פח האשפה של ההיסטוריה

האם תיאודור הרצל היה כותב את "מדינת היהודים" או מקים את הקרן הקיימת לישראל, אלמלא שלתה עובדת ניקיון שישה קרעים של נייר משובץ מהסל בלשכתו של הנספח הצבאי בשגרירות גרמניה בפאריס

אלון חילו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון חילו

מדאם בסטיאן איננה נזכרת בדרך כלל בספרי ההיסטוריה. מעטים בלבד שמעו את שמה. המדובר באשה פשוטה, שיער ראשה מסודר כפקעת בצל, המועסקת בפאריס של סוף המאה ה-19 כעובדת ניקיון בשגרירות גרמניה. מדי ערב היא מגיעה אל משרדי השגרירות, מרוקנת את בדלי הסיגרים מהמאפרות, מכבדת את הרצפה ומקנחת את השולחנות בסמרטוט לח.

אבל מדאם בסטיאן איננה סתם מנקה אלא, בעצם, מרגלת מוסווית בשירותם של הצרפתים. כשאיש אינו מבחין היא רוכנת אל פחי האשפה, אוספת משם קרעי ניירות ומשלשלת אותם אל כיס עמוק בסינרה. לעתים היא מרהיבה עוז והולכת, באין רואה, אל תאי המסמכים של אנשי השגרירות כדי לקחת פריטים מהתכתובת הסודית.

בסוף כל חודש בשנת 1894, אחרי רדת הערב, תמצאו אותה ממתינה בלבוש פשוט ליד אחת הכנסיות הקטנות של פאריס. עוברי אורח אינם מבחינים בה כשהיא ניגשת אל גבר שמנמן, תפוח לחיים, ומחליקה אל תיקו את שללה בעבור חופן פרנקים. שמו של האיש רב סרן א' ז' אנרי, והוא סוכן השירותים החשאיים של צרפת. ארבע שנים מאוחר יותר, בשעה שלוש לפנות בוקר, בתא קטן בבית סוהר פאריסאי, הוא עתיד לשסף במו ידיו את גרונו בעזרת צמד סכיני גילוח. שני מכתבי התאבדות, אחד לאשתו, יימצאו לצד גופתו המדממת. אבל נניח לזה לעת עתה.

הניקיון היסודי, לעתים יסודי מדי, שעורכת מדאם בסטיאן בלשכת השגרירות הגרמנית, כמו מפגשיה עם האדון אנרי, מכונים בז'רגון פנימי של השירותים החשאיים בצרפת "הדרך הרגילה" (la voie ordinaire). הם מקור בלתי נדלה למידע צבאי רגיש על אויבתה המושבעת של צרפת, גרמניה, מידע המועבר מפח האשפה של הנספח הצבאי פון שוורצקופן ושאר עובדי השגרירות, היישר אל עיניהם הבולשות של אנשי השירותים החשאיים בפאריס.

הבה נתמקד בשעות הערב של 26 בספטמבר באותה שנה, 1894, כשמדאם בסטיאן רוכנת אל פח הניירות בלשכתו של הנספח הצבאי ומוצאת שם שיירים של ארוחת ערב קלה ואפר סיגריות, אולי גם כמה פתקאות אישיות שמר שוורצקופף שירבט לאשתו בענייני היום והשליך אחר כך לפח. היא דולה את הניירות אל הסינר ונפנית ללכת משם, בלי שתבחין כי מתחת לפסולת האורגנית ממתינים לה, אילמים, שישה קרעים של נייר משובץ.

כעת עומדות לפנינו שתי אפשרויות בגן השבילים המתפצלים של השתלשלות האירועים ההיסטורית. באפשרות הראשונה, זו שקרתה במציאות, המנקה-המרגלת חוזרת אל הפח לבדיקה נוספת, מבחינה בגזרי המסמך הכתוב צרפתית ואוספת אותם כלאחר יד אל כיס השמלה שלה. באפשרות השנייה, המדומיינת, היא פונה לנקות את החדר הבא.

ספר עיוני חדש על פרשת דרייפוס (The Dreyfus Affair) מאת ג'ורג' וייט, מציג כרונולוגיה היסטורית העוקבת חודש אחר חודש, לעתים יום אחר יום, אחרי העלילה האנטישמית שהסעירה את צרפת ואת העולם כולו.

שפע הפרטים בספר עב הכרס, הכוללים אין-ספור תככים, מזימות, הסתרות, האשמות שווא, יצרים וגעשים, מסתכם בסופו של דבר בעובדה אחת פשוטה: פרשת דרייפוס נתמכה כולה, מראשיתה ועד סופה, ב"מזכר" (le bordereau), אותו מסמך קרוע לשישה גזרים, שמצאה המנקה-המרגלת והעבירה לסוכן אנרי.

הנה איפוא השתלשלות האירועים הדרמטית שהתרחשה במציאות ההיסטורית (וכפי שהיא מתוארת בפרוטרוט בספרו המרתק של וייט): השירותים החשאיים מאחים את ששת קרעי המסמך שהעבירה להם מדאם בסטיאן ומגלים, לתדהמתם, עדות ממקור ראשון להימצאותו של מרגל בשורות הצבא. לפניהם מזכר שאינו נושא לא תאריך ולא חתימה, אך כתוב בכתב יד מסולסל ומיועד לנספח הצבאי שוורצקופף. הכותב מציע להעביר לידי השגרירות הגרמנית חמישה מסמכים צבאיים יקרי ערך, ביניהם מידע טכני על תותח 120 מ"מ, וכן ספר הוראות שימוש לארטילריית שדה.

בשבועיים הבאים מתנהלים מאמצים קדחתניים לעלות על עקבותיו של הבוגד. אנשי השירות החשאי של צרפת מסיקים כי הכותב הוא קצין תותחנים המשרת במטה הכללי. "המזכר" מוצג לפני בכירים במטה הכללי, בניסיון לזהות את המרגל באמצעות כתב ידו. ב-6 באוקטובר נופל הפור: סגן אלוף פייר פאבר מוצא כי כתב היד המופיע ב"מזכר" זהה לכתב ידו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בדרגת סרן במטה הכללי של צבא צרפת.

הסא"ל כבר נתקל בדרייפוס בעבר ופיתח כלפיו סלידה אישית. שנה קודם לכן התבקש לחבר עליו חוות דעת לרגל סיום תקופת ההכשרה של דרייפוס במטכ"ל, ובחר לתארו במלים: "קצין לוקה בחסר: אינטליגנטי, אך שחצן".

זוהי שעתם היפה של הגרפולוגים. מיד מאתרים טפסים שמילא דרייפוס בכתב ידו ושולחים אליהם לבחינה ולהשוואה. המומחים חלוקים בדעותיהם. יש המוצאים התאמה מלאה בין כתב ידו של מחבר "המזכר" לכתב ידו של הקצין היהודי, ויש שאינם מוכנים לחתום על כך.

הגנרלים הוגים תוכנית מחוכמת: לזמן את דרייפוס למשרדיהם, להכתיב לו קטעים מ"המזכר" ולבחון את מידת ההתאמה בינם לבין המסמך המקורי. עוד במזימה: שלושה קצינים יסתתרו מאחורי וילון בלשכה בזמן ההכתבה ויציצו בתווי פניו של דרייפוס דרך מראה הקבועה בקיר. אם ידו תרעד, יידעו הכל כי ידו במעל.

51 באוקטובר 1894. דרייפוס, בן 35, אדם נטול כריזמה, בלשון ימינו: בוק, בן למשפחה מתבוללת שהפרוטה מצויה בכיסה, מזומן בשעה תשע בבוקר אל משרד המלחמה. למרבה השתוממותו, הוא מתבקש ליטול נייר ולכתוב עליו קטעי משפטים, הכוללים בין היתר את המלים "תותח 120 מ"מ". שלושת העדים מתחבאים מאחורי הווילון ומותחים את צוואריהם לפי קצב ההכתבה: האומנם דרייפוס נוטף זיעה שם?

הקצין החוקר, היושב מעברו של השולחן, נועץ מבט ארוך בדרייפוס האוחז בעט וקוטע מיד את המעמד. "מדוע ידך רועדת?" דרייפוס משיב: "האצבעות שלי קפואות". ההכתבה נמשכת עוד שעה קלה, אבל דעתו של החוקר כבר התגבשה. סופו שהוא מניח יד כבדה על כתפו של דרייפוס ומבשר לו כי בשם החוק ובשם העם, הוא עוצר אותו בעוון בגידה במולדת. כאקט ג'נטלמני הוא מציע לו אקדח טעון בכדור אחד.

במשפט, שנפתח בבית הדין הצבאי ב-19 בדצמבר 1894, נשענת כל התשתית הראייתית של התביעה על מסמך אחד ויחיד - "המזכר", אותה רשימה ששלתה המנקה החרוצה מפח הניירות של פון שוורצקופף. הדיון היחיד המתנהל בבית המשפט נסוב סביב שאלה אחת: האם דרייפוס הוא האיש העומד מאחורי המזכר.

התביעה אינה חוסכת אמצעים יצירתיים: עדות שקר של הסוכן אנרי כי דרייפוס הוא הבוגד, העברה סודית, ללא ידיעת הנאשם, של מסמכים נוספים, מפוברקים, המוכיחים את אשמתו של הקצין היהודי ומציגים אותו כהולל השקוע בחובות. כל זאת, תוך הסתרת עובדות העשויות להביא לגילויו של הבוגד האמיתי, רב-סרן צרפתי בשם אסטרהאזי , הממשיך להזרים לשגרירות גרמניה בפאריס מידע צבאי על מולדתו במשך כל פרשת דרייפוס.

גזר הדין המרשיע אינו מאחר לבוא. ב-22 בדצמבר פוסק בית הדין הצבאי פה אחד כי דרייפוס הוא מחברו של "המזכר" ודן אותו לשלילת דרגות הקצונה ולמאסר עולם, לא לפני שהוא מחייבו לשאת, באופן טבעי, בשכר הטרחה של עורכי הדין.

השתלשלות העניינים הזאת ממשיכה בתחנות הבאות, הזכורות היטב מספרי ההיסטוריה: שלילת הדרגות של דרייפוס במעמד פומבי משפיל והגירוש לאי השדים (1895), משפטו של אסטרהאזי, שנוקה מכל חשד ובעקבות כך "אני מאשים" של אמיל זולא (1898), המשפט החוזר של דרייפוס, שהביא להרשעתו בשנית אך בתנאים מקילים (1899), הזיכוי המוחלט וטיהור שמו (1906) שבסיומם חזר לשורות הצבא.

אבל שרשרת האירועים שהציתה פרשת דרייפוס היתה בעלת השלכות שהרחיקו לכת מעבר למעגל חייהם של גיבוריה המרכזיים; בעיקר ידועה השפעתה על עיתונאי שנון וזריז עט מטעם העיתון הווינאי הנחשב "נויה פראיה פרסה", מר תיאודור הרצל, יהודי בן למשפחה מתבוללת, כבן גילו של דרייפוס.

כשליח עיתונו נכח הרצל באולם בית הדין בעת הקראת גזר הדין, כמו גם במעמד הדרמטי של שלילת דרגותיו של דרייפוס, בשבת, 5 בינואר 1895. הרצל שמע את זעקותיו של הקצין היהודי כי הוא חף מפשע, ראה את ההמונים צווחים "מוות ליהודים!" וכשחזר לביתו באותו יום היה שרוי במעין "התרגשות מוזרה", כשישב לחבר את הכתבה היומית שלו.

ההתרגשות המוזרה היתרגמה עד מהרה למעשים. באפריל 1895 התדפק הרצל על דלתו של הנדבן היהודי מוריס פון הירש, וביקש לדבר אתו על שאלת היהודים. באותה שנה הוא נפגש עם אנשי שם יהודים והדביק את מקס נורדאו ברעיונותיו הציוניים. ביוני הוא סיים לכתוב את טיוטת ספרו "מדינת היהודים", שבו טען כי שאלת היהודים לא תיפתר אלא בהענקת ריבונות לעם היהודי "בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה" (עיקר ההתלבטות היא בין ארגנטינה לפלשתינה, עם נטייה מסוימת לטובת האחרונה).

קשה לקבוע עד כמה הדוק הקשר הסיבתי בין פרשת דרייפוס לפועלו המדיני של הרצל. קשה עוד יותר לדעת אם ללא גילוי "המזכר" והמשפט שנפתח בעקבותיו, היה הרצל נרתם לקידום הרעיון הציוני כפי שאכן עשה. זו שאלה ספקולטיווית שאולי אינה לגיטימית בעיני היסטוריונים, אבל סופרים, עיתונאים וסתם בעלי דמיון יכולים להשתעשע בה.

הבה נבחן את האפשרות שלא קרתה. לשם כך נשוב אל מדאם בסטיאן, בנקודה שבה עזבנו אותה קודם לכן, סמוך מאוד להתפצלות השבילים ההיסטורית. נניח כי היא טרודה, עייפה, דעתה מוסחת, כך שבתסריט הדמיוני שלפנינו, סופה שהיא עוזבת את לשכתו של פון שוורצקופף, באותו ערב ב-26 בספטמבר 1894, עם המטלית והמגב בידיה אך בלי לקחת את "המזכר" המפורסם - אותו מסמך שהביא להרשעתו הכפולה של אדם חף מפשע (דרייפוס), להתאבדות סוכן השירותים החשאיים בשל שקריו וטיוחיו (אנרי) ולמוות אפוף מסתורין של סופר מפורסם (אמיל זולא; נחנק למוות מעשן הארובה בחדר השינה שלו).

בתרחיש המדומיין, "המזכר" לא נמצא על ידי השירותים החשאיים של צרפת, ולכן גם פרשת דרייפוס לא באה לאוויר העולם. אלפרד דרייפוס ממשיך בעיסוקיו בצבא, רעייתו לוסי מקדישה את זמנה לטיפול בשני ילדיהם, פייר וז'אן, במקום לחזר בפטיציות אחרי שועי עולם, אנרי משתמש בסכיני גילוח בזהירות המתחייבת.

עתה נמשיך ונניח, כי ללא "המזכר" שנשלה בידי המנקה על ששת קרעיו מפח האשפה, לא היה הרצל חווה את הזעזוע האנטישמי שעבר במעמד הסרת הדרגות של דרייפוס, ומכאן שלא היה כותב את "מדינת היהודים" (פורסם ב-1896), לא היה יוזם את הקונגרס הציוני הראשון בבית קזינו בבאזל (1897), לא היה מקים את אוצר התיישבות היהודים (1898) או את הקרן הקיימת לישראל (1901). בדרך דומה, לא היו מתחוללים כל שאר האירועים העתידיים, הנראים כיום מובנים מאליהם, הקשורים אלה באלה בשלשלאות של קשר סיבתי היסטורי, שראשיתם במעשיה הבלתי קולגיאליים של עובדת הניקיון, הגברת בסטיאן.

אם נקבל את ההשערה האפשרית, כי ללא פרשת דרייפוס לא היה הרצל עולה על בימת ההיסטוריה, הרי שהציונות המדינית של הרצל כלל לא היתה באה לאוויר העולם. כך היינו נותרים עם שני הזרמים המרכזיים שהובילו את הציונות בשנים 1895-1894: הציונות המעשית של חובבי ציון - שפעלו לקולוניזציה ספורדית בפלשתין והיו אחראים לייסוד ראש פינה, זכרון יעקב, פתח תקוה, ראשון לציון, ואדי חאנין (נס ציונה), ושאר מושבות העלייה הראשונה, אך היו נתונים באותה תקופה במשבר אידיאולוגי וכלכלי; והציונות הרוחנית נוסח אחד העם - שהאמין כי ארץ ישראל איננה צריכה להיות מקלט לאומי לכל היהודים, אלא מקום מושבו של מרכז רוחני ומוסרי, ודגל בהכשרת הלבבות לפני העלייה לקרקע.

בהיסטוריה המוכרת לנו, נדחק אחד העם מן הבמה הפוליטית על ידי יריביו הגדולים, הרצל ונורדאו, עד שהיום נדמה כי משנתו, בעיקר זו הרואה בארץ ישראל פתרון לבעיה הרוחנית של עם ישראל, ולא לבעייתו הכלכלית, איננה רלוונטית כלל ועיקר. קשה גם לדמיין כי לאחר השואה היה אחד העם עצמו דבק בעמדה המעדיפה "מרכז רוחני" על פני מדינה כהלכתה.

אבל קיים אספקט אחר במשנתו של אחד העם, שנראה היום רלוונטי מתמיד, והוא יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל. בעוד מנהיגי הציונות המדינית היו עיוורים מרצון לקיומו של רוב פלשתיני בארץ ישראל (הסוגיה כולה הוכתרה על ידם בשם הבלתי אפשרי "השאלה הנעלמה"), אחד העם ראה בעיניים פקוחות לרווחה כבר בשנות התשעים של המאה ה-19 את ראשיתו של הסכסוך הישראלי-הערבי. הוא גם לא היסס להפריך את המיתוסים הציוניים הכוזבים על היותה של הארץ שוממה מאדם.

ברשמיו ממסע בארץ ישראל ב-1891 ("אמת מארץ ישראל") כתב בעיתון "המליץ" לקוראיו היהודים-האירופים: "רגילים אנו להאמין בחו"ל כי א"י היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות זרע אשר לא ייזרעו".

בניגוד ליחסם הקולוניאליסטי של חובבי ציון כלפי הערבים, ולהבדיל מאמונתם כי עדר הילידים הפראיים יהיה אסיר תודה לציונים על הקדמה וההון שהם מביאים למזרח התיכון, כתב אחד העם באותו מאמר את הדברים הנבואיים ומרחיקי הראות הבאים: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא... אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בא"י יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו..."

הבדלי הגישה היסודיים בין הציונות ההרצליאנית לציונות של אחד העם בנוגע לפלשתינאים (התעלמות והתנשאות מול ראייה מפוכחת ומכבדת) הביאו בהכרח גם למסקנות שונות. בעוד הציונות הרשמית, הממלכתית, חתרה בעקשנות לקיום מדינה בעלת רוב יהודי מתוך אפליה של אזרחיה הערבים, הקימה קיר ברזל כדי לחסום ניסיונות הידברות ופעלה לדה-הומניזציה ודמוניזציה של הערבי, אחד העם דגל בגישה הפוכה, של שיתוף פעולה והכרה בערכו של ה"אחר". ברבות השנים אף הבשילה בו ההכרה כי בארץ ישראל חייבת להיכון לא מדינת יהודים, אלא מדינה דו-לאומית ליהודים ופלשתינאים כאחד. כך כתב בהקדמה להוצאה השלישית של קובץ מאמריו ב-1920: "זכותו זו ההיסטורית (של עם ישראל בארץ ישראל, א"ח) אינה מבטלת זכותם של שאר תושבי הארץ... גם הם הארץ הזאת היא ביתם הלאומי בהווה ורשות להם לפתח גם הם את כוחותיהם כפי מידת יכולתם".

הדברים אמנם יכולים להתפרש כקריאה להקמת מדינה פלשתינית לצד מדינה יהודית, אך אחד העם ממשיך וכותב במפורש על הצורך בהנהגה משותפת של שתי הישויות: "'בתים לאומיים' של עמים שונים בארץ אחת אינם יכולים לדרוש אלא חופש לאומי לכל אחד מהם בענייניו הפנימיים, והנהגת ענייני הארץ המשותפים לכולם - על ידי כל ?בעלי הבתים' יחדיו, אם היחס שביניהם ומצבם הקולטורי מכשירם לכך או, אם עוד חסר תנאי זה - על ידי אפוטרופוס מן החוץ, שישגיח שלא יקופחו זכויותיו של איזה מהם".

משנתו של אחד העם נפלה על אוזניהם הקשובות של חסידים ותומכים, שניסו להניע את היהודים והערבים לקראת פתרון של דו-לאומיות. בין תומכיו היה האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, שהטיף לקשרי אחווה עם הערבים ולקיום מדינה דו-לאומית והיה בין מקימיה של תנועת "ברית שלום" ב-1926. ארתור רופין, אף הוא ממייסדי התנועה, ביטא בחריפות את עמדת "ברית שלום" בפני הקונגרס הציוני ה-14 שהתכנס בווינה באוגוסט 1925: "פלשתינה תהיה מדינה של שתי אומות (ein Zweinationalitatenstaat), רבותי, זאת עובדה, עובדה שרבים מכם טרם הבינו לאשורה. ייתכן גם שבשביל כמה מכם זאת עובדה לא נעימה, ואף על פי כן היא נשארת עובדה". רופין, אגב, שינה את דעתו לאחר מאורעות תרפ"ט ארבע שנים מאוחר יותר.

בשיח היהודי-הישראלי של ימינו, מדינה דו-לאומית היא חלום בלהות של מטורף במקרה הטוב, או בוגד במקרה הרע. משנתו של אחד העם ורעיון הדו-לאומיות הוקעו אל מחוץ לגבול הלגיטימיות על ידי עריצותו של הזרם הדומיננטי בציונות. נראה כי לנוכח מעגל האלימות והשנאה של ימינו, הנסיבות לכינון מדינה כזאת הוחמצו לעת עתה, ואולי הוחמצו לעולם.

ובכל זאת, דמיינו את התנועה הציונית מתפתחת מימיה הראשונים על פי משנתו של אחד העם, ולא על פי זו של הרצל; על פי עיקרון של מדינה דו-לאומית במקום נוסחת האוקסימורון של מדינה יהודית דמוקרטית.

כיצד היינו נראים ללא מדינת ישראל של ימינו, ללא הדגל העשוי בצבעי הטלית, ללא ההמנון שבו נפש יהודי הומייה, אלא כחלק ממדינת כל אזרחיה, בהנהגה משותפת עם הפלשתינאים? האם ייתכן כי במדינה דו-לאומית, אולי כזאת הנתונה לשליטתו של מנדט בינלאומי, היה הסכסוך בין שני הלאומים עולה מלכתחילה, עוד בימי העלייה הראשונה, על דרך של שיתוף פעולה, כך שהיו נחסכים מאתנו מאורעות הדמים, מלחמת העצמאות, הנכבה, כמו גם מעשי הטרור וההרג הנמשכים משני הצדדים? האם השינוי באופן שבו תופש הלאום היהודי את הלאום הפלשתיני - מגישה מתנשאת לגישה משתפת - היה מקהה את עוקצו של הקונפליקט? או שמא בדיוק להיפך - אולי דו-לאומיות היתה דווקא מובילה למלחמת אזרחים ומרחץ דמים תמידיים, גרועים אף יותר מן המציאות הקטלנית של ימינו?

נחזור ברשותכם אל עובדת הניקיון הרוכנת מעל פח הניירות בלשכתו של פון שוורצקופף. היא דולה מתוך סל האשפה את ששת הקרעים ומניחה אותם בכיסה. איש לא הרגיש במעשיה. "הדרך הרגילה" מלווה אותה בהצלחה זה שנים רבות ומעולם לא נתפסה.

הבה נניח למדאם בסטיאן לשוב אל ביתה הפאריסאי, פניה חיוורות ושקטות. משק כנפי ההיסטוריה מונח רדום כעובר בכיס שמלתה. ניתן לו לישון ולנוח קמעא. בקרוב מאוד יתעורר.

"שישה מיליון קורבנות נותנים לי זכות להיות פרנואיד"

ספרו החדש של ג'ורג' וייט הוא רק אבן דרך נוספת בעיסוק האובססיווי שלו בפרשת דרייפוס. הוא נולד בבודפשט ב-28 ביולי 1932 (דרייפוס מת ביום הולדתו השלישי), ושמו היה שלמה פהר וייס. ב-1938 עקרה משפחתו האמידה מהונגריה לאנגליה. וייט למד מוסיקה, אך לא בחר בה כמקצוע והשתלב בעסקי משפחתו, שהתמחתה בסחר אמנות. הוא עסק, לדבריו, בעיקר ביצוא אמנות למזרח הרחוק בשיתוף המועצה הבריטית. ב-1986, כשמכר את חלקו בעסק המשפחתי, נשאר, כהגדרתו, "בלתי תלוי מבחינה כספית".

במלאות מאה שנה לפרשת דרייפוס, ב-1994, היה וייט כוח מניע בהפקת תוכנית הטלוויזיה Rage and Outrage, שכללה שירים שהושרו על דרייפוס ברחובות פאריס (רובם נגדו, מיעוטם בעדו). את השירים עיבד לתוכנית לוצ'אנו בריו ובביצועם השתתפה אוטה למפר.

באותה שנה גייס וייט למבצע הנצחת פרשת דרייפוס גם את מנהל האופרה של ברלין, גץ פרידריך. וייט כתב את הליברית, והמלחין השווייצי יוסט מאייר את המוסיקה. דרייפוס שר את האריות שלו מתוך צינוק בצורת מגן דוד, שבכל אחת מפינותיו דולק נר. האופרה גרפה מחיאות כפיים סוערות בהופעות הבכורה וזכתה לכ-150 אזכורים בעיתונות, רובם חיוביים. "די ולט" הגרמני כתב שהאופרה היא "מצבה מרשימה" לדרייפוס.

וייט הצליח אפילו להרקיד את דרייפוס, באופרה של בון, בכוריאוגרפיה של ולרי פאנוב, עם מוסיקה של המלחין אלפרד שניטקה ותפאורה שעיצב יוזף סבובודה: שני רקדנים כורכים גווילי ספר תורה סביב הנער דרייפוס; הקהל רואה את התמונה דרך מראת ענק המשקפת את מה שמתרחש בבור שנפער בבמה; אחר כך מרקיד פאנוב את רקדניו באימוני צבא שבהם מצטיין דרייפוס; מרגל מגניב מסמכים סודיים בצדי הבמה לחייל, כנראה גרמני; אנטישמים צועדים ברחובות פאריס; אשתו של דרייפוס, לוסי, שאותה רוקדת גלינה פאנוב, צופה חסרת אונים בחיילים הלוקחים את בעלה; לוסי מנסה לפנות לאפיפיור, ללא הועיל; בפאריס רוקדות רקדניות קאן-קאן לצלילי שירים אנטישמיים; כבודו ודרגותיו של דרייפוס נלקחים ממנו. לקראת סופו של הבאלט עולה כל הלהקה בבגדים של צעירים בני זמננו: חליפות עור, שרשראות וצלבי קרס וסמלים ניאו-נאציים. למחרת כתב "וולטדויטשה צייטונג", וצוטט ב"טיים", ש"כמניפסט פוליטי זה היה מעורר כבוד; כפרויקט אסתטי זו היתה קטסטרופה".

בראיון ל"הארץ" ב-1994 אמר וייט: "בימים אלה מתרחש תכנות-מחדש של הצביעות כלפי יהודי ישראל. ישראל היא אומה תרבותית, מקובלת בין שאר האומות. אבל האם ארס הנצרות לא ימצא את הדרך להביע את שנאתו כלפי היהודים היושבים בארצם, כפי שמצא דרך לבטא זאת כלפי היהודים שישבו בתוכם? ההיסטוריה אומרת לנו שאכן כך יקרה. אולי יניחו לישראל לעשות מעשים למען המערב ואז יזנחו אותה לאבדון, תחת פצצה גרעינית. בזמן השואה הבעיה היתה לרכז את היהודים כדי להשמיד אותם. בישראל הם מרוכזים. עכשיו זה קל עוד יותר". להערה כי יש אנשים שיכנו אותו פרנואיד, ענה: "שישה מיליון קורבנות נותנים לי זכות להיות פרנואיד".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ