירות שאיפה זו ביקש לכרסם בסמכויות הממשלה. אף שהממשלה (הקודמת) מינתה את אשכנזי לארבע שנים, חתר ברק למרר את חיי הרמטכ"ל עד שימאס בתפקידו ויקצר את כהונתו; ואף שהמפקדת העליונה בישראל היא הממשלה, ושר הביטחון רק ממונה על צה"ל מטעמה, הוא ניסה במחטף, ללא אישור הממשלה או היועץ המשפטי שלה, לשכתב את הניסוחים המחייבים כך שתיווצר זהות בין המונחים "הדרג המדיני" ו"שר הביטחון".

עוזרו של אשכנזי, אל"מ ארז וינר, העיד על יוזמה ל"היכרות לשרי הממשלה עם צה"ל. ברק אישר להביא רק חלק מהשרים והיוזמה נגנזה".

זאת לא היתה גחמה, אלא נחישות שלא לחזור על ההתנסות המרה, מבחינת ברק, של מבצע שיוחס לישראל בסוריה ב-2007 ו"עופרת יצוקה" בעזה ב-2009-8. בשני המקרים – בממשלת אולמרט-לבני ועם אשכנזי כרמטכ"ל – חרק ברק שיניים כנטען לנוכח מגבלות המוטלות מעליו, מצדדיו ומתחתיו. לקראת איראן 2010, עם ראש ממשלה סביל כנתניהו, ששכר את שירותיו כקבלן-פיצוצים, פעל ברק לעצב את שרשרת הפיקוד כך שיעמוד בראשה ללא עוררין ויהווה, אישית ולא קבוצתית, הדרג המדיני שממנו שואב הרמטכ"ל את הנחיותיו. כדי להשיג זאת נדרשו אדישות של הממשלה (שלא ידעה ולא הסתייגה), קיצור שירותו של אשכנזי ומינוי רמטכ"ל שיהיה אסיר תודה לברק ולא יזוהה מראש עם התנגדות למבצע באיראן.

האלוף גדי איזנקוט, שהיה עד קיץ 2009 המועמד המועדף על ברק לרמטכ"ל, סיפר בעדותו כי לאחר שוויתר ביוזמתו על מינוי לסגנו של אשכנזי, כדי למנוע פרישה מיידית של האלופים בני גנץ ויואב גלנט מצה"ל, כתב באוקטובר 2009 מסמך מנומק נגד התקיפה באיראן. באותה עת, לדברי איזנקוט, "אשכנזי היה בצד של ברק" בעניין איראן, ואיזנקוט החליט לכתוב את המסמך כי "ידעתי שאין אופוזיציה". המסמך נשלח לברק, לנתניהו (באמצעות מזכירו הצבאי) ולשמונה אלופים, אף שאשכנזי הזהיר את איזנקוט שהוא מסכן בכך את עתידו הצבאי. "הוא אמר לי, תקשיב, גדי, אתה בטוח שאתה רוצה שיעבור המסמך הזה? אם הוא עובר, סיכוייך להיות רמטכ"ל הם אפס". איזנקוט התעקש. זו חובתו, אמר לאשכנזי; ולפי עדותו, התגובה – גם של ברק – היתה באותה עת מקצועית.

אבל שבועות מעטים לאחר מכן, בסוף ינואר 2010, פלש גלנט למשרדו של איזנקוט, בקומת אלופי הפיקודים בבניין המטכ"ל, קטע את שיחתו עם ראש מנהלת המעברים במשרד הביטחון והודיע לו שההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל שוב אינה משולשת, גלנט-גנץ-איזנקוט, כי הוא – איזנקוט – בחוץ. גלנט בישר לו ש"סיפור הרמטכ"ל סגור, בוא נתחיל לעבוד" – הוא ינצח את גנץ "עם יד שמאל". הוא ביקש מאיזנקוט תדריך על הנעשה בפיקוד הצפון והציע לו שיתוף פעולה, כולל גיבוש רשימת מינויים. איזנקוט העיד שראה בדברים אלה ניסיון לקשירת קשר מאחורי גבו של הרמטכ"ל. הוא אמר לגלנט שבכך הסתיימה שיחתם ומיהר לעדכן את אשכנזי.

באותו מועד, פחות או יותר, השתנתה עמדת אשכנזי מנכונות לפעולה באיראן להסתייגות ממנה, והתגבשה סופית עדיפותו של גלנט כמועמדו של ברק לרמטכ"ל. גלנט לא התאפק והסגיר מגמה זו באופן שהכעיס את איזנקוט – אף שלא ראה בעצמו "מתמודד" – ואת גנץ, שלדברי איזנקוט נפל קורבן למאמץ שיטתי להציגו ללא הצדקה כ"שוטה הכפר" ו"כלומניק".

נגד גנץ נוצל בין השאר אירוע שאירע כשאשכנזי היה בחו"ל וגנץ, סגן הרמטכ"ל, מילא את מקומו. בשעת לילה מאוחרת טילפן ברק לאיזנקוט, שלף אותו מתרגיל חילוץ בני-ערובה ובדק אתו אם קיימים תנאים למבצע מסוים. איזנקוט ניתח את מזג האוויר ונתונים נוספים והמליץ שלא לבצע. אז, ללא ידיעת איזנקוט, הזעיק אליו ברק את גנץ, הפתיע אותו בשאלה זהה ונזף בו על שאינו בקי בתמונת המודיעין. גנץ, שהובך לעיני ראש אגף המבצעים טל רוסו, התמרמר על כך באוזני איזנקוט. למחרת, בביקור בדרום, רוסו סיפר על כך לתומו לגלנט. במהרה פשטה בצבא ומחוצה לו שמועת חדלונו של גנץ. ברק, בפליטת פה, אישר למעשה שגנץ לא היה בעיניו מועמד ראוי לרמטכ"ל – החלופות המעשיות היו רק גלנט, איזנקוט והארכת כהונתו של אשכנזי.

הודעת ברק לאשכנזי כי כהונתו לא תוארך נמסרה לו, ובתוך כשעה גם לציבור, ב-6 באפריל 2010. מזכירו הצבאי של ברק אז, תא"ל מישל בן ברוך (קצין בלשכת שר או ראש ממשלה הוא דרג צבאי או מדיני? המבקר שכח לומר), העיד כי שלושה ימים לפני כן, ב-3 באפריל, התקיים דיון חשוב בסוגיית איראן במטה המוסד. בין שזה אותו דיון שהעלה את חמתו של ראש השב"כ הקודם יובל דיסקין ובין שלא, לדברי בן ברוך הציגו שם אשכנזי וקציניו מצגת – וסירבו להשאיר עותק ממנה בידי ברק.

בן ברוך העיד גם שבדיון מאוחר יותר בסוגיית המבצע באיראן, בסוף קיץ 2010, "התעורר ויכוח בנושא כפיפות הרמטכ"ל ואשכנזי טען כי עמדתו נשענת על מה שנקבע בהוראת הפיקוד העליון", שברק התחרט על אישור שנתן לה וביקש לבטלה. רק פרש אשכנזי מתפקידו והצורך בביטול הפקודה דעך. חלפה יותר משנה עד שתהליך שינוי הנוסח חודש – בהמרצת המבקר.

לתוך אירועים אלה ונוספים באותו כיוון פרץ "מסמך הרפז". איזנקוט האמין שזאת ראיה ל"תופעה, כמו שאני מבין אותה, של קבוצת אזרחים שיושבת במקום מסוים, בוחשת בצבא ודוחקת את הרמטכ"ל ורוצה להדיח אותו".

החשוד המיידי בחיבור המסמך, בעיני ברק, איזנקוט ואמנון ליפקין-שחק המנוח גם יחד, היה ראש מטהו של ברק, יוני קורן. "מרגע שיוני קורן נכנס לתפקידו, זה הכניס דם רע לעסק", העיד איזנקוט. "הוא מרים טלפונים לקצינים, 'חוצה קצינים' (מדבר עם קצינים ללא ידיעת מפקדיהם), מתקשר לאלופים ומתאם דברים, מנסה לעקוף את הרמטכ"ל". כשאיזנקוט סירב לשתף פעולה עם קורן מאחורי גבו של אשכנזי, העיד האלוף – שייכנס בקרוב לסגנות הרמטכ"ל, כמעט ארבע שנים לאחר שהתפקיד הוצע לו לראשונה – שהוא חש שקורן "סימן" אותו.

ברק, כשהתנער מחשדו בקורן, טפל בעדויותיו – ובניגוד למסקנת חוקרי המשטרה – על אשכנזי וסביבתו אשמת-שווא של ייצור המסמך והטמנתו עד שיופעל לעת מצוא. הוא התאכזב מכך שהמשטרה טיהרה לא רק את המועמדים לרמטכ"ל, אלא גם את אשכנזי ולשכתו (ואת ברק ולשכתו). אחד המקורות שעליהם הסתמך בייחוס התנהגות "עבריינית" לאשכנזי היה "חבר טוב שיש לו חבר, קצין משטרה". כך אוסף שר הביטחון של מדינת ישראל מידע, באמצעות חבר טוב של חבר טוב.

בשנתיים ורבע שמאז פרסום המסמך, קודמו לאלוף שישה מהקצינים שנזכרו בו ושהיו אז בדרגת תא"ל. קצין נוסף, מפקד אוגדת הגליל הרצי הלוי, מופיע ברשימת המועמדים לקידום לצד השם "ביבי". והנה, רק לאחרונה סירב הלוי לבקשת נתניהו להתמנות למזכירו הצבאי.

איזנקוט, בעדויותיו בשנים 2011-10, התקשה להאמין שהרפז מוכשר עד כדי ניבוי מדויק של העתיד. "אם באמת הרפז לבדו כתב את המסמך", עקץ איזנקוט, "הרי שהוא – ולא אביב כוכבי – צריך להיות ראש אמ"ן". ביחס לכתב האישום המתמהמה נגד הרפז, לדעת איזנקוט "הרבה יותר חשוב לתרבות הצבאית והשלטונית במדינת ישראל להגיע לחקר האמת, וכדאי לקחת את ההרפז הזה ולהפוך אותו לעד מדינה, שהוא יספר איך המסמך הזה הגיע, ויוצלב בפוליגרף וייתן הפעם עדות אמת – ונפטור אותו מהכל, רק שיגיד מאין המסמך ואת מי הוא שימש".

באחת מעדויותיו של ברק, בינואר 2011 – ערב פסילת מינוי גלנט, ההצעה הבהולה לאיזנקוט (שסירב) להתמנות לרמטכ"ל ולבסוף החזרת גנץ מהאזרחות – הוא טען בהקשר האיראני כי "בדרך של קנונייה פועלים לטרפד את הצורך לבצע". קנונייה, קובע המבקר למגינת ליבו של ברק, לא היתה; אבל גם בשנתיים החולפות לא הצליחו ברק ונתניהו לממש את תוכניתם. אין בכך ערובה לעתיד, אך בראייה היסטורית זאת העובדה החשובה, הרבה יותר מההקלטות של שיחות וינר-הרפז ומדו"ח המבקר. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו