אתגר שיקומי

הרפואה השיקומית רחוקה מהתדמית הזוהרת של ענפי הרפואה האחרים, ומלווה בדילמות אתיות יום-יומיות

פרופ' אבי עורי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרופ' אבי עורי

המקום: מעוז "חיזיון" (פירדאן) בתעלת סואץ, הצפוני במעוזי קו בר-לב בגזרה המרכזית, מצפון לאיסמעיליה. הזמן: 6 באוקטובר, 1973, שבת, יום הכיפורים. כשעתיים לאחר תחילת ההפגזות הקשות נאלצתי לקטוע את ידו השמאלית של מפקד המעוז, קרוב מאוד לבית השחי. היד התרסקה מטיל שפגע בה, בעת שהמפקד המטיר אש על סירות המצרים שצלחו את התעלה.

שעות מעטות לאחר הקטיעה, בבונקר האפל שמתחת לפני האדמה, בעוד המצרים מנסים שוב ושוב לחדור למעוז, ביקש המפקד בלחישה ישירה לאוזני להסיר את השעון שלחץ על פרק ידו. אמרתי לו שאין שם שעון ואין שם יד. כשלא היה תחת השפעת מורפיום, סבל הפצוע כאבים קשים ביד שכבר נקטעה. מאוחר יותר דרש המפקד כמה פעמים שאשים קץ לחייו, בגלל סבלו הרב ועקב המצב הנואש. הוא נהרג לבסוף, כשאני צמוד אליו, יומיים לאחר שנפצע, מאש להביור ומשאיפת עשן. מתוך 21 אנשי המעוז נפלו בשבי שמונה. שני קציני המעוז ההרוגים צוינו לשבח לאחר מותם.

בעת שטיפלתי במפקד המעוז הגוסס, הסובל, התמודדתי עם דילמה קשה: המצב בחוץ היה נואש והוא ביקש ממני לקפד את פתיל חייו. הרופאים מצווים לא רק לעזור, להציל, לנסות לרפא, אלא גם להקל על סבל. המפקד היה יכול לסיים את חייו בקלות רבה, אם בידו השנייה היה מושך את חוסם העורקים שהתקנתי מעל מקום הקטיעה ומניח לדמו לזרום.

כרופא אני חייב להאריך חיים עד כמה שאפשר, ולא לקצרם. ניסיתי לעודד אותו, אף על פי שהיה ברור שאין שום כוח ישראלי שעומד לחבור למעוז. היכן היו מורי הדרך שלי - ישעיהו לייבוביץ' ויהודה פריד, עזרה זוהר ומרדכי פרס? איש מהם לא היה לידי. הייתי לבד.

מאוחר יותר, לאחר שחזרתי מהשבי המצרי, התחלתי לעבוד במרכז השיקום. הרפואה השיקומית רחוקה מהתדמית הזוהרת שדבקה בענפים אחרים של הרפואה. גם אם לפעמים המומחים לשיקום עומדים במוקד העניין הציבורי (בעתות מלחמה בדרך כלל), כשאורות הבימה כבים אנחנו נותרים עם הנכים ומשפחותיהם.

במעוז "חיזיון" התמודדתי עם דילמה אתית מייסרת, שנבעה מהמצב הנואש שבו היינו, אבל גם העיסוק היום-יומי ברפואה שיקומית מחייב התייצבות מול דילמות קשות ומורכבות.

טכנולוגיות יתר

הרפואה השיקומית המודרנית מתאפיינת בהכרה בזכותו של כל אדם לטיפול כוללני שוויוני, ושואפת להחזיר את הנכה לזרם החיים הכללי, מתוך ניצול של מרב היכולת הפיסית, הנפשית, החינוכית והתעסוקתית העומדת לרשותו.

אתיקה רפואית מתייחסת לשני מישורים: האחד נוגע לכללים הבאים להסדיר את היחסים המקצועיים בין הרופא ועמיתיו, השני מבקש להסדיר את הטיפול הרפואי, לקבוע על פי איזה דגם יתנהלו יחסי החולה והרופא, להגדיר מהי בריאות ומהו חולי ועוד.

הערכים החשובים לנכים, למשפחות ולמבטחים הם איכות חיים, מצב בריאותי, מצב תפקודי, רמה כלכלית, דיור הולם ומותאם, עזרים מודרניים זמינים, אינטגרציה חברתית, שוויון הזדמנויות, הרחבת סל הבריאות ותוחלת החיים. המונח "איכות חיים" מתייחס לסוגים שונים של בריאות - פיסית, נפשית וחברתית.

הטיפול באדם שנהפך לנכה בגלל פציעה או מחלה מעורר שאלות רבות: האם השגנו כל מה שדרוש לחולה, עוד לפני שניסינו להשתמש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר? איך, בהנחה שאנו חיים בחברה שואפת שוויוניות, ניתן לכל אדם את הטיפול הטוב ביותר, בהתחשב בכך שאין שוויון בין החולים מכיוון שכל אחד מהם זכאי לרמה מסוימת של שירותים וטיפולים בהתאם לרמת הביטוח שלו או לאזור הגיאוגרפי שבו הוא חי?

יש גם בעיה של טכנולוגיית יתר, שבאה לביטוי בשימוש במכשירים ובמתקנים רבים - מכונות הנשמה, כיסאות גלגלים עם עזרים מתוחכמים, קוצבי לב ונשימה, מכשירים להפעלה אלקטרונית של עצבים ושרירים ועוד. במצב הזה, מה מקומם של המטפל האישי או של בני המשפחה?

נביא הזעם של הרפואה המודרנית, ד"ר איוואן איליץ', עורר את הדיון בחוליי המקצוע: "פוליפרגמזיה" - פעילות יתר של המערכת הרפואית, שבשפתו של פרופ' הרי הלר מכונה אבחון וטיפול ב"לא-מחלה"; ונזקים הנגרמים על ידי המערכת. למרות ההתקדמות האדירה והמתמדת במדעי הרפואה, חולים רבים עדיין חשופים לסיבוכים הנובעים מפעילות רפואית - אמיתית ונחוצה או מיותרת.

רמת הפיצוי

במערכות השיקום הרפואי אנו מתמודדים עם כמה היבטים נוספים של התופעות הללו: האם למסור לחולה או לנפגע ולבני משפחתו את האבחנה הרפואית מיד עם הפציעה? אבחנה המצביעה על פגיעה בחוט השדרה, פגיעת מוח, איבוד כוח גברא, איבוד יכולת ההליכה או ריתוק לכיסא גלגלים והנשמה כרונית יכולה לגרום זעזוע קשה, במיוחד אם היא נמסרת מוקדם מדי.

שאלות נוספות הן מהו הרגע המתאים להתחלת תהליך שיקומי בנפגע חדש ומתי מגיע הרגע לסיימו? לנוכח מצוקת מיטות אשפוז בארץ, את מי יש לקבל לתוכנית שיקומית באשפוז ואת מי להפנות למערכות שיקום בקהילה, שגם הן אינן מצויות בשפע?

החוק מגביל את רמת הפיצוי שנכים זכאים לקבל על פי קטגוריות הביטוח השונות. אבל מהי עמדת הצוות המשקם בעניין זה? מבחינה הומנית, ברור שצריך להשקיע מאמצים שיקומיים זהים, גם אם יקרים, כדי לטפל בחולים הסובלים ממחלה מתקדמת כמו טרשת נפוצה, פרקינסון ודיסטרופיה שרירית. במקומות שונים בעולם שואלים אם להקצות משאבים כלכליים ניכרים גם לטיפול בחולים שמצבם הולך ומידרדר או בנכים שנכותם קבועה, גם אם אינה מידרדרת.

לא תמיד מערכת הבריאות יכולה לתת פתרון לתהיות האתיות הללו. לעתים כדאי פשוט להקשיב ללב. בל נשכח את הציווי העתיק: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא-נפלאת היא ממך ולא רחקה היא: לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים, ל', י"א-ט"ו).

הכותב הוא פרופ' בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהל האגף לרפואה שיקומית במרכז רפואי-שיקומי "רעות"

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ