איזה ילד נחשב לאובססיבי?

כיוון שילדים לרוב מתביישים במנהגי ה-OCD ומסתירים אותם, ובאופן כללי מתקשים להסביר את עצמם, אבחונם עלול להיות שגוי, וההורים מצדם עלולים לתרום להידרדרות המצב. מהם גורמי הסיכון המשוערים לתסמונת בילדות ומהו הטיפול הרצוי

אביב נוף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אביב נוף

הוריו של א' בן ה־9 פנו עמו לטיפול מותשים ומלאי ספקות. הם דיווחו על בעיות התנהגות קשות שלו, ובהן גילויי אלימות כלפי בני המשפחה ושתלטנות. בזמנו אובחן בין השאר בהפרעת קשב וריכוז, אך אבחון זה היה שגוי. כך הוא קיבל גם טיפול שגוי, שהחמיר את מצבו עד כדי קריסה נפשית וקריסת החוסן המשפחתי. בהגיעם לטיפול, ההורים תיארו את השתלשלות הדברים. מדי ערב למשל דרש מהם תשובות מדויקות לשאלות חוזרות כגון: "אתם תעזבו אותי בבוקר?" או "מה יקרה אם יימאס לכם ממני?". בתחילה ענו ההורים תשובות שניסו להרגיעו, אולם הוא לא נרגע. יתרה מכך, הוא החל לשאול שאלות חדשות, חרדתיות יותר, כגון "אתם יכולים להבטיח לי שלא תמותו?", ודרש מהוריו תשובות תבניתיות מדויקות כגון: "בבקשה תגידו לי שלוש פעמים שלא תמותו". כאשר חרגו מדרישותיו ולו במקצת, תגובתו היתה קשה ביותר ורצף השאלות התחיל מהתחלה. לאחר כחודשיים החליטו ההורים להפסיק לשתף פעולה ולא נענו למה שנתפס אצלם כניסיונות שליטה. אז הגיעו מאבקי כוח סוערים שנמשכו עד הבוקר, שהתישו את בני המשפחה עד לסף קריסה. א', ככל ילד, חיפש את אהבת הוריו, רצה להימנע מריבים מיותרים ולחוש שייך ורגוע, אך לא היה מסוגל לבטא זאת בצורה נורמטיבית כיוון שסבל מהפרעה טורדנית־כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder — OCD) של הילדות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ