בירת פלשתין

אפילו עם חותמת של יאסר ערפאת, תעודת כשרות של רב ההתנחלות עפרה וביקורות מהללות, היצרנים של בירה "טייבה" מתקשים לשווק אותה להמונים

ארנון רגולר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארנון רגולר

בשטחים, מתברר, אוהבים לשתות בירה. בעיקר בירה מכבי. לעומת זאת את בירה טייבה - הבירה הפלשתינית הראשונה - שותים פחות. "הצרכן הפלשתינאי אינו פטריוטי, אין לו שום סנטימנטים לתוצרת מקומית", מסביר נדים חורי, הבעלים של מפעל הבירה המשפחתי, "הסיסמה 'טעם את המהפכה', שבה השתמשנו בעבר, לא אומרת לו כלום".

המפעל ממוקם בטייבה, כפר נוצרי השוכן מצפון-מזרח לרמאללה. בחנויות המכולת בכפר אפשר למצוא אמסטל, מכבי ומיני בירות לא מוכרות, זולות. אבל טייבה - כמו בירות יקרות אחרות דוגמת הייניקן או קרלסברג - אינה על המדפים. אלו נמכרות רק בעיר הגדולה, רמאללה. "אין לנו ייצור המוני או יכולת להתחרות במחיר, רק בטעם ובעובדה שאין אצלנו תוספות של טעם וחומרים משמרים כמו אצל אחרים", אומר חורי.

חורי מדגיש את הבעייתיות שבהפצת בירה בשוק שבו 97% מהאוכלוסייה מוסלמית: מעמדה של בירה טייבה בשטחים, הוא אומר, דומה לזה של בשר החזיר בישראל. ישנן הגבלות קשות על המכירה, אך היא בכל זאת מתבצעת: בירה נמכרת בשטחים, והרבה. החוק הפלשתיני, המבוסס על חוקים ותקנות ירדניים, אוסר על פרסום אלכוהול, והנוהג שנקבע הוא שהרשות המקומית מחליטה אם לאשר מכירת אלכוהול בתחומיה. "יש קצת צביעות בעניין הזה", אומר חורי, "מאות מיליוני ליטרים של בירה נמכרים בשטחים בשנה, והרי לא ייתכן שרק 3% אחוזים של נוצרים שותים אותם".

בבית לחם וברמאללה הליברליות יחסית אפשר למצוא את כל סוגי האלכוהול ללא כל קושי. אבל בעיירה הצמודה לרמאללה, אל-בירה, למשל, הוחלט לאסור מכירת אלכוהול, אף שבתחומיה פועל אחד ממפעלי האלכוהול היחידים בשטחים, "ערק רמאללה". מותגי אלכוהול נפוצים נוספים שייכים לכנסיות שונות, בראשן יקב "כרמיזן" ליד בית ג'אלה, והיקב של מנזר השתקנים בלטרון. בערים אחרות, מסורתיות ונוקשות כמו חברון ושכם, האיסור על מכירת אלכוהול נחרץ עוד יותר. מי שרוצה לשתות, עושה זאת בסתר, במחשכים. בשכם התקבע הסדר שבו אנשי העדה השומרונית מוכרים אלכוהול בחנויותיהם. בשאר חלקי העיר, מכירת אלכוהול אסורה.

חלומו של חורי להקים מפעל שייצר "בירה מזרח-תיכונית" נהפך למציאות עם פרוץ תהליך אוסלו. ואמנם, שלא במקרה סיפור המפעל מקביל לסיפור תהליך השלום: משגשוג ותקווה להתנפצות האשליה והתמתנות הציפיות. חורי הקים את בירה טייבה עם אביו, כנעאן, ושני אחיו בשנת 1995. עוד קודם לכן נסעו בני המשפחה לתוניס, קיבלו את אישורו של יאסר ערפאת להקמת מפעל מקומי לבירה, ובאוגוסט 1995 כבר יצאה לשווקים הגרסה הבהירה, "גולדן טייבה".

המפעל עצמו קטן: אולם בעל חדר אחד, בצדו האחד מונחים מכלי התסיסה, שבהם מוחזקת הבירה כחודש בטרם המילוי ולידם פס הייצור, שסביבו מתרוצצים כעשרה פועלים המדברים אנגלית שוטפת. מתברר כי בני המשפחה הצעירים השוהים בארצות הברית באים לעבוד במפעל המשפחתי בחודשי הקיץ.

המפעל מתמקד בייצור שני סוגים של בירות: גולדן טייבה, בירה בהירה וקלה, בעלת טעם ייחודי ומתקתק, 5% אלכוהול, ובירה כהה, מרירה, 6% אלכוהול - שתיהן נחשבות מצוינות בסוגן. ברוח הזמן, החל המפעל באחרונה לייצר בירה "לייט" דלת קלוריות, שבה 3.8% אלכוהול. "הטעם של הבירות שלנו אינו מורכב מדי, משום שהצרכנים שלנו, ישראלים ופלשתינאים, מפגרים בהרבה אחרי ארצות שבהן יש תרבות בירה, כמו בלגיה או מדינות אירופיות נוספות", מציין חורי.

בתחילה שווקה הבירה בישראל למספר קטן של ברים בירושלים, בחיפה ובנצרת, אך די מהר היא שבתה את לבם של הישראלים, כשהביאה משב עז של טעם רענן למי שלא מצאו נחמה בהייניקן ובקרלסברג.

לשם הצלחת השיווק, חורי אף הלך רחוק, וטרח והשיג בעמל רב תעודת כשרות לבירה. את תעודת ההכשר, יש לציין, נתן לא אחר מאשר אבי גיסר, הרב של ההתנחלות הסמוכה לטייבה, עפרה. "בתחילה 70% מהבירה שייצרנו הלכו לישראל ו-30% נמכרו בשטחים", אומר חורי. "האינתיפאדה שינתה את הכל, והמצב התהפך. רוב הסחורה נמכרת כיום בשטחים ומיעוטה בישראל". הבירה עדיין משווקת בישראל, אך למספר קטן ביותר של מקומות בתל אביב, חיפה, נצרת, ירושלים וכפרי הגליל.

אבי בן, אחד ממפיצי המשקאות הגדולים באזור ירושלים, אומר כי לבירה טייבה היה פונטציאל להפוך ללהיט של ממש בקרב הישראלים. "טייבה היתה טרנד ענק, עם פוטנציאל גדול שסחף הרבה ברים ומסעדות. זהו מוצר טוב וייחודי, אבל כמו כל מוצר טוב, יש צורך בשיווק כדי להרחיב את השוק ולא לשקוט על השמרים", הוא אומר. לדבריו, התנאים הקשים שבהם פועל המפעל לא נתנו לו להתרחב: "בניגוד לישראלים, הבעלים של המפעל סובלים ממגבלות תנועה קשות, המונעות את הרחבת השיווק", אומר בן, "לטייבה גם אין מפיצים גדולים כמו למותגים אחרים בארץ. שוק הבירה בישראל הוא קטן ומוגבל, כל הזמן נכנסים מותגים חדשים, והתחרות קשה. אם אתה לא נלחם, אתה נעלם".

התקופה האחרונה מספקת דוגמה לתנאים הקשים שבהם פועל המפעל: בגלל סכסוך בין משפחות, מוסלמים מיישוב סמוך החלו לפגוע ברכוש הכפר. בתחילת ספטמבר הם שרפו 14 בתים בטייבה. גם מפעל הבירה הקטן היה על הכוונת, אך ברגע האחרון הצילה אותו המשטרה הפלשתינית.

ובכל זאת, חורי אופטימי. "השוק הפלשתיני מתרחב, למרות התנאים הקשים", הוא אומר. החודש, למשל, התקיים לראשונה בטייבה פסטיבל בירה בינלאומי בסגנון "אוקטובר-פסט" של מינכן, וחורי מקווה שאפשר יהיה לקיים אותו מדי שנה וכך להביא לטייבה אורחים מהעולם. באחרונה אף החל לייצר סדרת מוצרים משלימים לבירה: שמן זית, המיוצר מזיתי הכפר, ובעתיד הקרוב - יהיה גם חומץ בן יין. ניכר בחורי שהוא מנסה לגשר בין החלומות הגדולים לבין המציאות האפורה, הקשה קצת יותר. "אנחנו אמנם קטנים", הוא אומר, "אבל אני מקווה שיום אחד החלום יהפוך מציאות, וטייבה תהיה מותג אזורי מוכר במזרח התיכון". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ