הברווז

דודו גבע, 1977

דליה קרפל
ה יוסף, המפסידן טוב הלב, מלא התוגה. ()</p>
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה קרפל
ה יוסף, המפסידן טוב הלב, מלא התוגה. ()</p>

הברווז, דמות קומיקס עמוקה ורגישה המשקיפה על החיים באירוניה מהולה בחרדה, היתה לסמל המוכר ביותר ביצירתו של דודו גבע, אמן הקומיקס הנערץ שמת בפברואר 2005. הברווז, אותו צייר גבע לראשונה ב-1977, התפרסם תחילה ב"כל העיר" הירושלמי ולאחר מכן הופיע בספרו של גבע "דרדר במדבר" מ-1983. "אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו", אמר גבע בראיון. "מה שמעניין אותי בברווזים זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג וצעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו". הברווז, הוסיף, "מתקשר להרגשה שלי כבן אדם שחי בחרדות ומפרק את זה בעזרת הומור".

ב-84' עלה הברווז מדרגה כשהחל להופיע כקריקטורה יומית קבועה בענייני השעה בעיתון "חדשות". בריבוע קומיקס הציג גבע מגוון סיטואציות מורבידיות: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", אמר הברווז תחת סכינו של השוחט. גבע שהזדהה עם הברווז יותר ויותר החרה החזיק אחרי גוסטב פלובר, רק עם הברווז במקום מאדאם בובארי, והחל להצהיר בראיונות "הברווז זה אני". הוא התכוון לזה ברצינות. "הברווז הוא אנחנו", אמר פעם, "ההרגשה שכל רגע יתקעו בך סכין היא מאוד ישראלית, נפשית וחברתית".

ב-92' הוציא גבע את הספר "הברווז", לדבריו כדי לחתום את תקופת הברווזים בחייו. כעבור שמונה שנים הוא חזר, במדור "שתיקת הברווז" ב"העיר" התל-אביבי. הברווז התפתח לדמות של קשיש פתטי שחולם על בלונדיניות שיכירו בגבריותו הנסתרת, כשבעצם מאפיינים את חייו התפוררות הגוף ובגידתו. לאחר פיטוריו של גבע מ"העיר" הוא נפרד מקוראיו במדור מורבידי במיוחד, ממנו השתמע שימיו של הטור קצרים בשל מותו הקרב והולך של יוצרו.

בראיון הטלוויזיוני האחרון שנתן גבע (לדב אלפון) סמוך למותו, הוא סיפר שהאירוע התרבותי המכונן של ילדותו היו האיורים של שמעון צבר בביטאון המפלגה הקומוניסטית "אחדות". להלוויה שלו הגיע המאייר והקריקטוריסט זאב אנגלמאיר בטי-שירט עליה כתוב "שלום ברווז", על פי הלוגו של "שלום עכשיו" (ע"ע). פרט לברווז עיצב גבע דמות בלתי נשכחת נוספת, זו של פקיד העירייה יוסף, המפסידן טוב הלב ומלא התוגה. (דליה קרפל)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ