ילד הפלא התבגר ואינו מפסיק לבעוט

הכל בא בקלות לאריאל רובינשטיין. בגיל 27 הוא כתב את המאמר המצוטט ביותר שלו, ובגיל 33 קיבל תואר פרופסור. אולי משום כך רובינשטיין אינו מתרשם מהצלחתו ומתקשה לחוש סיפוק מקצועי. "התואר פרופסור מעולם לא קסם לי. זו תמיד היתה בעיני מלה לתיאור הסנובים של רחביה"

תמרה טראובמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמרה טראובמן

ב-2003 עבדו באוניברסיטאות ובמכללות כ-12 אלף חברי סגל הוראה ומחקר; באותה שנה היה מספר הסטודנטים 190 אלף * פחות מ-10% מהפרופסורים בדרגות הבכירות הם נשים הסגל האקדמי הבכיר מהווה רק כ-25% מסגל העובדים באוניברסיטאות. עובדי סגל טכני ומינהלי - 48

שם:אריאל רובינשטיין גיל: 54 איפה היה לפני עשר שנים: באוניברסיטת תל אביב איפה הוא היום: באוניברסיטת תל אביב סוד ההצלחה שלו: "אין סוד, אין הצלחה"

"אני באמת לא מרגיש שהצלחתי", אומר אריאל רובינשטיין, פרופסור לכלכלה וחתן פרס ישראל. בעיני עמיתיו הוא דווקא נחשב לאחד החוקרים המובילים בעולם בתחום תורת המשחקים, והתקדמות הקריירה שלו באקדמיה היתה מהירה וחלקה. אבל רובינשטיין אומר שהגיע אליה "בטעות", ולא היה חוזר עליה בשנית.

ספק אם סיפורו של רובינשטיין יכול ללמד על קריירה אקדמית טיפוסית. בגיל 33, הגיל שבו רוב האנשים בישראל מסיימים לכתוב את עבודת הדוקטורט, רובינשטיין כבר מונה לפרופסור. מחקריו בלטו עוד לפני כן. בגיל 27, בהיותו תלמיד דוקטורט, הוא יצא לשירות מילואים במטולה, וכתב במהלכו מאמר בתורת המיקוח; כיום זהו המאמר המצוטט ביותר שלו. בגיל 30, הוא פירסם עוד מאמר בתחום תורת המשחקים, שצוין על ידי חברי ועדת השיפוט של פרס ישראל כ"מבריק" ו"מפיח רוח חדשה" בתחום.

"אלה אינם הפרמטרים שלי להצלחה", אמר רובינשטיין. "הצלחה היא תחושה פנימית של מיצוי היכולת וההזדמנויות בהינתן האילוצים של החיים". לא היה לו שום חלום להיות פרופסור. "התואר הזה מעולם לא קסם לי. זו תמיד היתה בעיני מלה לתיאור הסנובים של רחביה ועדיין אין לי כבוד למלה פרופסור". ועדיין, יש לו הערכה רבה לרבים מעמיתיו. "אני צופה בהשתאות באנשים מלאי חוכמה ודעת ומקנא בהם על האוקיינוס שבו הם שוחים. ומצד שני, אני מבחין בהרבה התנשאות והרבה חשיבות עצמית, שקשה לי להזדהות איתן".

קריירה אקדמית, בעיקר בשנים הראשונות, כרוכה בהרבה זיעה, דמעות ומרפקים. חוקרים רבים הנמצאים בתחילת דרכם מספרים על הקושי בצליחת הפוליטיקה הפנימית באקדמיה במקביל להשקעה אינטנסיווית במחקר. חוקר צעיר שרוצה להתקבל לחוג באוניברסיטה ולהתקדם, חייב לפרסם מאמרי מחקר בכתבי עת מדעיים הנחשבים ליוקרתיים. כתבי העת מדורגים בטבלאות לפי חשיבותם והשפעתם; היוקרה של החוקר נקבעת בהתאם לכתב העת המדעי שמפרסם את המאמרים. ההצלחה נמדדת לפי מספר הפרסומים של כל חוקר, וכאשר מתקבל מאמר לפרסום - זו בדרך כלל סיבה למסיבה בעיני החוקר, גם כשהוא כבר ותיק יותר.

כשהתקבל המאמר הראשון שלך, הרגשת הצלחה?

"אינני חושב שהצלחתי. הרגשתי הצלחה, אבל רק לזמנים קצרים. אף פעם לא הייתי בשמיים ואף פעם לא הייתי באדמה בגלל מאמרים שהתקבלו או נדחו. רוב המאמרים שלי נדחים על ידי כתב עת אחד לפחות עד שהם מתקבלים. אני תמיד אומר לסטודנטים, 'מאמר שאינו נדחה לפחות פעם אחת אינו ראוי לפרסום'".

כשקיבלת את פרס ישראל, גם אז לא חשבת שהצלחת?

"זה היה נחמד, אבל לא בלתי צפוי. אני לא אצטנע, יחסית לכלכלנים אחרים בארץ הייתי ראוי. תחושות של הצלחה יש לי כשמקבלים את התמורה".

ומתי זה קרה?

"זה קורה לעתים רחוקות מאוד. לי יש תחושה של הצלחה כשאני נוגע באנשים".

אז אולי בחרת בקריירה הלא נכונה?

רובינשטיין חושב שזה בהחלט ייתכן. "בחרתי בקריירה כזאת, שזה משהו די נדיר. ליבה של התרבות האקדמית הוא המחקר, ובתחומים שלי לפחות, זו עבודת קומנדו, של 'זאבים בודדים'. בתוך התחומים האקדמיים, התחום שלי, שבו משתמשים במודלים פורמליים להבנת החשיבה האנושית, הוא מטבעו תחום שההתעניינות בו מוגבלת לקבוצה קטנה של אנשים. זה כמו לדבר בשפה שיש רק מעט אנשים שמדברים בה".

הוא בכלל רצה להיות עורך דין

בשנים האחרונות החל רובינשטיין להתעניין בסוגיות בעלות נגיעה ציבורית רחבה יותר, בעיקר העסקת עובדי קבלן באוניברסיטאות, אבל אלה לא נהפכו לחלק מעיסוקו האקדמי. "חשוב לי לעשות את ההבחנה, שבנושאים האלה אינני מדבר בכובע של פרופסור לכלכלה. אני רואה בעיה בסמכות היתרה של פרופסורים במדעי החברה להשיא עצות לציבור", הוא אמר.

רובינשטיין נולד ב-1951 בשכונת תל ארזה, בפאתי שכונת הבוכרים בירושלים. הוא מתאר אותה כשכונה מגוונת ו"ישראלית" מאוד: אשכנזים ועולי ארצות ערב, עסקנים ממפא"י ומצביעי מפד"ל, חרדים וחילונים. רובינשטיין למד בתיכון ליד האוניברסיטה ("הלידה"), ומעיד על עצמו שהיה תלמיד גרוע בכל המקצועות, למעט מתמטיקה והלכה.

ללימודי כלכלה ומתמטיקה הוא הגיע "בטעות". הוא בכלל רצה להיות עורך דין, מקצוע שדימה לאביר משפטי הלוחם נגד עוולות. אבל הוא חשב (בטעות) שבשביל ללמוד משפטים צריך אנגלית טובה, ולכן ויתר. וכך, הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית מתמטיקה, שזכר לטוב מבית הספר, בשילוב כלכלה. את הכלכלה צירף בעל כורחו ("אבא שלי לחץ עלי"). "למדתי כלכלה מסיבות מאוד לא נכונות. לקחתי את המינימום הדרוש. אחר כך גיליתי את הקסם שבתפר הזה". בזמן שבו לוקח לסטודנט הרגיל לעשות תואר שני אחד, עשה רובינשטיין שני תארים, בזה אחר זה, אחד בכלכלה והאחר במתמטיקה. בשניהם התמחה במודלים פורמליים של תורת המשחקים.

"מי שמאוד השפיע עלי היה מנחם יערי, מנחה בעבודת המוסמך ובדוקטורט. אהבתי את האופן שבו הוא הבין את המחקר בתיאוריה הכלכלית, אופן שאולי קרוב יותר לדיון פילוסופי מאשר לניסיון לפתור את הבעיות הכלכליות של העולם. אהבתי מאוד גם את המסגרת הבין-תחומית שהיתה קיימת אז באוניברסיטה העברית, ואנשים כמו אבישי מרגלית ועמוס טברסקי". את לימודי המשפטים, אגב, ניסה רובינשטיין לממש מאוחר יותר אבל הצליח להתמיד רק שנה וחצי "מפאת השעמום הרב".

ב-1978 היה רובינשטיין חלק מהקבוצה שחתמה על "מכתב הקצינים", שהוביל להקמת "שלום עכשיו". שנה מאוחר יותר הוא השלים את עבודת הדוקטורט שלו, ונסע לפוסט-דוקטורט באוקספורד, להשתלם אצל פרופ' ג'יימס מירליס, חתן פרס נובל בכלכלה. אחר כך נסע לשנה נוספת למעבדות בל בניו ג'רזי, ארה"ב. "היה ברור לי כל הזמן שאני חוזר לארץ כמה שיותר מהר".

בשובו לארץ פגש את אשתו, יעל, שהייתה אז סטודנטית לכלכלה וכיום משמשת שגרירת ישראל בתאילנד. השילוב בין עבודה למשפחה קשה ממילא בגללה אופיה התובעני של משרה באוניברסיטה. אצל רובינשטיין הסיפור מסובך במיוחד. אשתו משמשת שנים רבות דיפלומטית של משרד החוץ; לרובינשטיין יש משרה חלקית נוספת באוניברסיטת ניו יורק, שבה הוא מלמד עשרה שבועות בשנה, בזמן חופשות הלימודים בישראל. לזוג יש גם שני ילדים, מיכל, בת 19, המשרתת בצבא, ויובל, בן 12, הנמצא כרגע עם אמו בבנגקוק.

לפני כעשור עזב רובינשטיין את ירושלים בטריקת דלת בעקבות חילוקי דעות עם סגל המחלקה, ועבר לאוניברסיטת תל אביב. בתל אביב מילא את תפקיד ראש החוג לכלכלה במשך שנתיים, אך לא כיהן בתפקידים מינהליים בכירים יותר. לפני כמה שנים פנו אליו כמה חברי סגל וניסו לעניין אותו במשרת דיקן הפקולטה למדעי החברה. רובינשטיין היה מעוניין, אבל מועמדותו עוררה התנגדות גדולה, בעיקר בקרב אנשי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה שחששו מדורסנות הכלכלה.

בדיעבד, אמר רובינשטיין, "זו ההחמצה הגדולה של הסוציולוגים. הם חששו מדורסנות הכלכלה, על אף שהייתי דורס דווקא את הכלכלה". כיום אין לו שאיפות בתחום.

"אני חושב בעיקר בבתי קפה"

יומו של רובינשטיין, לדבריו, מורכב ממעט שעות הוראה (שש בשבוע), מחקר, התייעצות ושיחות אקדמיות עם עמיתים וסטודנטים וחברים (יש לו הרבה). עם זאת, הוא אמר, סדר יומו מתאפיין בערבוב מוחלט של חיי היומיום עם העבודה: "אין הפרדה בין הטריטוריות האלה. איני חושב שיש לי סדר יום מוגדר". להיות חבר סגל באוניברסיטה פירושו שה"עבודה" היא גם מקור פרנסה, תחביב, בילוי לשעות הפנאי ומושא השתקעות בהרהורים בהקיץ. "אם הייתי רופא, למשל, יכול להיות שהבעיות בעבודה היו ממשיכות להטריד אותי גם כשהייתי חוזר הביתה, אבל לעבודה היה איזשהו סוף. כאן, היעדר משימות מוכתבות מבחוץ יוצר מצב של צורך מתמיד לבחור את סדר היום שלי".

מתי אתה מקדיש זמן למחשבה על נושאי המחקר שלך?

"המשרד הוא המקום הגרוע ביותר לחשוב בו. אני חושב בעיקר בבתי קפה, בשיטוט בערב ברגל, או במיטה, ולפעמים בשיחה אקדמית. החשיבה בבתי קפה היא המשרד האידיאלי. אני יושב בבתי קפה פחות משהייתי רוצה. הליכה לבית קפה בדרך כלל מלווה בהרבה אנרגיה, כדי לעזוב את הסידורים והמחשב והטלפונים". באתר האינטרנט שלו הוא הכין רשימה של בתי הקפה הכי טובים למחשבה בתל אביב (בין המועדפים עליו: קפה תמר, תולעת ספרים ובית הקפה השכונתי בברודצקי ברמת אביב). רשימה נוספת מוקדשת לקפיטריות טובות בקמפוסים ברחבי העולם, והוא מעודד אנשים לשלוח לו אי-מיילים עם המלצות לקפיטריות האהובות עליהם.

בשנים האחרונות הוא חזר לעיסוק בנושאים חברתיים. הוא מפרסם בעיתונות היומית מאמרי ביקורת על מערכת ההשכלה הגבוהה, בעיקר על חוסר השקיפות שבה והסתגרותה, ומקדיש חלק מזמנו גם לשיפור תנאי העסקתם של עובדי הקבלן באוניברסיטה - המנקים, הגננים, עובדי התחזוקה ויתר האנשים שמאפשרים לסטודנטים ולחברי הסגל להמשיך בשגרת חייהם בלי שיבחינו בהם. באוניברסיטת תל אביב, הוא ואחרים הקימו קבוצה העוקבת אחר מצב עובדי הקבלן.

כתוצאה ממאבקם, הופסקה העסקת קטינים באוניברסיטה, החברות משלמות לעובדים שם שכר מינימום, ויש כתובות לתלונות של העובדים כלפי פיטורים שרירותיים ואי קיום התחייבויות. בצד השלילה, מציין רובינשטיין כי מעמד העובדים נשאר כעלה נידף, הם עדיין חסרי כל ביטחון סוציאלי, חסרי פנסיה, ומצויים במאבק יומי על מילוי חובות המעסיקים.

העסקת עובדי קבלן מקובלת במקומות רבים, אבל באוניברסיטאות היא בולטת במיוחד, לדברי רובינשטיין. "במערכת שבה פרופסורים עומדים על שמירת מעמד הקביעות שלהם גם לאחר שרבים מאיתנו מפסיקים להיות פוריים, הרי זה צורם, בלשון המעטה, שאנחנו מתנגדים להעסקה ישירה של עובדת ניקיון בטיעון שברגע שהיא תגיע לגיל 50 היא תיהפך ללא פרודוקטיווית ולכן אינה ראויה לקביעות".

"תבעטו בכל המוסכמות האקדמיות"

רובינשטיין חש לא בנוח כששואלים אותו שאלות על ההתקדמות המהירה של הקריירה שלו ועל הישגיו. "לא היתה שום תוכנית", הוא אמר. "אין לי הזדהות רגשית עם המקצוע שלי. בעיניי עבודה אקדמית אינה אידיאל, אינני מייחל שילדיי יהיו פרופסורים, אפילו מקווה שלא". הוא אמר שגם לא היה חוזר על הקריירה שלו שוב. "כיום לא הייתי רוצה להיות פרופסור. אני כן רציתי להשפיע על העולם ולהשתתף במלחמת צדק. עשייה משפטית וציבורית היתה יותר מתאימה לזה מאשר לייצר עוד מודל בתורת המשחקים.

"אחד הדברים שעזרו לי, הוא שדווקא לא הייתי מודע למשחק האקדמי. כשלא נמצאים בלחץ הזה, כשלא שמים כל כך על מה שאומרים על העבודות, זה מאפשר לחשוב בצורה פתוחה יותר".

ומה הוא מציע לחוקרים צעירים שמנסים כיום להשתלב באוניברסיטה? "תתעלמו לגמרי מעצות של בוגרים, ובעיקר אל תעשו את מה שמצפים מכם. תבעטו בכל המוסכמות האקדמיות. אל תניחו שום דבר כמובן מאליו. הסכנה הגדולה ביותר היא להשתעבד לצורך לקבל את הקביעות. זה גורם לחוקר לבחור את הדרך היותר בטוחה, שהיא לספק את הציפיות של הקבוצה (חברי הסגל בחוג, ת"ט)".

מה אתה אוהב לעשות?

"לחשוב ללא משימות. אני אסיר תודה לחברה, וכולנו צריכים להיות, על כך שהיא נותנת לנו את הפריווילגיה שאנו רשאים לעשות ככל העולה על רוחנו תוך קבלת טובות הנאה חומריות וכאלה הקשורות למעמד".

מהם התסכולים העיקריים שלך?

"תקופות של תחושה שאין יכולת לייצר דברים חדשים ומעניינים, והקושי לנווט בין משימות היומיום לבין הרצון להטביע את עצמך במחשבה ובמחקר".

האם האקדמיה ממלאת כיום את תפקידה?

"האקדמיה מרגישה שהיא מותקפת על ידי הפוליטיקאים. אבל למרות כל האזהרות על פגיעה בחופש האקדמי, מעולם לא שמעתי על התערבות ממשית. הסכנה של האקדמיה היא קודם כל מעצמה, מחוסר השקיפות, מהתכחשותה לתפקידי המחקר הטהור והבסיסי ובניסיון של האוניברסיטאות להציג את עצמן כמועילות גם כאשר ה'מועילות' נראית פתטית".

כדוגמה לכך הוא מנדב קודם כל את התחום שלו, תחום שמוצג לעתים תכופות כבעל השלכות יישומיות רבות בתחום העסקים ובפתרון סכסוכים. "תורת המשחקים אינה מועילה בכלל, היא מועילה כמו שכתבי אפלטון או פרויד מועילים. התרבות האקדמית היא חלק מהתרבות הכללית, היא נועדה לעורר דיון וויכוח.

"תורת המשחקים מאפשרת להבין טוב יותר את ההוויה האנושית בתנאי קונפליקט ושיתוף אינטרסים, אבל אני בהחלט לא מאמין שאיש תורת המשחקים יכול להיות יועץ לרמטכ"ל. הייתי רוצה שהאוניברסיטאות ייראו כמו כויללים - רק שלא לומדים בהם תלמוד ומשנה, אלא מושגים ממערכת הערכים החילונית". *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ