סושי במחנה יהודה

השוק הירושלמי הוותיק הוא מזמן לא ברומטר למצב ה"רחוב", אלא אזור שבו נפתחים בתי קפה לאניני טעם, מסעדות גורמה ומעדניות מיוחדות ללקוחות יאפים

נגה טרנופולסקי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נגה טרנופולסקי

כשאלי מזרחי היה ילד, הוא היה יורד ברחוב המדרגות שבשכונת נחלאות, בלב ירושלים, כדי להגיע ל"מכולת של האשכנזים" ולהביא הביתה טונה במיץ טבעי של חברת יולה. בעלי החנות הכירו אותו לפי רשימת הקניות שבידו. "אתה בטח הבן של יצחוק", קידמו את פניו. מזרחי, בן 52, מספר את הסיפור על ויסקי אירי. "אף אחד בירושלים של אז לא הלך להוציא כסף על דברים כאלה. אבא שלי היה פיינשמקר אמיתי", הוא אומר בחיוך.

מזרחי, דור שני למוכרי פיצוחים בשוק מחנה יהודה ויו"ר ועד הסוחרים בשוק, הסב לפני שנתיים את הפיצוחייה שלו לחנות למוצרי אפייה. בפינה בנה בר זעיר, שם יכלו הלקוחות ללגום אספרסו ולבחון מוצרים כמו משקל אלקטרוני לקמח ועיסת פרלין בלגית. השמועה על החידושים התפשטה במהירות. בהמשך קנה את החנות שליד, והיום החנות לאפייה תופסת רק מחצית משטח העסק בסמטת השזיף במחנה יהודה. במחצית השנייה נמצא בית קפה/בר.

יריב אדלבורג, סטודנט לאדריכלות בבצלאל, מצביע על קוריוז ארכיטקטוני בבית הקפה של מזרחי, הנושא את השם "הכל לאופה וגם קפה". "צריך להכיר את השרפרפים מספר 5 ומספר 6", הוא אומר. "מולם יש חלון שצופה מתוך בית הקפה אל השוק כולו. משם אפשר לראות את שתי הפונקציות שמתמזגות במקום הזה: בית קפה ושוק".

אחת עשרה בלילה, יום ראשון של אמצע אוגוסט, וערב הטפאס השבועי של מזרחי בעיצומו. חבורה מהרצליה שבאה לחגוג יום הולדת יושבת לצד עסקני ציבור ושתי סטודנטיות מבית הספר לאחיות בהדסה. קרובי משפחה של מזרחי יושבים, כמו כולם, על שרפרפי פלסטיק נמוכים המוצבים סביב הבסטות הריקות. כלי ההגשה המעוצבים של בית הקפה מונחים על מפות נייר אדומות.

במשפחת מזרחי נהוג שהגברים מבשלים, אבל התפקיד עבר לבתו הבכורה של מזרחי, מורן, שמיישמת במטבח את הניסיון שרכשה בבית הספר הפאריסאי היוקרתי קורדון בללו. מורן, בת 27, מתפעלת צוות מצומצם שמבשל מצרכים שנקנו בשוק באותו יום. אחותה יערה והחבר שלה, אוסקר, מגישים בייבי פלמידות שטוגנו אחרי טבילה בקמח אורגני ומלח אפור צרפתי, שנמכרים במקום.

הבן הצעיר, יואב, בן 12, מתעקש לעזור בהגשה, לפחות עד לתחילת שנת הלימודים, ומהלך בין ה"שולחנות" בידו האחת לוביה מוקפצת עם מנגו ברוטב טריאקי ובידו השנייה פרוסות אבוקדו בתחמיץ תפוזים עם פירורי מקרל מעושן. הבר והשולחנות שבמרפסת מלאים כל שעות היום, אבל בימי ראשון בערב, בין 21:00 ל-02:00, הפעילות גולשת לסמטה הריקה.

200 אלף דולר לדירה

שוק מחנה יהודה נחשב שנים לברומטר נאמן של הלכי הרוח בציבור. פעם היו פוקדים אותו פוליטיקאים ועיתונאים, שרצו למשש את הדופק הלאומי ברגעי משבר או ערב הכרעה חשובה. בשנתיים האחרונות הפוליטיקאים מדירים את רגליהם מהשוק, והוא עובר שינויים מפליגים בלעדיהם.

בשכונות הסובבות את השוק התיישבו בעלי אמצעים, שתפסו את מקומה של האוכלוסייה המקורית. אלי נחמיאס, ראש "ועד החצרות", ארגון תושבי ארבע השכונות הסמוכות - שערי ירושלים, אוהל שלמה, שערי צדק ומחנה יהודה - מסביר שבשנות השמונים סטודנטים שכרו מקומות דיור זמניים באזור. בשנות ה-90 הגיעו תושבי קבע חדשים, "ילדי שנות ה-60, היום בני 30 ו-40, בעלי אמצעים ומשכילים, עם ילדים קטנים, שעוברים כל יום באזור השוק. אלה אנשים שמשלמים 200 אלף דולר על דירה לפני שיפוץ".

לא הרחק מבית הקפה של אלי מזרחי, בסמטת התפוח, נפתחה השנה המסעדה "אוכלים בשוק" של יובל בונה. אחד הלקוחות במעדנייה של אביו, הנמצאת ממול, אומר כי זו "מסעדת פתילייה" לקהל מודרני. בונה מבשל אוכל מסורתי - ממולאים וקובה וחומוס מתוצרת עצמית - שמוגש במחירים ההולמים את כיסם של סטודנטים וסוחרים המבקרים במקום יום יום. ברוח החדשה, "אוכלים בשוק" פתוחה עד 20:00 בערך ולא נסגרת אחרי הצהריים כפי שהיה מקובל במסעדות המסורתיות בשוק, כמו "רחמו" ו"אזורה".

בסמטת האגוז נפתחת פעמיים בשבוע, בימים א' וד', מסעדת שיפודים קטנה וביתית בשם "האגוז 6". הלקוחות, רובם מבוגרים מאלה שפוקדים את הקפה של מזרחי, נהנים מבשר על האש, יין והופעות של הרכבי מוסיקה מזרחית עד אחרי אחת בלילה.

באוגוסט נפתח לא הרחק משם, ברחוב אגריפס, אספרסו בר שמוקם מול "סמי" ו"סימה" המהוללים ומעליו מסעדת המבורגרים בסגנון מרכז העיר.

בצדו השני של הרחוב עוד מסעדה לא שגרתית. ירושלמים שהתגעגעו למטבחו ה"נובל ירושלמי" של השף משה בסון ממסעדת "אקליפטוס", שעברה מתלפיות לכיכר ספרא ושם לא שרדה באינתיפאדה, מוצאים אותו היום ב"כרמי העיר". במסעדה החדשה, שהיא גם בית תמחוי לנזקקים, המלצרים לא מגישים חשבונות. כל לקוח משלם את המחיר שנראה לו. מי שלא יכול לשלם מודה על האוכל והולך. המסעדה פתוחה כל יום מ-12:00 ותורים ארוכים משתרכים בפתחה. כשבסון מגיע למסעדה בתחילת היום, הוא פוגש במסדרון שקי חומר גלם שתרמו סוחרים שכנים.

מגמת ההתחדשות נמשכת מעבר לגבולות השוק. ייתכן שאפשר לראות כאב הרוחני של השינוי בשוק את השף עזרא קדם, שפתח את מסעדת היוקרה "ארקדיה" לפני כמעט עשר שנים. לצד ארקדיה פתח לא כבר גזהן אקבה את "שגר". אקבה, בן 36, עלה מאתיופיה לפני תשע שנים. ב"שגר" הוא מגיש מנות מהמטבח האתיופי, המשלב אלמנטים הודיים ואפריקאיים. נוסף לקהל אתיופי פוקדים את המסעדה עולים מארצות הברית ומצרפת שהתיישבו בנחלאות. המקום מתמלא במוצאי שבת, כשחיילת אורחת עורכת טקס קפה אתיופי מסורתי המתחיל בפולים ירוקים טריים (אתיופיים כמובן) ומסתיים בכוסיות של משקה שטעמו כמעט כשל ליקר קפה.

אקבה אינו נטע זר בשוק. הוא קונה בקביעות ב"האריה השחור", חנות הממוקמת בסמטת השזיף, סמוך לפיצוחייה של אלי מזרחי. הבעלים, אברם דסטה, היה חקלאי באתיופיה. "חקלאי מודרני, לא כמו שאתם חושבים". כל המוצרים בחנות שלו טבעוניים. אלמז, אשתו של דסטה, מוכרת אינג'ירה מאפה בית בארבעה שקלים. לא רק אתיופים באים לקנות אצלה, אלא גם תימנים שמתגעגעים ללחוח ביתי.

צלעות בשר לבן ושרימפס

בשקט בשקט מתפתחת במחנה יהודה מגמה משמעותית - כמה מעדניות לא כשרות נפתחו באחרונה. כמו אלי מזרחי, גם דודו אוחנה, בן 39, הוא דור שני בשוק. אוחנה פתח את "מניה", שבה אפשר לקנות, בין השאר, צלעות בשר לבן טריות קלויות וסרטנים מהים. "המרוקאים והכורדים שהיו באים לשוק לקנות 10 קילוגרם שעועית כבר זקנים וילדיהם עזבו", הוא אומר. "המגמה החדשה בשוק מושפעת מטעמה של אוכלוסייה צעירה וחדשה, בעיקר מהרוסים".

אוחנה פתח את המעדנייה הלא כשרה שלו לפני 11 חודשים, בעקבות מפגש עם עולים מרוסיה ועובדים זרים מרומניה שחיפשו מוצרים אהובים גם בחנויות גדולות, ולא רק בדוכנים קטנים שצצו לפני עשור. ב"מניה" מוכרים גם גבינות ונקניקים מרוסיה, צנצנות של פטריות פורצ'יני בשמן, חמאה אירית, וודקה אוקראינית ושוקולד בלגי. בקיצור, מעדנייה גם לאוכלוסיית רחביה. לאוחנה יש שותף שקט, בני לוי, בעליה של חנות המשקאות ממול, אף הוא ישראלי מלידה. השילוט במעדנייה הוא בעברית.

ואיך מגיבים החרדים על התופעה? יש הפגנות, אבל בדרך כלל הן מזעריות. כמעט בכל יום חמישי, ב-21:30 בערך, מופיעים מול החנות של אוחנה אברכים מהישיבה האשכנזית הסמוכה לחנות וצורחים. הוא מצלצל למשטרה, "והעסק בדרך כלל נגמר מהר". עד עתה לא נגרם נזק למעדנייה. לפני שפתחו אותה פנו אוחנה ולוי לרב הספרדי השכונתי והוא ביקש שיציגו שלט גדול שעליו כתוב "אוכל לא כשר". כשפנו לרב האשכנזי, כך מספר אוחנה, הוא הבטיח לשלוח אברכים שיפגינו ליד המעדנייה.

"לגונה", לעומת זאת, היא חנות לרוסים בלבד. במעדנייה שברחוב אגריפס יש מוכרות רוסיות ומוצרים רוסיים. "מזרח ומערב" נמצאת כמעט בקצהו השני של הרחוב, מול המבנה הגדול והנטוש בחלקו של השוקניון. זוהי שלוחה של חנות בשוק הכרמל ובירושלים היא פועלת כבר ארבע שנים בבעלות שרון דגון, בת 29. מי מגיע אליה? "אנשים שהיו במזרח, בעלי מסעדות, דיפלומטים, שפים, עובדים זרים", היא אומרת. ביום רביעי באמצע אוגוסט היו שם תלמידי קורס לבישול ממכללת הדסה ואשה חרדית, במקור אמריקאית, שלמרות השרימפס והבשר הלבן המוצגים במקפיאים שקופים הגיעה לקנות אצות לסושי. כשהיא נשאלת אם אין לה בעיה להיכנס לחנות המוכרת שרימפס, היא מחייכת, בודקת את ההכשר שעל עטיפת האצות וממשיכה בדרכה.

אבל לא הכל השתנה במחנה יהודה. דוד דגים עדיין מוכר דגים ברחוב השקד 15, אלא שלצד הסחורה המסורתית הוא מציע גם לא מעט דגים לסושי. המעדניות הנודעות צדקיהו ואבו דאוד מוכרות זיתים וגבינות ודגים מעושנים, אבל אצל אבו דאוד אפשר לנהל שיחה על ההבדלים בין יצרנים של קרם פרש עם הסוחר הוותיק אלי לוי, שיודע להתאים חרדל דיז'ון לטעמם ולצורכיהם של לקוחותיו השונים. "לפני עשר שנים יכולת ללכת לשי זלצר לחפש גבינה מיוחדת, אבל מה שבאמת מכרת היה גבינה בולגרית. היום אני מוכר גבינות מהגליל ומהרי יהודה, מאיטליה, צרפת ואנגליה, ויש ויכוחים על ההבדלים בין סוגים של פרמז'ן", הוא אומר.

חנות "פרג" לתבלינים, היא כמו אבו דאוד ודוד דגים, אחת החנויות המסורתיות שבשוק, אבל לאחרונה היא עברה שיפוץ ושדרוג והיא מעוצבת באופן מפתה יותר. נכון, עדיין מוכרים שם תבלינים ואבקות, אבל היום הפירמידות האדומות של הפפריקה ההונגרית והכורכום ההודי בצבע חרדל מוגנות על ידי פנלים מזכוכית, והרצפה עשויה מבטון צבוע ואופנתי.

כמעט בכל שבוע נפתחת באיזור השוק עוד חנות, עוד מסעדה. בשבועיים שלפני ראש השנה, נפתחה גלריה וסטודיו לצילום, "מקס", ליד המסעדה האתיופית, וברחוב בית יעקב (פינת האשכול) נפתחה "חוויג'" - מסעדה תימנית חדשה. ברחוב אגריפס 8, באזור המדרחוב החדש, נפתח "אגריפס" - אספרסו בר בוהק וחדש, שמציע משקה מקורי עשוי מאשכוליות אדומות ועראק הקרוי "הפנתר הוורוד", לצד קציצות ירק ובורקס טריים. הקציצות הן מעשי ידי יהודית, אמם של האחים יניב ונח חי, שמנהלים את המקום שבו אביהם, מאיר, החזיק במשך כמה עשורים חנות לסוכריות.

ובכל זאת, הגיבור הנוכחי של השוק הוא אלי מזרחי. שמו עולה אחת לכמה דקות, כשעובר אורח שואל את אלי לוי איפה מוצאים את בית הקפה. במלים אלה - "איפה בית הקפה" - מחפשים את מזרחי בזמן האחרון. לשמו של מזרחי מתלווה לעתים נימה קלה של מרירות, אם מאזינים לסוחרים החשים החמצה על מה שלא העזו לעשות בעצמם.

"מזרחי", אומר נחמיאס, "ראה מה הולך פה לפני אחרים. הרבה רצו לבנות בית קפה והלכו למקומות אחרים ופשוט לא העזו. להרבה לא היה חזון. כמה מאתנו אוכלים היום את הלב? הרבה מאוד".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ