בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לברוא עולם שתמיד היה שם

כמספר השנים שילדים משחקים, כך מספר התיאוריות שמנסות להסביר את הפעילות הזאת. אבל כל החוקרים מסכימים על דבר אחד: המשחק אינו (רק) משחק ילדים

תגובות

מי יכול להקפיץ את הקלף המקופל גבוה יותר, מי יצליח להזניק שני קלפים כאלה יחד, וגולת הכותרת: אצל מי הקלף יעמוד ולא ייפול? השאלות האלה הסעירו שבעה בנים מכיתה ג' בהפסקה הגדולה של בית ספר רמת-גני באחד מימי שישי האחרונים. אבל גם כשהתגלעו ביניהם ויכוחים עזים, לפעמים עד כדי צ'פחה ידידותית למדי, נשארו שבעת הילדים ישובים על ברכיהם במעגל, הקלפים במרכז, והמשחק המשיך להתנהל כסדרו. באזור אחר של אותו מסדרון אחזה ילדת כיתה א' מפית של עוגת יום הולדת, מעוטרת בציורי מיקי מאוס, כמו היתה בד אדום של מטאדור, וילד בן גילה זינק לעברה בתפקיד הפר.

באותה שעה שיחקו ילדים אחרים, באחת מפינות החצר, בגולות - כנראה באופן דומה לזה שבו שיחקו כבר לפני 6,000 שנה: באלף הרביעי לפני הספירה נהגו ילדים במצרים ליצור שער משלוש לבנים קטנות, ולגלגל דרכו את הגולות. ולא רק גולות: ילדים שיחקו גם בבובות, כמו בובת השנהב, מהמאה השנייה לספירה, שהתגלתה בתוך סרקופג של ילדה ברומא, ובמשחקי כדור שכבר הומירוס הזכיר ב"אודיסיאה". גם חמש אבנים הן משחק קדום, ואם האמריקאים חשבו שהם המציאו את שיגעון ההולה-הופ, הרי מתברר שחישוקים היו להיט גם אצל ילדים יוונים ורומים בזמנם.

כמספר השנים שילדים משחקים וכמגוון המשחקים שהם משתעשעים בהם, כך מספר התיאוריות שנטוו סביב הפעילות האנושית המרתקת והמורכבת הזאת. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הבחין שנכדו - שאמו נעדרה מהבית לשעות ארוכות - אוהב לשחק עם כפיס עץ, שאליו מחובר סליל חוט: הוא היה זורק את הכפיס עד שנעלם מעיניו, ואחר כך מחזירו אליו, ומלווה את המשחק בקריאות "פורט-דה" ("הלאה - לכאן"). משחק זה, הסיק פרויד, מסמן את התמודדות התינוק עם הנטישה: מצד אחד הוא חוזר על הסיטואציה הכואבת, אבל מצד אחר, שולט בה.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. ויניקוט, שהרבה לעבוד עם ילדים, המשיך ופיתח קו מחשבתי זה. הוא הראה כי המשחק נוצר בשלב הראשוני של פרידת התינוק מאמו, כדרך להתמודד עמה. בספרו "משחק ומציאות" עוסק ויניקוט בתופעה שאותה הוא מכנה "אובייקט מעבר": הדובי שהתינוק מסרב להיפרד ממנו, למשל, או הסמרטוט שהתינוק תוחב לפיו. אובייקט זה מסמן מצד אחד משמעות פרטית שאותה בורא התינוק, אך קשור גם למציאות החיצונית, שאינה בשליטתו. בכך, לטענת ויניקוט, מייצג האובייקט את מעברו של התינוק ממצב של מיזוג עם האם למצב של נפרדות. המשחק שייך אפוא לאותן תופעות ביניים, שהן סובייקטיוויות ואובייקטיוויות כאחת. לחוויות אלו שייכות כל התופעות התרבותיות - אמנות, פילוסופיה ודת - ההופכות את חיי המבוגר לחיים הנחווים כבעלי ערך ומשמעות.

יצירתיות בתוך חוקים

הפסיכולוגית אמיליה פרוני ממכון ון ליר בירושלים מדגישה את ההבחנה בין משחק ספונטני (play) למשחק בעל חוקים (game). המשחק הספונטני משמש, בין היתר, לגילוי העולם. "כשילד אומר: 'הקופסה הזאת היא אונייה', הוא מתייחס לדבר קיים ומקנה לו משמעות אחרת", היא מסבירה. "הוא מלביש פנטסיה פנימית על חפץ קיים. ויש בכך סיכון מבחינתו: אם מבוגר יאמר לו שזו רק קופסה, הוא ייצא מבויש. גם הוא יודע-למחצה שזו קופסה, אבל הוא זקוק לתמיכת הסביבה כדי שיוכל לקיים את המשחק. המשחק הוא הרכוש הראשון שלו, יצירתו הראשונה". בכך מרמזת פרוני על הפרדוקס שעליו הצביע כבר ויניקוט: בעצם המשחק בורא הילד אובייקט, שתמיד היה שם.

מלבד היצירה, מוסיפה פרוני, "המשחק גם משמש לרכישת שליטה, לניהול החרדות ולהתאמה בין האדם לעולם שהוא חי בו. כולנו נולדים עם כל מיני נתונים, השאלה היא איך אנחנו משחקים עם הקלפים שלנו. התיאוריה של ויניקוט אופטימית: הוא מאמין ביכולתו של כל אדם ליצור".

אשר למשחקים המתנהלים לפי כללים, הם שנויים במחלוקת: יש הסבורים כי החוקים והגבולות שהם מציבים חונקים את הדמיון ומגבילים אותו, ואילו אחרים גורסים כי דווקא בתוך הגבולות אדם יכול לשחק. דוגמה לכך, אומרת פרוני, היא היצירה המוסיקלית: "יש בה טקסט, ברור מה צריך לנגן, אבל האינטרפרטציה האישית של האמן היא שיוצרת את המשחקיות. כך גם בשחמט ובכיסאות מוסיקליים. היצירתיות מתקיימת בתוך החוקים, במשחק שביניהם" - כפי שהתרחש בקרב הילדים ששיחקו בקלפים מקופלים בהפסקה בבית הספר.

המשחקים החברתיים, מציינת עוד פרוני, מועברים מדור של ילדים לדור צעיר יותר, בלי תיווך של ההורים. "כך, אם בגיל ההתבגרות ישנו ערעור על סמכות ההורים - הוא אינו חל על הסמכות של חוקי המשחק. הם זוכים לחסינות". הדואליות הזאת, כך נראה, היא משחק מעניין בפני עצמו.

הד"ר דיאנה סילברמן-קלר, ראש בית הספר ללימודים רב-תחומיים במכללת בית ברל, שם החלו השנה לימודי תעודה במשחקולוגיה (המתמקדים בעיצוב ופיתוח של משחקי מחשב), מצביעה על אחד מתפקידיו החברתיים של המשחק. "חברות תמיד קיימו מרחבים של משחק", היא אומרת, "למשל בקרנבלים או בפורים. במרחבים האלה אפשר 'להשתגע', לעשות דברים לא רגילים. החברה נותנת לכך מקום, ויש לכך פונקציה של שחרור מבוקר, הפגת לחצים, התמודדות עם חרדות קיומיות, שמסגרות פורמליות אינן מאפשרות. המרחבים האלה גם מאפשרים להיות אחר, או אחרת: לשחק במשחק התפקידים החברתי. קטן יכול להיות גדול, ולהפך".

ביוונית, מציינת סילברמן-קלר, המלה "ילד" והמלה "משחק" מקורן באותו שורש. עם זאת, אין זה נכון לצמצם את המושג משחק לילדות בלבד. "אנשים משחקים כל הזמן", היא אומרת, "אבל המשחק סובל מדעות קדומות - אם אגיד שאני משחקת, יאמרו: איזו אשה לא רצינית. בילדות יש למשחק מקום לגיטימי, אבל היחס למבוגרים משחקים מורכב יותר: יש מי שיאמרו על מבוגר משחק שהוא אינפנטיל, ומי שיראו זאת בחיוב יאמרו שהוא שימר בתוכו את הילדות ועדיין משחק".

לא לבנים בלבד

מורכבות מסוג אחר, אפל יותר, גלומה בדמותו של האל היווני דיוניסוס, שהוא אל המשחק, התשוקה והיין - וגם אל המוות. ולא במקרה. "לצד יצירת חיים, המשחק יכול גם להיהרס ולהרוס", אומרת פרוני (שערכה את הספר "המשחק - מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר", בהוצאת ידיעות אחרונות), ודוגמאות לכך הן משחקים שמתבגרים מנהלים לעתים עם המוות, או משחקי הימורים.

ואולם, לא רק פרטים, אלא גם מדינות משחקות. בעוד שהמדינה רודפת את מי שעוסק בהימורים לא חוקיים, היא עצמה מקיימת משחקים מסוג דומה, המוסדרים במוסדות דוגמת מפעל הפיס, אומרת סילברמן-קלר. למשחק גם יכולות להיות השלכות פוליטיות: משחקי האולימפיאדה, למשל, משמשים לקיומה של דינמיקה דיפלומטית.

שחקן חדש ומנצח במגרש הוא ללא ספק המחשב. לצד הקינות - המוצדקות רק בחלקן - על הילדים שהפסיקו לשחק בחוץ ויושבים כל היום מול המחשב, יש הסבורים כי משחקי המחשב החזירו למבוגרים את הלגיטימציה לשחק. לדברי סילברמן-קלר, "מי שמעלה את נושא המשחק לדיון מחודש הם אלה שעוסקים במשחקי מחשב. מיליוני אם לא מיליארדי בני אדם משחקים כיום".

ההערכות הן שעד שנת 2010 תצמח תעשיית משחקי המחשב כפליים, וסילברמן-קלר מציגה נתון מפתיע, שלפיו 54% מהגיימרים הן גיימריות. אשר לוויכוח על משחקי המחשב והשלכותיהם על חיי הילדים, אין כמוהו להצביע על פער הדורות העכשווי. לעומת אלה הטוענים כי העושר הטכנולוגי כרוך בצמצום של מרחב הדמיון, וכי לא מדובר במשחק חופשי במהותו העמוקה של המושג - יש הסבורים כי התפאורה אמנם השתנתה, אבל בסיס הדברים נשאר כשהיה: הילדים אמנם נפגשים פחות ברחבה מתחת לבית, אבל גם באינטרנט הם בעצם נפגשים ומקיימים אינטראקציה חברתית.

והשינוי אינו מתחולל רק במרחב הווירטואלי. אם פעם ילדים היו פשוט מחליקים על סקטים, כיום הם הולכים לחוג גלגיליות (אם הוריהם יכולים לממן זאת, כמובן). הבניה מסוג זה של משחקים מתרחשת גם משום שהורים חשים צורך רב יותר במבוגר שישגיח על ילדיהם, גם מפני שגורמים כלכליים לא מתנגדים לגזור קופון, וגם בגלל המגמה שמכל פעילות צריך להפיק משהו, רצוי לכיוון של מצוינות. כל זה אכן משאיר פחות זמן להפלגה בדמיון. "אני כבר מחכה", אומרת אמא לשלושה, "ליום שבו יציעו לילדים חוג למשחקי דמיון".



איור: רותו מודן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו