בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה הם, החרדים ההם

לפני ארבעים שנה חיו חרדים וחילונים זה לצד זה. בדעת החרדים לא עלה שמשהו לא בסדר בכך שהשכנים שלהם פותחים רדיו בשבת. בצפירה ביום הזיכרון עמדנו, ביום העצמאות רבות מהמשפחות הניפו את דגל ישראל

תגובות

כבר למדתי, שכל מפגש עם קוראי מזמן לי שאלות אחרות. יש המבקשים לשמוע על הרגע שבו התחלתי לכתוב, אחרים מתעניינים בתהליך היצירה ורבים שואלים על התחקיר ההיסטורי שאני עורכת לפני הכתיבה ובמהלכה. אבל שתי שאלות עולות תמיד, בכל מפגש, עם כל קהל: מתי בדיוק החלטתי לעזוב את העולם החרדי ואיך הגיבו הורי על ההחלטה.

על שאלת יחסם של הורי אני משיבה די בקלות (הם ממש, אבל ממש, לא התלהבו). אבל על רגע ההחלטה איני יודעת מה להשיב. כי מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל צעיר מאוד, תמיד נמשכתי לעולם ההוא, החופשי.

כדי להמחיש את עוצמת המשיכה אני נוהגת לספר קוריוז אחד, שהחל כשהייתי בכיתה ב' ונמשך עד כיתה ד', אולי אפילו ה'. אבא שלי, שכנראה ידע בסתר לבו שאני לא באמת מתפללת גם אם אני תוקעת את פרצופי בסידור ומניעה את שפתי במרץ, החליט לחבב עלי את המצווה החשובה הזו. הוא לימד אותי את ההבדל בין תפילת קבע (תפילה קבועה שחייבים לומר בזמנים קבועים) ובין תפילת תחנונים (תפילה שאומרים מתי שרוצים ואיך שרוצים), וגילה לי שלאחר קריאת שמע במיטה, לפני שנרדמים, מותר להתפלל תפילת תחנונים ולבקש מה' מה שרוצים.

ההיתר הזה פתח לפני את חוויית התפילה. מדי לילה נהגתי לבקש מאלוהי בקשות חשובות, בכל פעם בקשה אחרת. אך בקשה אחת חזרה על עצמה בקביעות, לילה אחר לילה: "ה' הטוב שלי", התחננתי בפניו, "תעשה שהמשפחה שלי לא תהיה חרדית, תעשה שכולנו נהיה חופשיים" (בכינוי המדויק והיפה הזה נקראו באותם ימים רחוקים מי שלימים בחרו מרצונם ומדעתם להיקרא בשם המבזה "חילונים").

ולפעמים, כשהראש הילדותי שלי הרגיש במתח המסוים הטמון בבקשה המוזרה הזו, הוספתי לה את המשפט הבא: "אני מבטיחה לך, ה' הטוב שלי, שאם תעשה אותי חופשייה, אני אמשיך להאמין בך ולאהוב אותך, תמיד, לעולמי עולמים". אני חייבת להודות שאלוהים מצדו קיים את חלקו בעסקה. על חלקי שלי, לעומת זאת, אני מעדיפה לא להרחיב את הדיבור.

הסיפור הזה ממחיש באופן חי ואמיתי את מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין חרדים לחילונים בישראל של שנות השישים. עצם הרצון של ילדה חרדית להשתייך למחנה האחר מלמד כמה דברים, שבימינו נחשבים לחזון אחרית הימים: האחד - שהיא הכירה חילונים מקרוב. השני - שהיא חשבה שהם אנשים טובים. השלישי - שחייהם נראו לה מושכים ומפתים.

לפני ארבעים שנה חיו בפתח תקוה חרדים וחילונים זה לצד זה, באותם השכונות והרחובות, אפילו באותם הבתים. ולא רק בפתח תקוה, אלא גם בנתניה, חיפה, חדרה, גבעתיים, תל אביב, רמת גן ובעוד הרבה ערים ברחבי הארץ. היו גם חרדים בדלנים, שהסתופפו בשכונות סגורות בבני ברק ובירושלים, אבל הם היו המיעוט. רוב החרדים התגוררו בערים חילוניות, ואף פעם לא עלה בדעתם שמשהו לא בסדר בכך שהשכנים שלהם פותחים רדיו בשבת או מסתובבים להם מול העיניים בגופיות ובמכנסיים קצרים.

בימות החול היו חיינו דומים להפליא לאלה של שכנינו החופשיים: כל האבות הלכו בבוקר לעבודה, וכמעט כל האמהות היו עקרות בית (אמא שלי היתה בין הבודדות שעבדו); כל הילדים, בנים ובנות כאחד, למדו חשבון ואנגלית, עברית ומולדת, תנ"ך והיסטוריה (רק לאחר כיתה ח' נפרדו דרכיהם של הבנים והבנות: הבנים עברו לישיבה ולמדו רק לימודי קודש, ואילו הבנות המשיכו ללמוד לימודי חול ברמה גבוהה ביותר עד סוף התיכון, ואף מעבר לכך); כמעט כולם קראו "מעריב" מדי יום, או לפחות בשבת (במשפחה שלי קראו גם "שערים" - ביטאונה של תנועת פועלי אגודת ישראל ז"ל); חלק לא מבוטל מן האמהות נהגו לקחת את ילדיהן לקולנוע (אבל לא האבות); כמעט כל הבנות, ואחוז ניכר מן הבנים, היו מנויים בספרייה הציבורית וקראו מה שרצו, בלי שום צנזורה (גם בתוך בתי הספר היתה לנו ספרייה, שכללה את רוב ספרי הילדים הפופולריים של אז: קופיקו, צ'יפופו, תוכידס, החמישייה הסודית ודנידין; לא חסמב"ה); במסיבות סוף השנה העלינו הצגות המבוססות על ספרות העולם (הייתי תום סוייר בסוף כיתה ז', ולבשתי, כמובן, מכנסיים, ובסוף כיתה ח' גילמתי את פוליאנה); וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, עמדנו ברחוב בצפירה ביום הזיכרון. חלק ניכר מן המשפחות גם הניפו במרפסת את דגל ישראל ביום העצמאות (והמהדרים, כמו המשפחה שלי, היו מוסיפים לצד הדגל גם את תמונותיהם של זלמן שז"ר, לוי אשכול ומשה דיין).

רק בשבת נפערה לה תהום עמוקה, שהותירה את החופשיים בעבר האחד ואותנו בעבר השני. רק בשבת קראנו לילדים החופשיים "הם" והתרחקנו מהם ככל יכולתנו. רק בשבת אבא שלי לבש קפטן שחור, חגר חגורה ארוכה, חבש שטריימל גבוה והלך לבית הכנסת בצעדים אטיים ורכים, ואילו האבות של ילדי השכנים נשארו בגופייה ושמעו רדיו במרפסת, או לקחו את המשפחה שלהם לים. רק בשבת לבשתי שמלה מהודרת ושרתי עם חברותי ב"בתיה" (תנועת הנוער של בנות אגודת ישראל): "עבריות אנחנו, בנות עם ישראל, עבריות לעולם נהיה, עבריות נישאר", ואילו הילדים החופשיים של תנועות הנוער לבשו חאקי ושיחקו מחנאות, והילדים ה"פושטקים" לבשו ג'ינס ורקדו יחד, בנים ובנות, באמצע הרחוב, ושרו בקולי קולות, ללא בושה: "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", ו"לא רוצים לישון, רוצים להשתגע". רק בשבת הקשר עם שכנינו החופשיים התמצה ב"שבת שלום" חטוף (אבל לפעמים, כמו בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, לא התאפקנו והלכנו לשאול אותם מה אמרו בחדשות). רק בשבת הגבול בינינו לבין החופשיים היה מוצק וחתום. רק בשבת היינו מיוחדים. רק בשבת. בשאר ימות השבוע היינו רגילים, כמו כולם, ולא הרגשנו שום צורך להפגין את הייחוד שלנו.

יש להודות שגם בימי החול היינו קצת שונים, אבל רק קצת: למדנו בבתי הספר של אגודת ישראל (הבנים ב"שארית ישראל" והבנות ב"בית יעקב"), אבל אחר הצהריים שיחקנו ברחוב עם הילדים מ"פיק"א" ו"סלומון"; באנו אליהם הביתה לצפות בטלוויזיה, אבל נזהרנו לא לאכול ולא לשתות אצלם שום דבר (אפילו לא כוס מים); המיני של הבנות החופשיות היה הרבה יותר קצר מהמיני שלנו (אבל גם אנו, בנות "בית יעקב" החסודות, לבשנו חצאיות קצרות, עד מעל לברך); לנו היו שלושה אחים, ולפעמים אפילו ארבעה או חמישה (המשפחה שלי, על ששת ילדיה, נחשבה אז משפחה ענקית), ואילו להם היה אח אחד, לכל היותר שניים (ורק לעתים נדירות שלושה); לנו קראו ברכה, שרה, רחל, משה, חיים ואברהם, ואילו לילדים החופשיים קראו אורית, לילך, איריס, רונן, דניאל ויובל (שני האחרונים היו שמות של בנים בלבד, כמובן).

כל מי שמכיר את ספרי יודע שמוטיב השמות הוא נושא רגיש אצלי. על כן אני מרשה לעצמי לסטות לרגע מסדר הדברים אל סיפור אישי. השם שלי, יוכבד, נחשב יאכנעי ונלעג אפילו במושגים חרדיים. אלא שילדי החרדים הסתפקו בכינוי "סבתא יוכבד" ותו לא, ואילו ילדי החופשיים נהגו מדי פעם לפצוח בזמר ארוך ולהדגיש בקולות צחוק רמים את כל המלים שמתחרזות עם יוכבד. בגיל ארבע עשרה, כשעשיתי את צעדי הראשונים אל מחוץ לעולם החרדי, החלטתי למחות מתוכי את יוכבד. בסתר לבי פינטזתי על גלית, אך זה היה נועז מדי בשבילי ולכן, בלית ברירה, הספקתי ביוכי, שמשמר את השם המקורי. חמש שנים לאחר שהשינוי הוכתר בהצלחה (מי שהעז לפנות אלי בשמי הישן לא קיבל מענה), נסעתי לטייל באנגליה. באחת השבתות התארחתי בביתם של קרובי משפחה בלונדון וסיפרתי להם כמה קשה להסתובב בארץ דוברת אנגלית עם השם "יוכי". אבי המשפחה, רב חכם ומקסים, הציע לי לחזור אל שמי המקורי, יוכבד, וכשהבעתי התנגדות נחרצת הוא אמר את המשפט הבא: "יוכבד היא האם הכי נפלאה ומצליחה בכל התנ"ך. כל הילדים שלה היו נביאים. לא רק הבנים, גם הבת". המשפט הזה השפיע עלי מאוד וגרם לי בסופו של דבר להעריץ את יוכבד המקראית ולהתפייס עם שמי. היום הייתי חוזרת אליו בשמחה ונושאת אותו בגאון, אך אין לי כוח להתמודד שוב עם התהליך הארוך והמייסר של שינוי שם.

הדוגמאות הללו ממחישות היטב את מתינותה של החברה החרדית בישראל עד ראשית שנות ה-70. היתה זו, ברובה המכריע, חברה פתוחה ויצרנית, אשר חיה מעמל כפיה, ניהלה יחסי שכנות קרובים עם סביבתה החילונית ורחשה אהבה עמוקה למדינה. האהבה הזו לא נבעה מאידיאולוגיה בנויה לתלפיות, כמו זו של הציונים הדתיים (שנקראו אז בפינו, בלעג קל, בשם "מזרוחניקים"), אלא מתחושת אסירות תודה של ניצולי שואה שמצאו סוף-סוף מקלט. ברגע של גילוי לב אמרה לי אמי לפני כמה שנים: "הנכדים שלי, שיושבים היום מוגנים בחיידרים ובישיבות של בני ברק וירושלים, יכולים להרשות לעצמם להיות לא ציונים. אבל אני, ששנים ארוכות נרדפתי ולא מצאתי מנוח לכף רגלי, אני, שאחותי נרצחה משום שלא היה לנו מקום מבטחים, אני לא יכולה שלא להודות לקב"ה יום יום ושעה שעה על הנס הגדול הזה שקרוי מדינת ישראל".

אני חושבת שבדברים הללו מתמצה כל התורה על רגל אחת. החרדים, שרובם היו אז ניצולי שואה, לא יכלו שלא להעריך ואף להעריץ את החופשיים, שאמנם לא נראים ולא מתנהגים כמו שיהודים צריכים להיראות ולהתנהג, אבל הם אלה שבנו את המדינה, והם אלה שמנהיגים אותה ושומרים עליה בגבורה.

אף פעם אחת, בכל שנות ילדותי, לא שמעתי מלת נאצה נגד החופשיים. לא במשפחתי, לא בבתי חברותי, אפילו לא ממורותי בבית הספר. לא בזנו להם. לא לעגנו להם. ודאי שלא שנאנו אותם.

אבל הם כן.

הם בזו לנו, לעגו לנו ולעתים אף הפגינו כלפינו שנאה.

בדרך חזרה מבית יעקב היו הילדים מ"פיק"א", בית הספר השכן, נקהלים חבורות וחבורות ומציקים לנו. בדרך כלל זה היה מתחיל בקריאות לעג ("אדוקים פיסטוקים"), ממשיך בהתגרות ישירה (קללות ודחיפות) ומסתיים במכות. לפעמים מכות קלות, לפעמים קשות. לפעמים מכות כואבות, לפעמים מסוכנות. עד היום מציפה אותי תחושת מחנק כשאני נזכרת באגרופים שחטפתי במרכז הבטן מילדי "פיק"א" סתם כך, ללא סיבה, רק משום שברגע של חוסר תשומת לב העזתי לחלום ומצאתי את עצמי לפתע ללא חברותי מסביב. אני זוכרת לא מקרה אחד ולא שניים שחליתי בבית הספר ורציתי לעזוב לפני תום הלימודים, והתלבטתי מה עדיף: להגיע מוקדם הביתה אבל לחטוף מכות בדרך חזרה, או להישאר חולה בבית הספר ולחזור עם חברותי בחבורה גדולה ומגוננת.

כשגדלנו מעט (בסביבות כיתה ה'-ו') חדלו המכות, אבל ההטרדות נשארו עוד שנים רבות, עד סוף התיכון. אי אפשר היה לעבור ליד חבורת נערים ונערות בלי לשמוע הערות לעגניות על אורך החצאית שלנו, על הגרביים שהעזנו לגרוב בקיץ, על השיער האסוף, על כל דבר שבידל אותנו מהם. רבות מן ההערות נשאו אופי סקסיסטי ("לא חבל על הגוף היפה שלך שאת מסתירה אותו ככה?") ולפעמים אף כללו מגע יד תוקפני. יהיו שיגידו שמדובר בחוויות שגרתיות שעוברת כל צעירה בחברה שלנו, וכי הדבר אינו מצביע על התנכלות מכוונת לנערות חרדיות. אך מכיוון שהייתי גם צעירה חרדית וגם צעירה חילונית וחוויתי הערות סקסיסטיות למכביר, אני מודעת היטב להבדל בין הטרדות "רגילות" ובין ההטרדות ההן, שביטאו לעג, בוז וסלידה מאתנו כחרדיות.

ובשבת נוראה אחת הסתיימו ההתנכלויות הללו באסון מזוויע. שלושה נערים קיללו ילד חרדי קטן שצעד לתומו ברחוב. אולי הם גם הכו אותו. איני יודעת. אך בשלב כלשהו הרים אחד מהם אבן ויידה אותה בכוח בראשו. הילד מת במקום.

ידידיה שרייבר קראו לו. ילד מוכשר ויפה, עם פיאות אדומות וכיפה רקומה.

מישהו שמע עליו?

פחות מעשר שנים לפני כן רעשה הארץ בגלל ילד קטן אחר, שנחטף בידי החרדים. עליו, על הילד החטוף, הכל שמעו. פרשת יוסל'ה שוכמאכער היא אחת הפרשיות הכי ידועות בחיי המדינה עד עצם היום הזה. ומי שמע על ידידיה שרייבר, שנרצח לפני ארבעים שנה? מי זוכר את הילד הג'ינג'י מפתח תקוה שאיבד את חייו הצעירים רק משום שהיה חרדי? נסו למצוא את שמו באינטרנט. על יוסל'ה שוכמאכער תמצאו אלף אזכורים בעברית, ואילו על ידידיה שרייבר אף לא אחד. האירוע הזה נמחק לחלוטין מהתודעה הקולקטיווית שלנו. זכרו של הילד ההרוג נבלע בתהום הנשייה (לפני שנים אחדות נודע לי, לגמרי במקרה, שאביו של ידידיה שירת במודיעין בתפקיד מסווג ביותר ותרם תרומה גדולה לביטחון ישראל).

ואפילו אז, לאחר האירוע המחריד הזה, לא שמענו מהורינו ומורינו ולו מלה רעה אחת על החילונים. הם הסבירו לנו שהרוצחים הם חיות אדם מרושעות והבטיחו לנו שה' יעניש אותם, אבל לא העלו בדעתם ליצור איזושהי הכללה מהם אל כלל הציבור החילוני.

ואני המשכתי להתפלל מדי ערב לה' הטוב שיעשה אותי חופשית. כי גידוף, אגרוף בבטן, אפילו ילד הרוג, לא הצליחו להפיג את קסמו של העולם החופשי בעיני. למדתי שיש בו פושטקים רעים שמרביצים מכות ומיידים אבנים, אבל הכרתי חופשיים מקרוב וידעתי שרובם אנשים טובים ורגילים. העולם החופשי משך אותי וקרץ לי בהבטחה, אף על פי שחייתי בעולם חרדי פתוח ומתון.

וכשההורים שלי ראו כמה אני נמשכת אליו, הם נבהלו ולקחו את שתי אחיותי הקטנות והסתגרו אתן בבני ברק, שלא יראו חילונים ולא יימשכו לאורח החיים שלהם. זה הצליח, ועוד איך. שתי האחיות שלי נשארו חרדיות, כמו שההורים שלי רצו. בעצם, הרבה יותר מכפי שהם רצו, כי בינתיים החברה החרדית הלכה והקצינה במהירות ופניה שונו לבלי הכר.

היום כמעט כל החרדים גרים במקומות סגורים, מבודדים לחלוטין מהשפעות הסביבה. הילדים שלהם לא פוגשים אף פעם ילדים חילונים, וכמובן לא משחקים אתם או מבקרים בביתם. הגברים אינם משרתים בצבא וכמעט לא יוצאים לעבודה. בשום מרפסת לא מונף דגל המדינה ביום העצמאות, ובשעת הצפירה ביום הזיכרון הדומייה אינה שורה כלל. שום יצירות תרבות חיצוניות אינן נכנסות לבתיהם: לא עיתונים, לא ספרים, ודאי שלא סרטי קולנוע. הבנים לומדים בחיידר לימודי קודש - לא אנגלית, לא היסטוריה כללית, לא מדע, לא ספרות, רק מעט חשבון ועברית. החצאיות של הבנות מגיעות עד אמצע הקרסול מהרגע שהן מתחילות ללכת, ואת רגליהן הקטנות מכסים גרביים אטומים. במסיבות סוף השנה הן מעלות הצגות מעולמן החרדי - על תום סוייר ופוליאנה הן לא שמעו. המשפחות החרדיות מונות שמונה ועשר ושתים עשרה נפשות, לילדים קוראים רייזל ופייגלע ופריידי ואביש ואבריימי, ומחנכים אותם לחוש בוז עמוק ותיעוב מוחלט לכל מי שאינו כמותם.

ואם אתרע מזלם ויש להם, רחמנא ליצלן, בני דודים חילונים (כמו שיש לאחיינים שלי), הם שונאים אותם בכל נימי נפשם הרכה ומכחישים את קיומם. וכשאני קוראת מדי פעם בעיתונות מאמרים אופטימיים המבשרים בקול תרועה על השינויים המעודדים שחלים בחברה החרדית, ועל הרוחות החדשות המנשבות ברחובות בני ברק ובסימטאות ירושלים, אני נאנחת לעצמי בייאוש ויודעת בוודאות כואבת ששום נח"ל חרדי ושום קורס במחשבים לא יוכלו להחזיר אלינו בעתיד הנראה לעין את החרדים שחיו כאן בארץ לפני ארבעים שנה.



יוכי (ראשונה מימין) עם משפחתה ברחבת הכותל, סוף שנות השישים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו