טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עוגה עוגה" : הצעה להימנון

תגובות

השיר "עוגה עוגה" הוא שיר קאנוני הידוע בעל-פה לכל מי שבילה בגן ילדים עברי. שרים אותו, בדרך כלל, ביותר ממחזור אחד - פעם ראשונה כילדים, ובקפיצה, אולי יותר מפעם אחת כהורים, ואם בזאת לא די, הרי חוזרים אליו שוב במחזור שלישי כסבתות וכסבים. נכון, לא שרים אותו בערבי שירה בציבור ולא משמיעים אותו ברדיו; הוא מופיע אך ורק בספרים ובקלטות לפעוטות ונשמע פה ושם בגני ילדים; אולם זה לא מפחית ממרכזיותו. דווקא משום שהוא שייך לגיל שהוא קצת מתחת ל"כבודנו", מתחת, אפילו, לילדות, שלא לדבר על נערות או בגרות, נשמרת בו מידה של ראשוניות שנשחקת בשירים המושרים. זהו פזמון-שיר במיטבו - שובב, מצחיק, מצהיל סביבו את הילדים.

ועם זאת, בשיר המוקדם הזה נאמר משהו ברצינות המיועדת בדרך כלל לשירת מבוגרים. מתגלה בו איזו נוסחה חכמה, משוואה של חשבון ראשוני שלא ממש משתנה בהמשך, גם אם היא מתכסה עם השנים עלילות ותוכן ומחליפה צורות. לילדים השרים שירים כ"נד-נד" (של ביאליק), "יש לנו תיש" (של יצחק אלתרמן) או "עוגה עוגה" (של אהרן אשמן), אין מושג אשר למשמעות הטמונה בהם. הם קולטים שמץ, זנב סוד, רמז דק, שמתברר רק כעבור שנים רבות, ובעצם לא מתבהר אף פעם עד הסוף (אהרן אשמן, מחזאי, משורר ומתרגם, גם כתב, בין השאר, את "כד קטן", "איל איל בן קרניים", "הי ציוניוני הדרך" ו"עד אור הבוקר").

השיר חזק מפירושו. הוא יודע משהו על ילדים שילדים עדיין לא יודעים, יודעים אבל לא יודעים, או להיפך, לא יודעים אבל יודעים. לכן, קריאה רצינית של שירי ילדים, ובמקרה זה של "עוגה עוגה", תחמיץ את העיקר אם תהפוך אותם לשירי חוכמה, מסות פילוסופיות או הגות פיוטית בלבד. אלה שירי ילדים, שנכתבו לילדים ומושרים בפי ילדים, גם אם כשנכתבו כבר היתה בהם כוונה, פחות או יותר מודעת, לומר בדרך ילדית דברי מבוגרים.

משחק האי-מודעות של אלה שהשירים מיועדים להם הוא חלק מהכיף של קריאתם; אפשר לקרוא אותם כילדים ואפשר לקרוא אותם כמבוגרים שהיו פעם אותם ילדים ועל כן זוכרים אותם כתבנית נוף שירתם, "גן שלנו מה נחמד הוא", עידן הילדות. יש בשירים האלה קצב מיוחד ופשטות הנענית לעיקרון פולחני, משחקי, של סיבוב, היפוך, נדנוד. קריאה "רצינית" של אותם שירים ושל המחוות הגופניות שלהם, הנרקדות ומושרות, חושפת את העיקרון כתמונת מצב, שאינה שעשוע בלבד אלא יותר מעין גזירת חוק, חוק "טבעי" או "חברתי", תלוי בפירוש או בתפישת העולם, ובכל זאת חוק - חוק הנדנדה, חוק ההיפוך, חוק המעגל.

שיר מקום

הקריאה המוצעת להלן של השיר "עוגה עוגה" מכוונת לשני היסודות דלעיל - הן לפענוח המשמעות הטמונה בשיר והן להבנתו כשיר שימושי, שיר פעולה, שיר ריקוד, שיר משחק, שיר פולחן, שיר מקומי, שחוצה אותנו לאורכנו, לאורך החיים, כמו ריצ'רץ': עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום לשבת. לקום.

אפשר לקרוא את השיר בחיוך, בטון משחקי אינפנטילי קמעה. אפשר לקרוא אותו גם בטון יבש של תרגיל הפעלה, הוראות ביצוע הניתנות במלות השיר במפורש וללא תוכן "חיצוני" - עכשיו לעוג במעגל, עכשיו לשבת, עכשיו לקום, שיר הוראות. ואפשר גם לקוראו בטון אטי מלא משמעות של שיר למבוגרים, כאלה שכבר חטפו אותה והבינו את העוגה-עוגה הקשה, הסיזיפי, ההסתובבות כל היום למצוא מקום.

ולא רק בחיי היום-יום, ההתרוצצות אחר כיסא, איפה אתה יושב, במעלות הכהונה והמשרה, באיזו לשון, באיזה בית, איזה כיסא מחזיק אותך יושב, אלא גם במובן הכללי יותר, המשותף, ההסתובבות היהודית אחר מקום, איפה אנחנו, איפה אנחנו חושבים שאנחנו, איפה אנחנו רוצים להיות, לא סתם להיות, אלא על פי השיר - אכן למצוא מקום.

זהו שיר מקום, על המקום; בו מדבר השיר, אותו הוא שר ואותו הוא משחק, בפועל בגן או כמטאפורה קיומית בסיסית, אפילו פשטנית. ככזה מתנגן השיר בנעימה כמעט היסטרית, כועסת, זועמת, מוטרפת, מסתובבת, מחפשת, שואלת, מבקשת, מתווכחת, מפוזרת, ממוקדת. הפרספקטיווה שלה היא מקום, איך למצוא מקום, להימצא במקום, להגיע לקץ ההתרוצצות. עוגה עוגה הוא שיר פולחן של סחרחורת, הסתובבות אין קץ, סביב עצמנו, סביב פופיקו של המקום, בחוסר שקט מתמיד, מתוך מגמת התיישבות אבל בחוסר כושר לשבת, להניח את הגב לאחור, להירגע.

אין לשכוח שבמעגל יש כוח. הוא יוצר טראנס, גם זה הכרחי כדי ליצור מעגל - להפעיל כוח צנטריפטאלי שדי בו למשוך את הבודדים למעגל קולקטיווי אחד. המעגל מחייב תנועה, ותנועה מחייבת טראנס. שיר ילדים ידוע אחר הקרוב ל"עוגה עוגה" - "יש לנו גולם במעגל" - מרמז על יסוד קבלי של אנרגיית מעגל ההכרחית ליצירת גולם, שיאה של הקבלה המעשית, הקרוב ליצירת עגל, שגם הוא עגול וקשור למעגל.

השיר, עם זאת, לא נותר בסיבוב. כוחו של המעגל נתון למטרה שהיא מעבר לעצמו - להפסיק את ההסתובבות, למצוא מקום. ומה זאת אומרת למצוא מקום? השיר מסביר, מיד לאחר הביטוי "עד אשר נמצא מקום", שהעניין הוא לשבת. כאן השיר אינו מרחיב, שכן ישיבה אמורה להיות מובנת מאליה, היא לא מתכוונת לשום דבר אחר חוץ מאשר לעצמה. לשבת כדי לשבת. אין צורך להסביר.

"לשבת! לקום"

ובכל זאת - מה זאת אומרת לשבת? לשבת פירושו למצוא גב. בהסתובבות, במצב עמידה והליכה, החיבור לקרקע הוא בנקודה אחת (אם נחשוב את שתי הרגליים לנקודת חיבור אחת). אבל בישיבה, החיבור לקרקע הוא בשתי נקודות, כי גם התחת נוגע בקרקע. ואפשר גם להישען לאחור, זו כבר נקודה שלישית שיכולה להתרחב על פני כל הגב, ולהגיע, לחוש מאחור את הרקע, back-ground, המשטח האחורי, מישור הגב - להיות על רקע, עם עבר, עם סביבה, עם ידיעה מי אתה, מאין אתה בא, בין מי ובתוך מה אתה יושב.

במצב העוגה-עוגה, תוך כדי חיפושי מקום, הפנים הם אל המקום, המקום הוא אובייקט הכוונה, הוא המוביל את התנועה, מושך באף, מניע קדימה, הלאה, להמשיך להסתובב. בישיבה, לעומת זאת, נמצא מקום, נפסק החיפוש, הדגש עובר לרקע, פתאום הדברים נפתחים כי מתפוגגת הנעילה על האובייקט.

אלא שהשיר לא מסתיים בישיבה, וגם המהלך כולו שהשיר מתווה לא בא אל סיומו. השיר לא מותיר אותנו עם התשובה "לשבת", כפתרון שנקשר במחשבה לישיבה מזרחית, שבימינו מתקשרת דווקא למופתי המזרח הרחוק - יוגה, מדיטציה, ישיבה מרוקנת מאובייקטים. ב"עוגה עוגה" המלה האחרונה היא לקום, לא לשבת. "לשבת, לקום". חוזרים על זה בביצוע השיר שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות המנגינה של לשבת דומה לזו של לקום, אבל בפעם השלישית המנגינה עולה עם "לשבת" ויורדת עם "לקום".

הציווי "לקום" מחזיר בפועל את הרוקדים היושבים למצב של עמידה, שממנו יוכלו להתחיל עוד פעם את המעגל שלא יחדל. זה לא קורה מעצמו. צריך כוח כדי להפעיל את המעגל, להקים את היושבים, להכניס אותם למעגל, להניע את הסיבוב. בלי "לקום" אין התחלה ולכן זה הסוף.

אלא שיש משמעות נוספת לקימה, הידיעה שהיא לאחר ישיבה, שכבר נוצר בחובה זיכרון של גב, מצע, שאינו האובייקט אלא הרקע ולכן אפשר לקום ממנו. "לקום" היא מלת הכפתור של השיר. היא מכפתרת את הלולאה שיצר, את לולאת המעגל, לולאת החזרה, לולאת הספק, את העוגה-עוגה שבין ישיבה/שכיבה לקימה/הליכה - ככתוב בדברים (ו', ז') "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך": לשבת ללכת לשכב לקום. זה כל האדם.

השיר הוא במצב רוח שובבי של משחק, יצירה, צחוק, גן ילדים. במובן זה, ה"לקום" של אשמן הוא פועל יצירה, התחלה מחדש, לקום במובן של להקים, ולהתקומם, ולקומם. יש בו יסוד של קוממיות ושל תקומה ושל קיום. עוגה עוגה הוא שיר תקומה, כהכרזה לא אידיאולוגית אלא פואטית.

באופן מחודד עוד יותר, במלתו האחרונה השיר מגיע לסיבוב האחרון של הלולאה סביב הכפתור. המלה "לקום" החותמת את השיר עונה למלה מקום ומפרשת אותה, שכן ק.ו.מ. הוא שורש המלה מקום. כלומר, כדי להבין מהו מקום היה עלינו לחצות את השיר כולו, ולשוב לחצות אותו, עד אין-סוף, לאורך, מעוגה עד לקום. רק כשהשיר מסתיים אכן הגענו למקום, לא בלשבת אלא בלקום. לקום אחרי הישיבה, מישיבה. המקום הוא לשבת מקימה ולקום מישיבה, וכל העוגה-עוגה שביניהן.

בתור הימנון ב'

יש ב"עוגה עוגה" התלהבות וייאוש, סתמיות ואובססיוויות, השלמה וסגירות, עריצות ונחרצות, חיפוש מתמיד ומעגל קסמים. יש שיתרגמו את המעגל להורה חלוצית ויש שיתרגמוהו למעגל עצב, יש לקומזיץ ויש להסתובבות סביב הפופיק, למעגל טירוף, לכפייתיות של שבויים בקונצפציה, לאטימות של אנשים הסגורים באופק עולמם, החוזרים על עצמם במקום לחזור לעצמם. אפשר לראות בו קריאת מצב, ואפשר לשמוע בו קריאה להפסיק להסתובב, לשבת, לקום, להתקומם, להקים משהו, להקים את עצמנו, לזוז, לשבת במקום. היופי המיוחד של "עוגה עוגה" הוא בדו-כיווניות שלו, הוא לוקח למעגל ומוציא ממנו, ועם כל העוגה המשתלט שלו, הוא לא שיר סחרור. הוא מוציא מהסיבוב בישיבה, ומהישיבה בסיבוב, ומאפשר רגע של הפסקה כחלק מהריקוד, אולי כרגע של הצטללות, מחאה כנגד סחרור, ישיבה לשם התנערות, פשט. בהכרת הטעם של "עוגה עוגה" ואימוצו כשיר המקום טמונה ההכרה בפשט של המקום, שהיטשטש, הסתבך או אבד.

במובן זה אפשר להציע את "עוגה עוגה" כהימנון. בעליל, זה שיר שאינו מתאים להשמעה קבל עם ועדה בחלוקת מדליית זהב לספורטאי ישראלי באולימפיאדה, גם לא מדליית ארד וגם לא במעמדים בעלי חומרה הימנונית. אבל בתור הימנון ב', זה אולי אפשרי: הימנון לכל עת, למעט ימים נוראים, קול ענות גבורה או קול ענות חלושה. לימים של סתם קול ענות: לא ניצחון ולא הפסד, לא זיכרון ולא קדושה.

זה יהיה הימנון המקום, הימנון ששרים ברגעים שונים, המאפשרים רקיעה במטות לקול עוגה-עוגה-עוגה - מעין שיר נוקדים או שיר שבטי של רקיעות מקל או רגליים, או לחלופין שיר של היסחפות במעגל, או שיר ישיבה במקום, ישיבה וקימה, שיר מצחיק, פולחן של ילדים שלא יודעים כמה הם בריקודם משחקים איזו אמת שעדיין לא נגעה בהם באמת.

"התקוה" הוא הימנון של אנשים שהתגעגעו וכמהו לארץ ישראל, ואילו "עוגה עוגה" הוא של אנשים מכאן, הימנון שהוא שיר ילדים, שחייב להיות שיר ילדים, שיר לא סנטימנטלי, לא מתגעגע כמלותיו של אימבר. מלותיו של אשמן הן כבר על פינו, מקטן ועד גדול. יש מעט שירים שקדמו ל"עוגה לעוגה", אם בכלל, בביוגרפיה של אדם שר בישראל. הוא מהראשונים. על כן השרים אותו אינם שייכים בהכרח למפלגה או לצד, אלא רק באופן רחב יותר לגני ילדים עבריים. אבל יש בו גרעין משותף הניתן איכשהו לאחיזה, הדרושה להימנון, אפילו הימנון מעין זה. כל אחד בדרכו יכול לשיר אותו, בלי להרים את הסנטר יותר מדי, בלי לשאוג למיקרופון, בלי להיעמד דום, אלא להיפך, לשיר את ההימנון מתוך שמחה, בטירוף, בצחוק של גורל משותף, של המעגל הרוקד סביב עצמו, לא בלי הריתמיקאית הניצבת בצד עם אקורדיון ושרה עם הילדים.

אם מאה אלף בני אדם יחד באיזו כיכר ביום העצמאות, בהפגנה, או סתם בחבורה על חוף הים (ההזדמנויות הנאותות נותרות לדמיון) ישירו יחד את "עוגה עוגה" ויישבו כולם ב"לשבת" ויקומו כולם ב"לקום", יכול להיות בזה כדי לפרוט בבת אחת, בנגיעה, באיזה מיתר תמים, מרופט, אבל לא קרוע, ומשירה אדירה של "עוגה עוגה" יכולה אולי לבקוע שאגת רווחה, שאגת השלמה, באחווה, בצחוק, פרפורמנס מחאה נגד עצמנו, בעד עצמנו, הכרה שמעבירה צמרמורת, מחייה, עכשווית, שייכת לעניין.

מבינים את זה זקנים וטף, בשמאל ובימין, למעלה ולמטה. זה גם לא שיר שלטוני. הוא חתרני מלכתחילה. אם שרי הממשלה והעומד בראשה וכל חברי הכנסת על עוזריהם ומזכיריהם וכך הלאה יעמדו בכיכר השיר וישירו "עוגה עוגה" באחיזת ידיים, יישבו ויקומו, יהיה בכך אות מבשר טובות. "עוגה עוגה", השיר הסתמי הזה, הנדמה בכלל כמדבר על עוגה שפעוטות רוקדים סביבה, הוא שיר מחאה נגד נפיחות ואטימות. ככזה, יש בו כדי להיהפך, להיקרא, להיות מושר ונרקד כשיר המפתח של הווייתנו, השיר הראשון, שיר המקום, המשחיל יחד ילד ומבוגר, במעגל, בהסתובבות, בחיפוש מקום, בנוראות ובמצחיקות של זה, בעיוותים שזה יוצר, באכזריות המקום, באי המקום שבכל זה, ובנו שבמעגל, המרקיד לא פחות מאשר מורקד. השיר מעגל, מחזיר למעגל, למעגל האובססיה ולמעגל הצחוק, למעגל הילדות ולמעגל השכחה.

זלי גורביץ', יליד 1949, פירסם שמונה ספרי שירה וכן תרגומים מהשירה האמריקאית. ספר שיריו החדש "זמן בב" יצא לאור השבוע בהוצאת "עם עובד". פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. פירסם מסות על מקום, על שיחה ועל כתיבה. חי בתל אביב. כאן מובאים קטעים ממאמר מתוך הספר "על המקום" שיופיע בסוף 2005 בהוצאת "עם עובד"



איורים של מירה לובה ואווה איצקוביץ, מתוך הספר "עוגה, עוגה, עוגה", בהוצאת "הגל החדש"


"התקוה" הוא הימנון של אנשים שהתגעגעו וכמהו לארץ ישראל. "עוגה עוגה" הוא של אנשים מכאן - הימנון שהוא שיר ילדים, שחייב להיות שיר ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות