רופא מספר: כיצד טיפלו בבת שלי במיון, וכיצד צריך לעשות זאת

תינוקות וילדים עוברים לעתים קרובות פעולות פולשניות וכואבות בחדר מיון. השימוש בסדציה (טשטוש) יכול למנוע מהם סבל וחרדה ועל ההורים לדרוש אותו

איתי שביט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים43
איתי שביט

1996. רוני, בת שלוש, נפלה ונחתכה בסנטר. "אני מביאה אותה למיון", הודיעה לי מיכל רעייתי בנחרצות, בטוחה בטיפול הנפלא המצפה לילדתה. הייתי אז בשנה הראשונה להתמחות ברפואת ילדים ברמב"ם וקראתי לכירורג התורן. בינתיים, הושבתי את רוני על הברכיים והסברתי לה בסבלנות ש"יתקנו את הפצע" וזה "לטובתה", כדי שלא יהיה "זיהום". משום מה סברתי שהקטנה מבינה את מה שאני אומר. אבל אז היא אמרה לפתע: "אמא, מה הולכים?" (מתי הולכים, בשפתה). זה היה השלב שבו צללה לתודעתי בורותי בתחום התפתחות הילד. מה חשבתי לעצמי? שילדה בת שלוש יכולה להבין ש"משתלם לה" לסבול את זה? ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים בגיל הזה לא הושלמה עדיין, ולכן ברור שהיא לא היתה מסוגלת להבין באופן רציונלי את התועלת הבריאותית העתידית שתצא לה מכל הסיפור הזה. אז מה עושים? מרדימים אותה? לא בא בחשבון – זה מסוכן, אמרו לי הקולגות הוותיקים. ואז הגיע הכירורג: "לתפור דוקטור, צריך לתפור", אמר לי. "ניתן לה זריקה אחת באזור החתך (הרדמה מקומית) והיא לא תרגיש כלום". זריקה אחת לא היתה, היו כמה. וגם חמישה תפרים. הילדה צרחה מכאבים. מיכל ואני החזקנו אותה בכוח. כך גם היא זוכרת את זה עד היום. במשך שנים לאחר מכן פחדה מרופאים, אחיות, בדיקות דם וחיסונים.                                                                           

תגובות