הילדים שאינם מדברים בחברה

ילדים שסובלים מאילמות סלקטיבית מאובחנים באופן שגוי לעתים קרובות וחרדתם עלולה להחמיר. תוכניות טיפול אינטנסיביות בארה"ב משתמשות בדרכים אחרות מהמקובל כדי לגרום להם לדבר

קתרין סנט לואיס
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים19
קתרין סנט לואיס
ניו יורק טיימס

דוראל, פלורידה. דיבור הוא מיומנות שרוב הילדים מתייחסים אליה כאל דבר מובן מאליו, אך לא בכיתת הלימוד הזאת. כתריסר ילדים קטנים יושבים במעגל, לבושים בפיג'מות. אחדים מהם מחבקים את ברכיהם ואחרים מחזיקים בידיהם דובי. ילד בפיג'מת ספיידרמן נראה מודאג אבל עם זאת להוט, שעה שהוא אוזר אומץ ומדבר. "מי יהיה הראשון שיאמר לי איזה יום היום?", שואלת אלחנדרה גוליק, תרפיסטית שמנהלת את השיעור. כל הילדים, בני 6–10, יודעים את התשובה. אחרי הפסקה ארוכה עד כאב לוחשת ילדה בת 10: "יום חמישי". הקול שלה כמעט לא נשמע אך בכל זאת זוהי התקדמות. כאן זוכה לתשואות אפילו הלחישה הרפה ביותר. עברו חודשים מאז שהילדים האלה דיברו עם מישהו פרט לבני משפחתם (לפעמים חולפות שנים עד שזה קורה). הילדים האלה סובלים מאילמות סלקטיבית (Selective Mutism) — הפרעת חרדה שבעטיה הם לא מסוגלים לדבר בסיטואציות חברתיות. הם יכולים לפטפט ללא הרף בבית, אך בבית הספר או בחברת אנשים לא מוכרים הם יושבים בפנים אטומות ושותקים. להערכת מומחים, אחד מתוך 140 ילדים סובל מאילמות סלקטיבית; ברוב בתי הספר היסודיים יש לפחות תלמיד אחד כזה.

תגובות